"הייתי חברה בלא מעט דירקטוריונים ונשארתי רק בשופרסל מחוסר זמן"

אני: דורשת מעצמי המון, פרפקציוניסטית, יעילה וביצועית מצד אחד, אבל מאמינה גדולה בתהליכים, התפתחות וצמיחה. חמה, אמפתית, מתמידה וחרוצה.

משפחה: סבתא מצד אבא, איה, שעל שמה אני קרויה, היא נינתו של רבי ישראל ליפקין מסלנט, מייסד תורת המוסר, מצאצאי הגאון מווילנה. היא פגשה את סבא ברוסיה, ואחרי מהפכת 2017 היגרו למינכן, גרמניה. ב-1923 סבא הלך למרתף בירה, ואדם צעיר, שיכור, עלה על השולחן ונאם נאום מבהיל, שבו הסביר מה יעשה ליהודים כשיעלה לשלטון. קראו לו אדולף היטלר. סבא החליט לעלות לישראל. הוא התחיל להבריח כסף לבנק אנגלו פלסטינה והם עלו לארץ בשנת 1933, התיישבו בתל אביב ונלחמו על הפרנסה. אבא נולד שנה אחרי שהגיעו לכאן.

הצד של אמא עלו לארץ מפולין לפני המלחמה וכל משפחתם נרצחה בטרבלינקה. הם גרו ברמת גן, סבא פתח מכבסה וסבתא עבדה בפרויקטים חלוציים עד שחלתה. ההורים נפגשו במסיבת פורים ומאז היו ביחד. אבא היה רו"ח ואמא, שלמדה הוראה, עזבה אותה באיזשהו שלב ועברה לעבוד איתו. אנחנו שלוש אחיות, אני הבכורה. סיגל עוסקת בפונדקאות ומאוד מצליחה ורקפת (רוסק עמינח, ל' ר') בנקאית, כישרונית בצורה בלתי רגילה, חזקה ויוצאת דופן.

ילדות: כשהייתי בכיתה ה' עברנו לרמת אביב. בתיכון למדתי במגמה היסטורית של "עם וארצו" והייתי תלמידה מצטיינת. אם הייתי מקבלת 99 בבחינה, הייתי מבקשת מועד ב'. הייתי מדריכה בצופים, ניגנתי בפסנתר, השתתפתי באליפויות באתלטיקה קלה, ובגיל 16 נבחרתי לטוס לחצי שנה לארה"ב עם תלמידים מצטיינים. חוויה מעצבת. חשבתי להיות רופאה, אבל באיזשהו שלב המשפטים משכו אותי יותר.

משפטים: התגייסתי ל-8200. מיד אחרי השחרור התחלתי ללמוד בתל אביב ועבדתי כעוזרת מחקר ומתרגלת.

ערן: בעלי לשעבר, איש עסקים. נפגשנו באוניברסיטה כשלמדנו יחד משפטים והיינו באותה קבוצת לימוד. יש לנו שני ילדים והתגרשנו לפני 13 שנים.

אבי: בן זוגי בשלוש השנים האחרונות, מהנדס מכונות, זן נדיר של תעשיין. אנחנו מגדלים יחד חמישה ילדים, אבל לא גרים יחד.

קריירה: עשיתי סטאז' בפרקליטות האזרחית ובמקביל למדתי לתואר שני. מיד אחר כך טסנו ללונדון, שם כתבתי את התזה, השלמתי בחינות הסמכה ועבדתי בליטיגציה בינלאומית. משם עברנו לשנה בשוויץ בעקבות פרויקט שבעלי לשעבר קיבל. חזרנו לארץ כשהייתי בהיריון ראשון והציעו לי להיות מתרגלת במכללת רמות משפט שייסד פרופ' אוריאל רייכמן. הייתי שם עשר שנים, עד שהציעו לי לעבור לחיפה כחברת סגל ולעשות דוקטורט, ובמקביל לימדתי בתל אביב ובמכללה למנהל, הוצאתי ספר שהתבסס על הדוקטורט, פרסמתי מאמרים, והרציתי.

המרכז הבינתחומי: כשפרופ' רייכמן הקים את הבינתחומי, הוא הזמין אותי לפגישה, אחרי ששמע עליי כמרצה מצטיינת, ושנה אחר כך עברתי לשם במשרה מלאה. אחרי חמש שנים כחברת סגל ומרצה בפקולטה למשפטים, נמשכתי לניהול ומוניתי לסגן נשיא לענייני סטודנטים ולפני שנה קיבלתי את תפקיד המנכ"ל.

מעבר למצוינות האקדמית, אנחנו מעודדים את הסטודנטים לפעילות יזמית, חדשנות ועשייה למען הקהילה והמדינה. כחלק מתפיסת הבינתחומיות של פרופ' רייכמן, שהוא דמות משמעותית בחיי, אנחנו מחברים בין ענפים שונים במדעי החברה לטכנולוגיה.

אליטיזם: אנחנו מוסד פרטי שלא מקבל מימון מהמדינה ונסמך על שכר לימוד גבוה יחסית לישראל, אבל לא יחסית למוסדות דומים בעולם, ותרומות. החיבור שלנו עם אנשי עסקים הוא כורח המציאות, אבל התורמים שלנו לא מתערבים בניהול ואף פעם לא היינו צריכים להיזהר במתיחת ביקורת לגיטימית. אתגרנו את מערכת ההשכלה הגבוהה כגורם מחולל תחרות ופתחנו השבוע את תוכנית הדוקטורט למשפטים בהובלתו של אהרן ברק, שהופכת אותנו לאוניברסיטה הפרטית הראשונה בישראל.

פנאי: הייתי חברה בלא מעט דירקטוריונים ונשארתי רק בשופרסל מחוסר זמן. אני עושה המון ספורט וקוראת עשרה ספרים במקביל.

תפיסת עתיד: כמי ש"נשואה" לבינתחומי, אני רוצה להשתמש בפלטפורמה האדירה שלו כדי להשפיע ולחנך ולהמשיך לתרום לחברה ולמדינה.