אחד הסיפורים החביבים עליי ביותר של ידידי יאשה הוא על הפעם שבה נסע במונית, והנהג ביקש מידידו של יאשה, עודד, ל"הקריב את הכיסא". בסדר, ענה עודד, "אבל רק אם תסגיר את החלון". ולמה נזכרתי בסיפור המצחיק והטיפשי הזה? או, טוב ששאלתם. בגלל אסף פז. משום שאסף פז הוא מקרה נדיר של יינן, שגם מקרב, אבל גם מקריב. מי שהיה יינן ויינן ראשי בלא מעט מיקבי ישראל המסחריים הגדולים (סגל, בנימינה, כרמל, תשבי), "התכנס" בשנים האחרונות אל העשייה הפרטית ביקב המשפחתי, הלוא הוא יקב ויתקין, שכבר הוזכר כאן לא פעם. פז שימש כיינן היועץ של היקב החל מיום היווסדו בשנת 2001, ובשנים האחרונות הוא כאן במשרה מלאה.
ומדוע מקרב ומקריב? משום שפז, בבחירתו להימנע לחלוטין מהכוכבים הגדולים של עולם היין המקומי, והעולמי, כלומר זני הקברנה סוביניון והמרלו האדומים והשרדונה והסוביניון בלאן הלבנים, לא רק עשה לעצמו את החיים קשים, כלומר הקריב, אלא גם קירב. קירב את הקהל המקומי ואת עצמו לזנים דרומיים יותר, כאלו שמזוהים עם התעשייה שלנו הרבה לפני הקברנה והמרלו. הכוונה היא בראש ובראשונה לקריניאן ולגרנאש, שכיכבו כאן עוד בסוף המאה ה-19, אבל לא רק. פז משחק כבר שנים גם בקברנה פרנק, פינו נואר, פטיט סירה ריזלינג, גוורצטרמינר ועוד.
ברבות השנים, הפכו כמעט כל הזנים הללו לשגורים למדי ברוב יקבי ישראל, אלא שפז היה הראשון להתעסק עם רובם בעשורים האחרונים. או כמו שאמר מי שאמר - "הראשון לזהות" - ונא לא להתקרצץ איתי על בציר או שניים אחורה ביקבים אחרים. אני מכיר את ההיסטוריה.
פז עשה זאת הרבה לפני שאלה הפכו לבון-טון של עולם יקבי הבוטיק, ואחריו עשו זאת גם היקבים המסחריים הגדולים. את חלקם הביא בעצמו ליקבים גדולים שבהם עבד. פז "מקריב" גם עוד ועוד אחוזי אלכוהול, ויוצר יינות קלים יותר ויותר, כיפיים לשתייה ולא רק לטעימה. וזו תרומה לא פחות חשובה, ואולי אפילו יותר, מזנים חדשים וישנים.
כל זה כנראה כבר ידוע ללא מעט חובבי יין. אבל כנראה שלא לכולם. וזאת מכיוון שבשעה שלא מעט ייננים, טובים ככל שיהיו, עסוקים בהאדרת עצמם, בעזרתם האדיבה של עיתונאי יין (גם אני עצמי לא חף מפשע, לצערי), פז מעולם לא ביקר כנראה בשיעור יחסי הציבור בפקולטה לחקלאות או באוניברסיטת בורדו שבהן למד, שיעור שגם אם אינו ניתן בהן באמת, הרי שהוא כנראה החשוב מכולם.
גם ייננים המתעקשים להישאר צנועים, כמו פז למשל, "מוקרבים" השכם והערב למולך הפרסום על-ידי חובבי יין ומבקריו. זה קורה בעיקר בשל ה"צורך" הנצחי להמליך מלכים חדשים בכל פעם מחדש. כך למשל, זנחו לא מעט חובבי יין לאנחות יקבים כמו קסטל ופלם, רק כדי להכתיר תחתם "מותגים" לוהטים יותר, חדשניים יותר וכדומה.
פז אף פעם לא היה מלך מקומי. חוץ מאשר אצל לקוחותיו המיידיים והנאמנים, והם רבים, לא לדאוג. הוא שומר על פרופיל נמוך ומעדיף להתרכז בעשייה. גם כשהוא נפגש ומדבר עם עיתונאים זה תמיד ענייני, בלי לדבר על עצמו. הוא מעדיף לדבר על היין, והכי טוב - לתת ליין עצמו לדבר.
הנה, רק לאחרונה השיק פז יין לבן חדש מענבי מקבאו, הזן הספרדי המשמש לעשיית יינות קאווה מבעבעים ומככב בגרסתו היבשה גם בריוחה תחת השם ויורה. לא פחות מעשור לקח לפז להיות מרוצה מהתוצאה ולהשיק בסוף רק 600 בקבוקים ממנה. או יינות הגרנאש, בכל הצבעים, שמיד אציג ברשמי הטעימה שלי:
גרנאש לבן 2018. כן, יש דבר כזה גרנאש לבן, והוא אכן קרוב משפחה של זה האדום. לא רבים בארץ מכירים את הזן הזה, וגם בעולם הוא אינו נפוץ במיוחד. כאן הוא מעורבב עם מעט מאוד רוסאן (זן גפן מעמק הרון בצרפת, המשמש בדרך כלל ליין לבן) ויוצר יין בעל ארומת שקדים ופירות ירוקים נהדרת. יין ישראלי לבן אחר, מפתיע ונהדר. 125 שקל. כשר
מסע ישראלי ורוד 2018. הגרנאש רוזה של כרמל, אי שם בשנות ה-70, היה זה שבמו ידיו הוציא שם רע, לא מוצדק, לזן וליינות רוזה בכלל. פז עושה לו "תיקון". המסע הוורוד שלו מורכב מ-93% גרנאש נואר ועוד קצת קריניאן. בציר 2018 הוא אולי המוצלח ביותר של היין הנהדר הזה. יין פירותי, שמח, קליל, מרווה ובעיקר חושני לאללה. נפלא ממש. 70 שקל. כשר
גרנאש נואר 2017. גם כאן מדובר כנראה בגרנאש האדום הטוב ביותר שהוציא פז תחת ידיו. זה שיין רוזה יכול להיות שמח - כמעט מתבקש, אבל העובדה שאדום ישראלי מצליח לעשות את זה, היא כבר סיבה לחגיגה. יין קל, כמעט קליל באופן יחסי לאדומים מקומיים, בעל פירותיות מתפרצת, אבל ממש מבלי לוותר על המורכבות והעניין האינסופי. אולי הגרנאש האדום המקומי הטוב ביותר שנוצר כאן. 140 שקל. כשר
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
