כאשר במשך שנים מציגים גורמים פוליטיים את בית המשפט כאויב העם - לבסוף יש ציבור שיאמין

אקדיש שורות אלה לזכר הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון, מאיר שמגר, אושיה מרכזית בתולדות המשפט במדינת ישראל ולוחם לתקומת ישראל בארצו בטרם מדינה, שנפרד מאיתנו לאחרונה. אישיותו הסמכותית הקרינה ביטחון, יציבות ואמון במערכת המשפט. גם בשני העשורים שלאחר פרישתו, המשיך שמגר לתרום למערכת ולהיות אחד מתומכיה המרכזיים. כבוד היה להימנות עם אוהביו.

אמון הציבור במערכת השפיטה הוא מושג חמקמק. מהו אמון - האם עסקינן בתיק פלוני או אלמוני שהפסיקה בו עלולה להיות שנויה במחלוקת, או שמא ביחס כללי אל המערכת? ומיהו הציבור? היו שאמרו כי ציבור הוא ראשי תיבות של צדיקים, בינונים ורשעים. איני אוהב ראשי-תיבות אלה בגלל הסיפה; "הווה דן כל אדם לכף זכות", אמרו חכמים.

כאשר כיהנתי כיועץ משפטי לממשלה, משרדי שכן ברחוב סלאח אל-דין במזרח ירושלים, מקום מושבו של משרד המשפטים באזור שיושביו ערבים. בדיונים בלשכתי, כשעלו שאלות ש"הציבור" היה מעורב בהן, הייתי שואל את חבריי מיהו בדיוק הציבור? הנה אנו כאן בין ערבים, אך נחצה את דרך ברלב הירושלמית ובמרחק כמה מאות מטרים ממקומנו נגיע לשכונות בית ישראל והבוכרים המאוכלסות כיום בחרדים; נצפין מעט ונגיע לגבעה הצרפתית, שכונה מעורבת, וגם למעלות דפנה, רמות אשכול וגבעת המבתר, שהיו פעם מעורבות וכיום עיקרן חרדים; ועוד מעט צפונה לפסגת זאב שאוכלוסייתה המעורבת. מיהו אפוא הציבור?

היה פעם ביטוי שיסודו בנשיא בית המשפט העליון משה לנדוי, "הציבור הנאור", שזכה לקיתונות של ביקורת. כוונתו של אומר הדברים, איש רב-זכויות וסמל ליושרה, ושל מצטטיו, הייתה לציבור השוחר את שלטון המשפט (בלשונו של מנחם בגין) ואת זכויות האדם, יהא מוצאו כאשר יהא.

אך אחרי שהעלינו את השאלות הללו, וגם בלי להיעזר בסקרים, ברי כי ציבורים לא מבוטלים בישראל - חלקים ניכרים מן הציבור הימני, הדתי והשמרני - הולעטו לאורך זמן, לפעמים אף הוסתו, במסרים בוטים נגד בית המשפט העליון. אלה הציגוהו כשמאלני ("סניף של מרצ"), חילוני וליברלי מדי. התמונה הזאת מעוותת, גם אם ביקורת על פסק דין זה או אחר לגיטימית, גם על-פי דין; ראיה לדבר היא שגם בבית המשפט העליון עצמו יש פעמים רבות רוב ומיעוט, ומשמע שהמיעוט אין דעתו נוחה מפסיקת הרוב והוא מותח עליה במפורש ביקורת - אך הן דעת הרוב והן דעת המיעוט מנומקות היטב.

לצערי, חלק ניכר מן הביקורת הפוליטית מוזן מכותרות המונפקות בתוך דקות לאחר שניתן פסק דין, להבדיל מקריאת פסקי הדין עצמם. על כך יש להצר. ועוד, אחד הדימויים הוא של בית משפט חד-עורי של גברים אשכנזים מרחביה. האם נשיאת בית המשפט העליון, בת לניצולי שואה שגדלה אצל סבא פחח בשכונת עוני בהרצליה, היא כזאת? ואוכל למנות אחד אחד את רקעם של השופטים, ובהם בני מעברות ועיירות פיתוח ומסעדת פועלים ושרברב.

סוגיית האמון אינה חדשה עימנו. ב-1952 בנאום בכנסת, מתח שר המשפטים דאז, דב יוסף, עורך דין ותיק, ביקורת על פסקי דין קלים מדי, לשיטתו, כלפי עברייני תקיפת שוטרים. בין היתר אמר כי פסקי דין כאלה הם "עלבון למשטרה, עלבון לחוק" (אחר כך התנצל חלקית); ועוד אמר "האם הם (השופטים) קדושים בעלי כנפיים שירדו מן השמיים ואפוטרופסים מן הקב"ה, היודעים מה נכון ומה אינו נכון? הם בני אדם כמוני ויכולים לטעות כמוני, ומותר לבקר את הפסיקה שלהם". 

נשיא בית המשפט העליון, השופט ד"ר משה זמורה, כתב לשר מכתב שבו אמר שמותר לבקר את בית המשפט בצורה מכובדת, אך בדברי השר היה "משום זילותא דבי דינא" (זלזול בבית המשפט), והם "עלולים לחתור תחת אמון הציבור ברשות השופטת ותחת יחס הכבוד כלפיה". נתעורר פולמוס סביב מכתב זה, אך לא נאריך. נאמר רק, בלשון חכמים, "סדנא דארעא חד הוא", עולם כמנהגו נוהג, ושאלות אמון שבות ועולות.

אגב, נזכיר כי גם בארה"ב היה הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט (שכיהן בשנים 1933-1945) מתוסכל מכך שבית המשפט העליון פסל בשנות ה-30 במאה שחלפה חוקים שלו ב"ניו-דיל", והגה תוכנית "לגדוש" את בית המשפט על-ידי מינוי שופט תחת כל שופט שמלאו לו 75 (אין שם הגבלת גיל). בסופו של דבר נגנזה התוכנית, אך היא הייתה נשוא שיח ציבורי רחב.

אכן, ישנו מתח טבעי בין רשויות. מתח כזה עלול לשרור בין הממשלה לכנסת, ובין הכנסת והממשלה לבית המשפט. מעטים אוהבים ביקורת, וככל שרשות אחת מבקרת את חברתה או פוסלת הכרעות שלה, תהא אי-שביעות-רצון. עצם פסילת חוקים על-ידי בית משפט, הגם שאי-אפשר לפרש את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובמיוחד סעיף 8 בו ("פסקת ההגבלה") אלא כמתיר ביקורת שיפוטית, והגם שהיא נעשית במשורה (18 פעמים ב-25 שנה, ולא כולן מאופיינות בבולטות ציבוריות) - זוכה לקיתונות רותחין לא אחת ולא שתיים.

ואדגיש: הכנסת היא שחוללה את "המהפכה החוקתית", ולא הנשיאים שמגר ואהרן ברק שביארוה ב"פסק הדין בנק המזרחי". גם פסילת החלטות ממשלה אינה חביבה על ממשלות, יהיו אשר יהיו. ישנו ביטוי נושן, מימי יסודה של ארה"ב, מפי המדינאי האמריקאי אלכסנדר המילטון, כי לבית המשפט אין חרב ואין ארנק. הדבר נכון, אך גם אין לבית המשפט כוח תקשורתי כמו לממשלה ולכנסת. שופטי בית המשפט אינם יכולים להתראיין או להחזיק חשבונות טוויטר ורשתות חברתיות אחרות, ולנהל שיח ציבורי באמצעותם. זעיר פה זעיר שם יכולים נשיאי בית המשפט או נשיאותיו להביע דעה פומבית באירועים רשמיים ובכנסים; לא בכדי שופטים בדימוס מהווים כתובת שכיחה להגנה על בית המשפט.

נשים אל לב: כמובן, הביקורת ברובה המכריע אינה על פסקי דין פליליים, אזרחיים או מינהליים "רגילים", אלא בנושאים שיש בהם נגיעה ערכית כזו או אחרת; אך הכנסת עצמה היא שהכניסה את "ערכי מדינת ישראל" לחוקי היסוד של הזכויות, בלא שפירטה מה הם אותם ערכים, פרט להפניה כללית לרוח עקרונות מגילת העצמאות. ובכך היא "הפילה תיק" על בית המשפט העליון.

אני האחרון שאומר כי אין מקום לביקורת, וגם אם אומר זאת (ולא אומר), מי יקשיב בעידן של עולם פתוח רב ערוצים. אבל חלק מן הביקורת נראית כשטיפת מוח כפשוטה. כאשר במשך שנים מציגים גורמים פוליטיים את בית המשפט כאויב העם חלילה, לבסוף יש ציבור שיאמין. שימוש בדימויים כמו הצורך לעלות על בית המשפט בדחפור D9, או תיאורו כ"עמוד הטבח" של המדינה, גם אם לאומרו זכויות משלו כחייל ולוחם, וגם אם דומה שחזר בו, היו נקודת שפל (כמעט אמרתי נקודת שופל).

מדוע ראוי בית המשפט לאמון? כי הוא עושה מלאכתו מקצועית, בהכרעות מנומקות, והוא נכס אסטרטגי - לא פחות -  חיצוני ופנימי למדינת ישראל, ולא אחת שכפ"ץ כלפי שונאינו. האם נרצה להיות כאותן מדינות במזרח אירופה או במזרח אירופה או בדרום אמריקה שבית המשפט בהן הוא כאסקופה הנדרסת והיחס אליהן בעולם הוא בהתאם?

וטרם הזכרתי את הביטוי זכויות אדם. בית המשפט הוא שהגן עליהן עוד מראשית עבודתו, והבו גודל לשופטים בדור הראשון שהיה עליהם לבנות ולבצר את אי-התלות השיפוטית בעודם מוכרים מעט בציבור, וזאת אל מול דוד בן-גוריון וחבריו שהיו לא פחות ממייסדי המדינה. כך באשר לחופש הביטוי, כך באשר לחופש העיסוק (והביקורת באה אז לא אחת דווקא משמאל), זכויות נשים, זכויות מיעוטים מוחלשים, משפחות שכולות, זכויות פלסטינים בשטחים - מי הגן עליהם, מי יגן בעתיד, אם ייפגע בית המשפט? דווקא הציבור הדתי שהוא מיעוט צריך להיות ער לכך.

עם פטירתו של מאיר שמגר, היו שביקרו אותו על שכיועץ משפטי לממשלה וכשופט הוא "סייע" למדינה בהקשר הממשל הצבאי (שאת יסודותיו המשפטיים הניח). וכי מה ציפו, שהיועץ המשפטי (מוסד הראוי לאמון אף הוא) ובית המשפט יקבעו את האסטרטגיה הלאומית בסכסוך עם הפלסטינים? ושמא הקפדתם של היועץ המשפטי ובית המשפט על זכויות האדם, כולל של הפלסטינים, אפשרה להתנהל בסכסוך הקשה הזה שפתרונו אינו נראה באופק גם כיום.

ועוד, הציבור הימני והדתי יצאו בחמה שפוכה נגד החלטות על הריסת בתים שנבנו על קרקע פרטית פלסטינית. הם שכחו שבית המשפט מעולם לא התערב בהתנחלויות על קרקע מדינה, שהן רוב רובם של היישובים, חרף ביקורת בינלאומית; אך דווקא בגלל מעמדו המוערך רוסנה ביקורת זו, כמו גם הביקורת הבינלאומית, הפוליטית והמשפטית, על גדר ההפרדה, מקום שבית המשפט נתן לגדר את ההכשר המשפטי, אך תוך שמירה על זכויות חקלאים פלסטינים וצמצום פגיעה בהם.

ומנגד, חמה אחרת נשפכה על צווי ביניים באשר להריסת בתי משפחות מחבלים, נושא טעון וקשה, הגם שבית המשפט על-פי רוב לא התערב משפטית בסופו של דבר, בקבלו את טיעון ההרתעה. כלום היינו רוצים לחיות בסדום, שבה לא יינתנו צווי ביניים עם הגשת עתירה, אלא ייהרס הבית ואחר כך ננהל משפט? ההרסת ואז דנת? והיכן היושר, ההגינות?

ובכל זאת, לבסוף, מה לעשות כדי להשיב את האמון בבית המשפט בציבורים שהזכרתי? ראשית, השקיפות כבר קיימת; החלטות בתי המשפט שקופות, הן מתפרסמות לכול חינם אין כסף דקות אחרי היחתמן. בית המשפט מנסה לפרסם גם תמציות. דבר זה צריך להיעשות עוד ועוד, במיוחד במקרים בעלי אופי ציבורי רגיש. שנית, בית המשפט צריך להאזין לביקורת, וככל שהיא ראויה והוגנת לתת את ליבו אליה.

אך אחרי שאמרנו את כל אלה, על בית המשפט להמשיך לעשות מלאכתו כמצוות החוק, בלי מורא ובלי משוא-פנים, כמיטב פרשנות הדין ומצפוניותו, והאמת תורה דרכה.

הכותב הוא שופט בית המשפט העליון לשעבר; כיהן בעבר כיועץ המשפטי לממשלה