התבוסתנות שבקיפול הדגל המדיני

באופן תמוה ברוב המפלגות והקמפיינים הודחקה הסוגיה המדינית בבחירות. דיברו על "ביטחון" אבל לא על פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הדגל המדיני קופל בתירוצים קלושים: "לא פופולרי", "מבריח קולות", כאילו מדובר בנושא חסר השפעה על חיינו, וזה כשברקע נמצאת יוזמת הנשיא דונלד טראמפ.

בני גנץ ויאיר לפיד, השיבו את הנושא המדיני לסדר היום ולהסכמים הקואליציוניים, ותחשפו את ההונאה המדינית שהימין ובנימין נתניהו מכרו לעם. נתניהו מאיים שנים שמדינה פלסטינית תהווה סכנה ביטחונית למדינתנו. מאיים, מפחיד, מנצח בזה בבחירות, משכנע את העם לרבות רבים במרכז-שמאל, שקיפלו בפחדנות את הדגל המדיני. האמת הפוכה. היסטורית הוכח, שהנשק החזק של ישראל מול אויבותיה, היו הסכמי השלום, והיתרונות הביטחוניים הנלווים להסכמים - שלום שווה ביטחון.

מייסדי המדינה הבינו ששגשוג וביטחון ישראל תלויים בהשתלבותה במרחב הכלכלי והמדיני במזרח התיכון. לאחר מלחמת העצמאות, התאמצו הממשלות למצוא נתיב להסכמים עם מדינות ערב, בלי לפגוע בביטחון. ישראל ומצרים חתמו על הסכם השלום, הכולל סעיף ביטחוני (2) ההופך את חצי-האי סיני לאזור מפורז, ששומר על ביטחוננו עשורים. ישראל וירדן חתמו על הסכם השלום שבו סעיף ביטחוני (4), המונע את הפיכת הגבול למרחב שיסכן את ישראל. כך יהיה גם עם ההסכם הישראלי-פלסטיני העתידי.

בפרקטיקה, הסכסוך הישראלי-ערבי הרחב ששיאו השלילי היה ב"שלושת הלאווים" בוועידת חרטום, הצטמצם לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אמנם הניסיון באוסלו נכשל, אך אוסלו לא היה הסכם שלום, אלא  הצהרת עקרונות לקראת הסכם שאמור היה להיחתם לאחר חמש שנים. ומי שמיישם את הסכמי אוסלו מאז הוא הימין, שלא הביא לביטולו, והוא יודע למה.

בשנים האחרונות הוקפא התהליך המדיני, בעיקר לאחר כישלונות קמפ-דייויד השני, אנאפוליס ומתווה קרי. הימין השתמש בכישלונות לדחיקת הנושא המדיני. אמנם תקווה דלה התעוררה כשב"נאום בר-אילן" הודה נתניהו: "פתרון שתי המדינות לשני עמים, הוא הפתרון. הוא יעד אסטרטגי ראשון במעלה". אך התקווה נעלמה כששרי הליכוד הצהירו שלא יהיו שתי מדינות, אלא סיפוח. כאן מת הליכוד המיתולוגי, וחוסלה האפשרות למנהיגות נוסח בגין.

ב-2002, בפסגת הליגה הערבית המורכבת מ-22 מדינות ערב, הוצעה יוזמה לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי ולנרמול היחסים עם ישראל. את ההסכם אישררו עשרות מדינות מוסלמיות נוספות. אך ממשלת ישראל לא הגיבה ליוזמה ולא הציעה תיקונים, ורק ניסתה להתקדם במסלול הערבי ללא פתרון הסוגיה הפלסטינית. וזו הונאה, שהרי מנהיגי מדינות ערב הצהירו שלא תהיה נורמליזציה עם ישראל ללא מדינה פלסטינית עצמאית; ושרק בעידן של שלום ישראלי-פלסטיני, מרבית מדינות ערב יתחייבו לנורמליזציה, שלה יתרונות כלכליים וביטחוניים עצומים.

במתווה המדיני שלי, שהושק בכנסת ביולי 2015, הסברתי מדוע האמירה "אין פרטנר" היא תירוץ להתחמקות מאחריות. עלינו להפוך את הפלסטינים לשותפים להסכם של "קץ התביעות". עשינו זאת בעבר עם אויבים גדולים. הדבר דורש מנהיגות שתבין את שטענתי ב"ניו יורק טיימס" מאוגוסט 2015 - שנוסף לאיראן האיום הגדול על ישראל, הוא מכאן. שמקור האיום הוא בסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהורס כל חלקה טובה, ובחוסר היכולת של מנהיגינו לפעול לפתרונו. לאחרונה אני פועל להקמת ארגון שיניף שוב את הדגל המדיני. כך נחייב את ההנהגה להתחייב להשגת פתרון מדיני לסכסוך, לצד הצבאי. זה ייתכן אפשרי, וזה בידינו. 

הכותב הוא מזכ"ל מפלגת העבודה לשעבר, חבר כנסת, סגן יו"ר הכנסת ויו"ר שדולת הכנסת לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי