טיולים | פיצ'ר

עד קצה הקרחון: מסע אל הקוטב הצפוני

האם הייתם נוסעים למקום שבו השמש לא שוקעת, בצינה עזה, בלי קליטה סלולרית, עם מקלחת פעם בשבוע, ובכל ירידה אל החוף צריך להצטייד ברובה ואקדח זיקוקים, מחשש לדובים • תמי בר-לב החליטה שהיופי המרהיב של הקוטב הצפוני שווה הכול • מסע אל הארכיפלג הארקטי סבאלברד, עם תובנות על הטבע האדיר ועל האדם שהורס אותו


אינני זוכרת מתי בדיוק זה התחיל, אך בשנים האחרונות פיתחתי רגשות עזים ביותר לקטבים, לקרחונים ולמה שביניהם. מסתבר שאני לא לבד. מדינות רבות בעולם פוזלות לעבר הקטבים ולמה שטמון תחתם, אך לא מתוך חיבה או דאגה, אלא בדיוק ההפך.

לא מזמן שמעתי ברדיו איש חכם אומר, שכדי להבין מה קורה בקטבים כתוצאה מהתחממות כדור הארץ, אנחנו צריכים לדמיין את המקרר שלנו בבית כאילו שדלתותיו פתוחות לרווחה באופן קבוע. לאור זאת החלטתי שאני חייבת להיפרד באופן אישי מכל הקרחונים בעולם, וכמובן לפגוש דובי קוטב. כל מדינה עם אזור ארקטי - לשם אני שואפת, ככל שיתיר הזמן.

הפעם שמתי פעמיי לקוטב הצפוני, או יותר נכון, כמעט הקוטב הצפוני - הארכיפלג הארקטי סבאלברד (Svalbard), שבאוקיינוס הארקטי הרבה צפונה לנורבגיה. להפלגה כזו צריך להתחיל להתכונן כשנה מראש, בתקווה שלא יהיו דרמות עתידיות. לנו היו, כמובן. צריך לשריין סירה מתאימה ואת הסקיפר הטוב באזור, להצטייד בביגוד וציוד מתאימים, ולמצוא קבוצת אנשים אמיצה, שוחרת טבע ואתגרים, שמחבקת קור ומסתפקת במקלחת אחת בשבוע. פניתי לאסף הסקיפר, שקרח 'בין הגלגלים' אינו מפחיד אותו, שריינו סירה, הרכבתי קבוצה גרעינית, ולאט לאט התחלנו להתארגן.

ולגבי הדרמות, בן הזקונים שלנו נמצא בעיצומו של מסלול ביחידה מובחרת. ניסינו להעריך מתי יסיים את המסלול, כי הרי אין אופציה להיעדר מטקס הסיום. גזרנו זמנים וקבענו בינינו (עמר ואני), שסיום המסלול בוודאי לא יהיה אחרי יוני, ובהתאם קבענו את מועד ההפלגה לסוף יולי. במקביל הפעלתי לחץ מתון על המפקד כדי לקבל תאריך מדויק יותר. לא קיבלתי תשובות. הדחקנו.

בנובמבר, באחת מארוחות שישי המשפחתיות, הבכור וזוגתו הודיעו לנו שהם בהריון. איזו שמחה והתרגשות, הפתעה נהדרת, אבל מתי צפויה הלידה? רק לא על ההפלגה. ככל שעבר הזמן ומועד ההפלגה התקרב, גברו בליבנו לבטים וחששות. מה יהיה? נחמיץ את הלידה? והטקס? ומה עם חבורת הקוטב שארגנתי? עמר, במחווה אצילית, הציע שאני אסע והוא יישאר בארץ להגן על העורף. היה לי קל להשתכנע מנימוקיו הרציונליים - הקטע שלו זה טיפוס על הרים, וממש לא להיטלטל בסירה קטנה. השתכנעתי - זה נשמע לי פתרון מושלם.

סוף טוב, הכול טוב: יומיים לפני מועד ההפלגה נולדה זואי, ומהטקס במצדה נסענו ישירות לנתב"ג לתפוס את הטיסה, ולהספיק להגיע לסירה לפני שזו מרימה עוגן.

רק רעש החיכוך של הקיאק, המשוט והקרח יכול לגרום להתמוטטות עצבים. תמי במושב הקדמי, ועמר מנווט מאחור / צילום: טוטה
 רק רעש החיכוך של הקיאק, המשוט והקרח יכול לגרום להתמוטטות עצבים. תמי במושב הקדמי, ועמר מנווט מאחור / צילום: טוטה

אור שמש בשתיים בלילה

הסירה חיכתה לנו בלונגיירבין, עיר הבירה של סבאלברד וישוב הקבע הצפוני ביותר בעולם, שבו חיים כ-2,000 תושבים ממדינות שונות. אין שם מערכת רווחה, והאבטלה היא מחוץ לחוק. מי שאינו מסוגל לקיים עצמו, לא יכול לחיות שם. במקום הזה אין בית חולים, אי אפשר ללדת, ויותר מכך, אי אפשר להיקבר. בנוסף, אסור לתושבים להחזיק חתולים כדי לא לפגוע בציפורים המקומיות, יש הגבלה על כמות האלכוהול החודשית שאפשר לרכוש, ובכניסה לכל מבנה בעיר חייבים לחלוץ נעליים.

בסבאלברד נמצאת כספת הזרעים הגלובלית, שהיא מבנה תת קרקעי שמטרתו לשמור על מגוון הזרעים בעולם למקרה של הכחדה. כ-800 אלף מיני זרעים מוחזקים בכספת זו בטמפרטורה של מינוס 18 מעלות, ומוגנים במספר שכבות של אבטחה.

מאחר ויש בארכיפלג יותר דובים מאנשים, כשיוצאים מהעיר חובה לשאת רובה במקרה של מפגש עם דובים. כארבעה חודשים בשנה יש שמש חצות, כלומר אור כל שעות היממה, ובחורף יש Polar Nights - כארבעה חודשים של עלטה מוחלטת.

הארכיפלג נחשב למדבר ארקטי בשל כמות הסלעים, הקרח וכמות המשקעים השנתית הנמוכה. הוא מושפע משולי הזרם הצפון אטלנטי (זרם הגולף) המביא עמו מים חמים יחסית, ובחודשי הקיץ הטמפרטורה הממוצעת באיים היא כחמש מעלות צלזיוס. זהו המקום הצפוני ביותר בכדור הארץ, שבו הים אינו קפוא בקיץ, ומאפשר תנועה של כלי שיט שאינו שוברת קרח.

ללונגיירבין מגיעים בטיסה מאוסלו, שנמשכת כשלוש שעות וחצי. המראנו בעשר בלילה, ומחלון המטוס בצבצה השמש סמוך לקו האופק. התכוננתי לצפות בשקיעה מרהיבה, התכוננתי והתכוננתי והשמש לא שוקעת. לא רק שלא שוקעת, ככל שמתארכת השעה ומתקרבת לחצות, במקום להיעלם מתחת לקו האופק השמש נוסקת לשמים. עם הנחיתה, שהייתה כבר הרבה אחרי חצות, היא כבר ניצבה גבוה מעל האופק.

מחלון המטוס נגלו לעינינו הרים שוממים ומחודדים מכוסים קרח, הרים סלעיים וים המפריד ביניהם, סוג של פלטת צבעים מונוכרומטית. במרכזו הטרמינל של שדה התעופה הקטן שבו נחתנו, קיבל את פנינו דוב קוטב מפוחלץ בזמן שהמתנו לתיקים. אחר כך, במרינה, קיבל את פנינו אסף הסקיפר. השארנו את הציוד על הסיפון, נפלנו לתא השינה ונרדמנו.

כשהתעוררנו בבוקר סרקנו את הבית שלנו לשבועיים הקרובים. אנחנו זכינו בקבינה זוגית, ולרשות כל אחד מאתנו עמד מדף וחצי לביגוד למשך שבועיים, כולל מעילים, גטקסים, נעלי הליכה ומגפי שלג. אחרים קיבלו מיטות קומותיים בחרטום, ממש כמו באכסניית נוער. במבואה המרכזית היו מטבח, שולחן אוכל ועמדת עבודה צרה לסקיפר.

אחרי מספר שעות של הפלגה נינוחה שבה התרגלנו לסירה, לים, לצפיפות, לקור ולניתוק מהסלולרי (אין תקשורת בעשרת הימים הבאים, רק בטלפון לווייני), זרקנו עוגן במפרץ Trygghamna. בסביבות 22:00 ירדנו לסיור בחוף בעזרת הדינגי - סירת גומי קטנה עם מנוע. אסף עם הרובה, קובי עם אקדח הזיקוקים, וכולנו צועדים לעבר מצוק הציפורים. בדרכנו נתקלנו בתת-מין של אייל הצפון ובשועלים, וממרחק רב בים ראינו גם לווייתנים. כשחזרנו לסירה, שמנו לב שהשעה שתיים בלילה. ככה זה בשמש חצות.

למחרת התעוררנו מאוחר כמו חבורת מתבגרים, ואחרי ארוחת בוקר שבה נאפים לחמים בקביעות, הרמנו עוגן צפונה לעבר רצועת חוף שבה המתינה לנו מושבת ניבתנים. ירדנו עם הדינגי לחוף, אסף שוב עם הרובה, צופה לכל עבר, פן יגיח איזה דוב. הדבר הראשון שצד את עינינו הם מאות בולי עץ הפזורים על החוף. אלו הם שאריות של עצים שנכרתו בערבות סיביר, הובלו בנהרות אל הים הצפוני, ונשטפו לתוכו. משם הם עשו מסע של מאות ואלפי קילומטרים על זרמי הים, עד שנפלטו אל החוף הזה.

צעדנו לאורך החוף בינות לבולי העץ, ואט אט התקרבנו לערימת ניבתנים שהתגודדו על החוף, שרועים צפופים, כמעט זה על זה, כשכמה מהם משתכשכים במים. כשפוגשים חיות בטבע ישנם כמה כללים. הראשון - אסור להפר את שגרתם. צריך להתקרב לאט, חס וחלילה לא לחצוץ בינם לבין הים, שהוא נתיב המילוט שלהם במקרה והם חשים בסכנה, וכמובן לשמור מרחק ולא להוות איום.

הניבתנים הם יונקים ימיים גדולים, שחיים במימיו הקרים של האוקיינוס הארקטי. הם חיים כ-50 שנה, מחציתן כשהם מבלים במים ומחציתן השנייה על החוף, ויכולים להגיע עד למשקל של 1,800 ק"ג. הם מזדווגים במים, וממליטים על הקרקע או על קרחונים. הם כל כך מגושמים שהם נעזרים בניביהם כדי לנוע או לצאת מהמים. טריטוריאליים, והזכרים המנצחים מנהלים הרמון.

דובי הקוטב והלווייתן באי Prins Karls Forland / צילום: תמי בר-לב
 דובי הקוטב והלווייתן באי Prins Karls Forland / צילום: תמי בר-לב

ניבתן סמוך למפרץ Trygghamna / צילום: תמי בר-לב
 ניבתן סמוך למפרץ Trygghamna / צילום: תמי בר-לב

וויסקי מול הקרחון

חזרנו ליאכטה והתארגנו להפלגת 'לילה'. התחלקנו לצוותים לפי התאים, כל משמרת שעתיים וחצי. המטרה העיקרית היא לצפות לכל הכיוונים, ולוודא שאין כלי שיט במסלולנו, או לחילופין קורת עץ המגיעה זה עתה מסיביר.
עמר ואני במשמרת ראשונה. מתלבשים במיטב השכבות פלוס חגורות הצלה, ועולים למעלה בזמן ששאר הדיירים הולכים לישון. מזג האוויר קר, מדי פעם יורד עלינו ערפל, מסביבנו רק ים, במכ"ם אנחנו רואים שבמרחק כמה מיילים מאתנו ישנה ספינה שמגיעה בדיוק מולנו. צריך לקחת טעות מכוונת ימינה מציר השיט של הספינה הבאה ממול (כך לימדו אותי לפני הרבה שנים במגמת ימאות בתיכון) ולקוות שגם שם הערים במשמרת היו במגמת ימאות וזוכרים את הכללים הבסיסיים.

כשהתעוררנו בבוקר מצאנו עצמנו עוגנים במפרץ, ומסביב ערפל כבד. אסף החליט לחכות להתבהרות. זה לקח כמה שעות, ואז נגלה לפנינו הקרחון הגדול והמרשים Smeerenburgb Reen. לאט ובזהירות התקדמנו לעברו בין אינסוף גושי קרח תכולים שצפו על המים. אסף דומם את המנוע, וכשהסירה פילסה את דרכה אפשר היה לשמוע את פצפוצי בועות האוויר בתוך גושי הקרח, ומדי פעם את רעש הגושים שפגעו בה.

אבל הרעש המסקרן ביותר הוא הרעש המגיע מהקרחון, המבשר שעוד גוש ענק של קרח ניתק ממנו וקרס אל תוך הים, ובעקבותיו גלי המים נעים לקראתנו כמו גלי הדף באוויר. כך עמדנו מרותקים על הסיפון, מוקסמים מהלבן והכחול, האור וההשתקפויות. רגע קסום, יופי מרהיב, וזה בדיוק הזמן להפי אוור. מישהו מעלה לסיפון וויסקי וכוסות, אסף וקובי מנסים נואשות לדוג לנו קרח לדרינק, עם דלי הקשור בחבל. אחרי מאמצים רבים, זה צלח.

השעה כבר שש בערב. יוצאים מהמפרץ והקרח, מעלים מפרשים וממשיכים אל הנקודה הצפונית ביותר במסע הזה: Holmia Bukta, ממש מילימטר מקו רוחב 80. ארוחת ערב, הפעם ברוסקטות עם עגבניות, פסטה, שרימפס והרבה יין אדום.

למחרת בבוקר טיפסנו על פסגה קרובה, שממנה צפינו בשני איים קטנים שבינם לבין הקוטב יש רק ים, והם למעשה היבשה הצפונית ביותר עד אליו. השכבתי את כולנו ל'פלאנק' (תרגיל בטן סטטית), דבר שעשינו בכל הזדמנות כדי לשחרר אנרגיות. לספורטאים ולהיפראקטיביים שבינינו, גבולות הסירה הקטנה והצפיפות הם סוג של גמילה מפעילות. אתה לא יכול לקפוץ עם הדינגי לריצת בוקר על החוף, למשל, כי הרי אנחנו תחת 'איום הדובים'. אך עד כה, לא דובים ולא יער.

היות ויש בארכיפלג יותר דובים מאנשים, כשיוצאים מהעיר חובה לשאת רובה. תמי בר-לב / צילום: טוטה
 היות ויש בארכיפלג יותר דובים מאנשים, כשיוצאים מהעיר חובה לשאת רובה. תמי בר-לב / צילום: טוטה

סוף העולם שמאלה

היעד הבא היה Hamilton Bukta, מפרץ שבקצהו עוד קרחון עצום. מסביב פסגות סלעיות ומשוננות מכוסות שלג. הפעם יצאנו לסיור עם הדינגי והקיאק. בצד הדרומי של המפרץ מתנשא מהמים צוק בגובה מאות מטרים, שבו מקננים ומעופפים מאות אלפי ציפורים ברעש מחריש אוזניים - פאפינים, אלקות ואוריות. בעוד אנחנו מנסים ללכוד פריימים כשסירת הגומי מתנדנדת, גילינו שלידנו שוחה בנחת כלב ים צעיר.

אחרי שהתמקמנו בקיאק, התחלנו לחתור. בצדו האחד של המפרץ צריך לפלס את הדרך בין אינסוף קרחונים ששטים על המים, רק רעש החיכוך של הקיאק, המשוט והקרח יכול לגרום להתמוטטות עצבים. אני יושבת במושב הקדמי, עמר מאחוריי מנווט אותנו, ובדיוק כמו בנתיבי איילון, אני לא מפסיקה לגעור בו, מהפחד.

כיון שטרם פגשנו בדובים, ולאור תחזית מזג האוויר, אסף מחליט לצאת דרומה לאי Prins Karls Forland, שלחופו נפלט זה מכבר לווייתן שלא שרד, ומשפחה של דובים השתכנה לא הרחק ממנו - אם ושני גורים. עבורם זהו מקור מזון בלתי נדלה, ואפשרות מצוינת להתכונן לחורף הממשמש ובא. הלווייתן מלא בשר ושומן, ומזג אוויר הקר משמר אותו. עבורנו זו הפלגה של כמה שעות נגד הרוח, אך המטרה מקדשת.

עגנו במרחק של כמה מאות מטרים מהחוף, וערכנו עליהם תצפיות. בתחילה הם נראו כנקודה לבנה קטנה, כמעט כתם שלג, שום תזוזה, פשוט ישנים שנת דוב. החלטנו להתאזר בסבלנות. כעבור מספר שעות הם קמו משנתם והחלו להתקדם לעבר הלווייתן. או אז, מלאי אדרנלין ירדנו עם המצלמות לדינגי, ושטנו לעבר החוף לצפות בהם מקרוב. היינו באקסטזה, צילמנו ללא הפסקה, כשאנחנו מתנדנדים בסירת הגומי. מדי פעם אסף הזכיר לנו להרים את הראש מהמצלמות, ופשוט לצפות בהם. הם זללו את ארוחת הצהריים ולא גילו בנו עניין, וטוב שכך, כי הם יודעים לשחות מצוין. כשחזרנו ליאכטה חייכנו בסיפוק: סוף טוב, הכול דוב.

בהמשך הפלגנו למפרץ Kongsfjord, שבחלקו הדרומי נמצאת תחנת המחקר Ny Alesund, שהיא למעשה ישוב הקבע הצפוני בעולם. לאורך השנה שוהים בה בקביעות כ-30 מדענים מעשר מדינות, ובקיץ עולה מספר החוקרים ל-120. יש פה שדה תעופה, תחנת עגינה לספינות מחקר, אתר שיגור לטילים מטאורולוגיים, מוזיאון מרתק, מלון קטן, חנות מזכרות ואפילו בר. התחנה היא מוקד עניין לתיירים, אך התיירות בה מפוקחת, כדי שלא לפגוע במחקר המדעי.

לקראת הגעתנו, אסף בישר לנו שבתחנה ישנן מקלחות ונוכל סוף סוף להתקלח. אפילו יהיו מים חמים! זו הייתה הפעם הראשונה אחרי שבוע שנקשרנו לרציף. שם גם מילאנו את מיכלי הסירה במים וסולר.

העיירה Ny Alesund הוקמה ב-1916 עבור כורי הפחם שעבדו באזור. לאור מיקומה הצפוני היא שימשה את מגלי הארצות רואלד אמונדסן ואומברטו נובילה כבסיס יציאה למסעותיהם לקוטב הצפוני. בשנת 1962 אירע פיצוץ באחד מהמכרות, שבו נהרגו 21 כורי פחם, וכמעט הוביל לחיסולו של המקום, אך ב-1968 הקים כאן מכון הקוטב הנורבגי מרכז למחקר.

מזג האוויר ערפילי ואפור, מסביב מישורים צחיחים וחומים, התדרוך הוא שבמקרה ותישמע צפירה יש לתפוס מחסה, כי זו אזהרה שדוב חדר לאזור - והתחושה היא של סוף העולם. ליד הרציף ניצב שלט גדול ובו הנחיות למבקרים: לא לרדת מהדרכים הראשיות כדי לא להזיק למישור הצחיח, להתרחק מאזור בעלי הכנף, לא לעזוב את האזור ללא רובה. באזור התחנה הנשק חייב להיות פרוק ונצור, והטלפונים חייבים להיות במצב טיסה, כדי שהאותות לא יגרמו נזק למחקר.

ביתנים צבעוניים של המדינות השונות העוסקות במחקר מפוזרים במרחב. מספר כבישי עפר עוברים ביניהם, ומדי פעם אנו פוגשים במקומיים שמתניידים על אופניים. בחורה עושה ג'וגינג עם הכלב שלה, קבוצת אווזים משוטטים ואוכלים להם בנחת, תחושה של מדבר בקצה העולם. בלילה, שמונה מגבות היו תלויות על הסיפון, פעם ראשונה ואחרונה.

התחנה האחרונה לפני חזרתנו ללונגיירבין הייתה העיירה הרוסית בארנצבורג, שהיא הישוב השני בגודלו בסבאלברד. המקום מונה כ-500 תושבים, רובם עובדים במכרה הפחם המקומי שבבעלות ממשלת רוסיה. אם ני אליסנד נראתה לנו סוף העולם, בארנצבורג נראית כמו סוף העולם שמאלה. גם פה יש מוזיאון, ובקיץ מגיעים מדענים למרכז המחקר. בעיירה יש בתי עץ נטושים רבים, וכמעט שאין נפש חיה ברחוב. מה שמלבב בעיירה זה הבר שלה, שלא היה מבייש ברים בתל אביב או בניו יורק. גם כאן כדי להיכנס יש לחלוץ נעליים, ובמקומן יש כפכפים שאפשר לאמץ. על הקירות מסכי טלוויזיה גדולים, שעליהם מוקרנים סרטי טבע. אנחנו מתחילים להרגיש את סיום ההפלגה.

סמוך ל-Holmia Bukta, משחררים אנרגיות באמצעות פלאנק / צילום: דרור סגל
 סמוך ל-Holmia Bukta, משחררים אנרגיות באמצעות פלאנק / צילום: דרור סגל

נפרדים מהניתוק

למחרת בבוקר הפלגנו בחזרה ללונגיירבין. לאט לאט חזרנו לאזור קליטה סלולרית, וצפצופים של הודעות נכנסות נשמעו בלי הרף מכל המכשירים. כמה שלווה נתן הניתוק הזה.

אחרי העיירות האחרונות שבהן ביקרנו, לונגיירבין נראתה לנו מרכז העולם. הפלגה כזו בטבע, בקצה הכדור, שגורמת לנו להתנתק לחלוטין מהשגרה, מהקרובים, ממטלות היומיום ומהאקטואליה, נותנת זווית אחרת על החיים. על החיים שלנו בפרט, ועל העולם, הטבע, החי, מחזור החיים, פשטות וצניעות, כבוד הדדי לצומח ולחי מסביבנו, ולאדם.

בין יורדי הים יש חוק ברזל: מה שקורה בסירה, נשאר בסירה. לעומת זאת, מה שקורה בקוטב, לא נשאר בקוטב. גורלו של הקוטב הוא באחריותנו. מאז 1993 גרינלנד ואנטארקטיקה מאבדות יותר מ-400 מיליארד טונות של קרח מדי שנה. ב-35 השנים האחרונות התרחשה רוב ההתחממות הגלובלית, היוצאת משליטה בגלל האנושות, וליתר דיוק, התעשייה והחקלאות.

ההתחממות הגלובלית, שמורגשת יותר ויותר באזורי הקטבים, מקטינה בהדרגה את מעטה הקרח שמעליהם, וגם את המעטה המכסה את פיסות היבשה כמו את ארכיפלג סבאלברד. ההערכה היא שתוך שניים-שלושה עשורים, הים הארקטי יהיה חשוף מקרח בתקופות הקיץ, ועד לסוף המאה - לא יהיה בו קרח כלל. או אז עלול לפרוץ עימות על המשאבים הקיימים באזור, עימות שראינו קדימון לו רק לאחרונה, כאשר דונלד טראמפ, נשיא ארה"ב, הביע עניין ברכישת גרינלנד מידי דנמרק. כולנו אחראים לגורלו של הקוטב. כולנו חייבים לצרוך פחות, ולמחזר הרבה יותר.

ואני? אני רק קיוויתי שישכחו אותי בתחנת המחקר. הייתי מתפשרת על משרה בחנות המזכרות. לא שכחו אותי. עכשיו רק נותר לי לקוות, שאחרי שביקרתי בקוטב הדרומי והצפוני, אגלה בקרוב שיש גם קוטב מערבי.