עצמאי זה לגמרי לבד: המגזר שסובל יותר מחרדה ודיכאון

מה שרינה שוגל (33) עושה בחיים זה להרים. היא עצמאית, שיצרה לעצמה את החלום: להקת הבנות "רוקברי סיסטרז" שהקימה מוזמנת לארגונים ולחברות והן מנגנות ושרות מוזיקה משנות ה-60 וה-70 כשהן לבושות כמו סופר-גרופ בסטייל רטרו. "כל-כך כיף לי שאני יכולה לספק פרנסה לחברות הלהקה ולהיות הבוסית הטובה. אני גם מנגנת בהרכב. זאת חוויה מדהימה לבנות עסק שהוא הבייבי שלך", היא אומרת. בסרטונים שהלהקה משתפת אפשר לראות עובדי חברה עם תגי שם רוקדים טוויסט ועושים לימבו ברחבות הריקודים. ככה שגוד וייב זה השם השני של שוגל - אז איך זה שבחודשים האחרונים היא חרדה עד כדי כך שהיא ישנה עם סכין ליד המיטה, ואיך זה קשור לבחירה התעסוקתית שלה להיות עצמאית?

 רינה שוגל / צילום: הדס פרץ

גם שוגל הצטרפה בשבועות האחרונים לקבוצת הפייסבוק "אני שולמן" שנפתחה לפני כמה שבועות וצברה תאוצה בקצב תקדימי - נכון לכתיבת שורות אלה, הקבוצה עומדת על 121 אלף חברים המכנים את עצמם "שולמנים" (מאחורי השם עומד הסבר פולקלוריסטי מפורט). קצב הצמיחה היה עד כדי כך חריג, שיש כבר מי שמטיל ספק באנשים שעומדים מאחורי הקבוצה ובמטרותיה. גם ידוענים מתחילים לתמוך בקבוצה בפומבי, בהם למשל ארקדי דוכין. בעקבות ההצלחה, העצמאים של שולמן יצרו צוות מטה פעולה. כבר יש להם דובר, לוגו ותוכנית לטוח ארוך: לשנות את מציאות התעסוקה של העצמאים בישראל.

המצוקות של העצמאים בישראל יכולות למלא רשימה ארוכה, שרובנו מכירים את תוכנה והתארגנויות שונות מנסות לפתור אותן. כך למשל, עצמאים רבים מדווחים על חוסר צדק במיסוי, קשיים ביורוקרטיים ומשפטיים, וחיכוכים מול רשויות המס ופקידים, מול הלקוחות ועוד. אבל קריאה בקבוצת "אני שולמן" מגלה שהמצוקות הרבה יותר מורכבות. למעשה, הקבוצה מתפקדת בשבועות האחרונים כקבוצת תמיכה, כשהגולשים משתפים זה את זה באירועים שהובילו אותם לתסכולים ולמצוקות, כעצמאים קטנים-בינוניים.

למשל, נושא גביית התשלומים. תסמונת השוטף פלוס ולקוחות שמסננים נותני שירותים עצמאיים הם תופעות מוכרות. אלא שלפעמים זה מסתבך, כמו במקרה של שוגל. לפני ארבע שנים להקת הבנות הופיעה באירוע דרך מפיק חיצוני, ולדבריה, הסכום שנקבע עמד על 15 אלף שקל. "שלחתי למפיק חוזה עבודה מסודר, הוא אישר במייל חוזר, ולמחרת הגענו להופיע. היה מדהים, אבל אז התחילה החגיגה. האיש דחה ודחה את התשלום ובסוף סירב לשלם, וכל הגורמים הרשמיים התחמקו והפילו את האחריות עליו בלבד. אחרי שנה של מרדפים התייאשתי והגשתי נגדו תביעה קטנה. היה לי צילום של תעודת הזהות שלו והצלחתי לברר את כתובת המגורים. שילמתי את כל העמלות שהיה צריך בשביל התביעה ואז קיבלתי מכתב מבית הדין שהם לא מצליחים למסור לו את הזימון למשפט ושאני צריכה לעשות את זה בעצמי".

אז היית צריכה להגיע אליו כדי למסור מסמכים.

"וכאן מגיע הטוויסט - אחרי לא מעט בירורים ודרך משרד חקירות שהפעלתי כדי לאתר אותו, מתברר שהאיש מוכר למשטרה. אז התחלתי לפחד שהוא יבוא להתנקם בי. המקרה הזה הכניס אותי ללחץ. שיניתי את הכתובת במסמך התביעה לכתובת של ההורים בירושלים. אמרתי לעצמי שיש שם כלבי תקיפה, אם מישהו יבוא לחפש אותי. אני שמה סכין ליד המיטה. לכי תדעי, התחלנו לערב את ההורים שלו, ניערנו את הסירה".

המאמצים ששוגל השקיעה בגביית החוב לא הועילו. "אחרי כמעט שנתיים שרדפתי אחריו ואחרי אינספור התכתבויות, יום בהיר אחד קיבלתי מבית הדין מכתב שאומר שהתביעה נסגרה בגלל חוסר מעש. כך הלך לפח הכסף שהוא חייב לנו, הכסף שהוצאתי על התהליך המשפטי ושנתיים של ביורוקרטיה, מרדפים ודמעות. ברור שזה לא ככה עם כל הלקוחות. עם שוטף פלוס אני יכולה לחיות בקלות ולמדתי להתנהל עם העניין הזה, אבל המקרה הזה הוביל לסטרס מבאס שישב בתוך הנשמה. ואני לא בן אדם שרב, אני רוצה להפיץ טוב".

זה מקרה חריג?

"בתור עסק, אני מתמודדת עם קשיים משוגעים. חרדות, את שואלת? כל שנה עצמאים בענף שלנו שוקעים בדיכאון חגים. אנחנו הרי עושות אירועי חברה, וארגונים סגורים בחגים וכולם נוסעים לחו"ל, וגם ביולי-אוגוסט לא עושים אירועים כי זה קיץ, ויוצא שבמקום שנעשה עשר הופעות קבועות בחודש, פתאום לא נכנס כסף חודשים - ואני הרי צריכה לחשב את המחזור שלי על סמך מחזור שנתי ולא על-פי חודש. רק זה לבד מכניס אותי לחרדות ברמה הקיומית, הרי מה אני בסך הכול רוצה לעשות? לעבוד, זה ממש בסיסי".

"לעצמאות יש מחיר פסיכולוגי"

למרות התקרית המלחיצה שעברה, שוגל אומרת שלא הייתה מוותרת על העצמאות. "העצמאות היא הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לי. אני אחראית על כל מה שיוצא לי מהידיים, אני מקבלת הוראות מבן אדם חכם - ממני - ואני ממלאת אותן בצורה טובה, כי אני עובדת טובה", היא מסבירה. מה ששוגל מתארת זה סוד הקסם של העצמאות: אתה הבוס, מחליט איך לעשות מה, מתי ואיך. או כפי שזה מכונה בספרות המקצועית-תעסוקתית: אוטונומיה.

את יתרונות האוטונומיה מסביר הפסיכולוג החברתי ד"ר גיא הוכמן, ראש התוכנית לתואר שני בכלכלה התנהגותית במרכז הבינתחומי הרצליה. הוא מספר על מחקר מקיף שפורסם בבריטניה לפני שנתיים ובחן את אלמנט האוטונומיה בתעסוקה, שהוביל לתיאוריה שמקובלת כיום בקרב החוקרים בתחום. המחקר מצא שעובדים, שכירים או עצמאים, מדווחים על רווחה נפשית גבוהה יותר כשיש להם יותר אוטונומיה. "אפילו בעבודות שיש בהן מרכיב של לחץ נמצא שככל שיש יותר אוטונומיה - יש יותר רווחה נפשית וגם בריאות גופנית יותר טובה", הוא אומר.

אבל אצל העצמאים - לאוטונומיה הזאת יש מחיר. "במחקרים אחרים שהתמקדו בשאלה של לחץ וחרדה ודרכי התמודדות של עצמאים לעומת שכירים, אנחנו רואים שאוטונומיה בעבודה זה אומנם אחד הדברים הכי חשובים לרווחה הנפשית של האדם העובד, ועל פניו, לעצמאי אמור להיות טוב יותר משכיר; אבל מצד שני, רואים שעל אנשים שהם עצמאים מופעל לחץ גדול יותר ביחס לאנשים שכירים", אומר הוכמן. "המחקרים מראים שבהרבה מהמקרים, הרווח שמקבלים העצמאים מהאוטונומיה נמוך מהקנס הנפשי שהם משלמים על הלחץ. לכן לאנשים שהם עצמאים יש יותר מאפיינים של חרדה, מתח ולחץ שלילי לעומת הרווחים החיוביים שהם מקבלים מהיכולות לאוטונומיה".

עוד נמצא, שיש הבדלים מגדריים - לנשים קל יותר בעצמאות. "בקרב גברים נמצא שיש קשר שלילי בין הרווחה הנפשית לבין העצמאות. אצל הנשים זה מצטמצם ונשים עצמאיות סובלות פחות. אבל גם בקרב נשים וגם בקרב גברים רואים שמאפיינים של לחץ וחוסר איזון בין חיי עבודה ובין חיי משפחה מעלים את המאפיינים הפסיכולוגיים השליליים. לכן, בגדול, אנחנו משלמים מחיר פסיכולוגי על בחירה בעצמאות בעבודה".

"אי אפשר להתמודד בעזרת תרופות"

אם כך, להיות עצמאי בעולם המערבי - שסובל מרמות סטרס מוגברות, דרישה לזמינות מסביב לשעון, חוסר איזון בין חיי עבודה ומשפחה ויוקר מחיה - זה לא (רק) פיקניק.

הפסיכיאטר ד"ר אילן טל מסביר מה קורה לנו במצבי חרדה ומדוע המנגנון הזה מופעל לא פעם בקרב עצמאים: "הרבה מהמטופלים שאני פוגש בקליניקה הם אנשים עצמאים בעלי עסקים קטנים או בינוניים. המחיר הנפשי של להיות עצמאי בעיקר נוגע בקוטב הביטחון והוודאות. הרבה פעמים כשמשהו בלתי צפוי קורה זה בסיס חריף להתפתחות חרדה, כי חרדה היא תגובה רגשית להעדר ודאות וניסיון רגשי להתמודד עם העדר ודאות".

אי ודאות זה מרכיב מהותי בפעילות של עסק עצמאי.

"נכון, ובחרדה מתעסקים ב'מה יהיה?'. העדר הוודאות מעלה את החרדה, כך שהחשיבה היא שמה שהולך להיות הוא קטסטרופלי ואין לי שום שליטה עליו. כלומר, אם ביטלו לי יום עבודה, זה אומר שעכשיו יבטלו את כל הימים ואגור ברחוב, כי לא יהיה לי כסף. יש שתי מחשבות שכיחות שאני פוגש בקליניקה: 'העסק עומד לקרוס', או 'אני לא אצליח בעסק ואין לי מה לעשות בנושא'. ואז הדימוי השלילי יושב חזק בתוך החרדה, ומתחילים לפעול לפיו מבחינה רגשית. האדם מפחד, קמל, מוטרד ולעיתים נראה בדיכאון".

 אני שולמן / מתוך עמוד הפייסבוק

איך היית ממליץ להתמודד עם מרכיבי אי הוודאות שיכולים להוביל לחרדה אצל עצמאים?

"טוב שעצמאי ידע להתרגל לחוסר ודאות ולנצל את הזמנים שהשוק טוב אליו, ולהרגיע את עצמו כשהשוק לא טוב אליו. מי שהולך להיות עצמאי צריך ללמד את עצמו מהיום הראשון: אני נכנס לתוך רכבת הרים שאני לא יודע מה יהיה בה, ואני יודע שבסוף אני אגמור באותו מקום אחרי עליות וירידות. זה צריך להיות מובנה בתוך ההתנהלות מלכתחילה. בזמני חרדה אתה מרגיע את עצמך ואת המחשבות שלך ואת הגוף. אם יש דפיקות לב או הזעה, עושים פעילות הפגתית להוריד מתח של הגוף, נעזרים בחברים, בני זוג ומשפחה, וגם כדאי לדבר עם עמיתים כדי להבין אם גם הם במצב הזה ומכירים את החוויה. הפחד מאי ודאות לא אופייני רק לעצמאים, אלא גם לשכירים, אבל המחיר הנפשי של להיות עצמאי גבוה יותר.

"הרבה פעמים אנשים אומרים לי בקליניקה 'אני במשבר וחרדתי, אני כל-כך תלוי בעסק, אז תרשום לי תרופות כדי למשוך הלאה'. אנחנו נלחמים בהם כי אי אפשר להיות עם תרופות כדי להתמודד. הרי זה מה שמלכתחילה הוביל לכך - עצם זה שהיית בתפקוד בעסק כל הזמן, 24 שעות, ותוך כדי היית דאגן. הם מסבירים שהם רוצים להוריד את החרדות ופשוט להמשיך עם הכדורים, הרבה פעמים רושמים להם תרופות ממשפחת הציפרלקס. אנחנו מסבירים שזה אולי יוריד את החרדות, אבל הבן אדם יחזור לאותו מצב".

עצמאים צריכים להיות בוס טוב לעצמם ולדעת להרפות לפעמים.

"לעצמאים שמגיעים אליי אני ממליץ לקבוע אסטרטגיה וליישם אותה, מקסימום טעינו ונתקן. כך כאילו שמים ודאות. הרי אי אפשר לפעול באי ודאות מלאה, זה לא הומני. אז צריך לקבוע תוכנית ומקסימום לשנות. עצמאי צריך להיות יותר מוכן לאי ודאות, להיות סלחן כלפי טעויות, להיות מסוגל להודות כשיש טעויות, גם בפני לקוח וגם בפני עצמו, לוותר ולפצות. להיות עצמאי זה לא רק לפתוח עסק, אלא להתרגל לעבוד כל הזמן עם הבוס הפנימי שלך שהרבה פעמים הוא גרוע יותר מהבוס החיצוני, הרי הוא הולך לישון איתך בלילה במיטה".

"חודש מת מפיל אותי רגשית"

"את יודעת, אני אומר לך דברים שלא הייתי חולם להגיד לאף אחד אחר. מספיק שמישהו אחד ידע שיש לי בעיה תזרימית, והספקים שלי לא יעבדו איתי יותר אף פעם. אז גם כשאני מרגיש שהאדמה בולעת אותי, אני שם חיוך ונשאר לבד עם זה. אני בלחץ, אני בחרדה. אף אחד לא מתחלק איתי בזה".

את הדברים האלה אמר מטופל בעל עסק עצמאי לנעמה פורת, פסיכולוגית שמתמחה בטיפול תעסוקתי, ייעוץ קריירה, פיתוח וליווי מנהלים וארגונים. פורת פוגשת שכירים ועצמאים ויודעת לדווח על המהלכים הפסיכולוגיים שהעצמאות מביאה איתה, לטוב ולרע".

"בסוף היום זה אני ורק אני, ואני לבד", אמר לפורת מטופל אחר, "אין לי על מי לסמוך. כולם טובים ונחמדים, אבל בסדק הראשון שעולה הם נשברים, ואז ישר מתחילה המנגינה הקבועה 'למה אתה צריך את זה? למה לך כל כאב הראש הזה של העסק?".

דיכאון החגים ששוגל תיארה נוכח גם בדבריו של מטופל נוסף שפורת ליוותה: "החודש היה חודש מת, וחודש כזה מפיל אותי רגשית. אין לי כוחות. אני יודע שאני צריך לכתוב, להעלות פוסטים, לעלות בקבוצות, למצוא שת"פים, אבל אני שונא את זה. לא יכול לסבול את זה שאני צריך למכור את עצמי".

כדי להבין את המצוקות הפסיכולוגיות שנגרמות לעצמאים, כדאי להבין מה מוביל אדם לבחור במסלול הזה. איזה מנגנון מוביל אנשים לבחור בעצמאות ומה המנגנון שישאיר אותם עצמאים מאוזנים ושמחים או עצמאים חרדים ומדוכאים? "אדם רוצה להפוך לעצמאי מכמה סיבות", מסבירה פורת. "סיבה אחת היא שלאדם יש סגנון יזמי שאוהב סיכון. יש לו חוש עסקי מפותח, ביטחון עצמי וחוסן אישי, ואז הפנייה לעצמאות נסמכת על הפן העסקי ופחות על עולם התוכן הספציפי שהוא יעסוק בו. דווקא האנשים האלה, שיש להם פרגמטיות גבוהה כי הם קשורים יותר לפוזיציה ולפן העסקי-ניהולי, הרווחה שלהם נוטה להיות גבוהה יחסית.

"סיבה אחרת לכך שבן אדם יבחר להיות עצמאי יכולה להיות קשורה בהעברה בין-דורית. כלומר, איזו הפנמה של מודל הורי או מודל משמעותי בילדות שהיה עצמאי, ואז יש תפיסה - איך להגיד בעדינות? - שהיא תפיסה של עליונות. כאילו העצמאות נמצאת אי-שם למעלה במדרג המסוגלות והיכולות והיא תמיד תהיה השאיפה. כשזה מגיע עם צרכים סותרים או עם יכולות שלא תומכות בזה, יכול להיות פער משמעותי. שם חווים חוויות שליליות כמו לא להיות מספיק טוב או מסוגל.

"הסיבה השלישית שאדם יבחר להיות עצמאי זה בשביל תהליך של צמיחה. למשל, בתוך פרופסיה, נאמר אצל שף, מעצב או יועץ כלכלי. אנשים כאלה אומרים 'למה שלא אלך לעשות לביתי?', אלא שבמקום הזה יכולות להיות הרבה מאוד בעיות".

איזה בעיות?

"עצמאות מקושרת להרבה מאוד אי ודאות. יש עולם שלם של עמימות שבה אני לא תמיד יודע מה תהיה ההכנסה שלי, מה תהיה המסוגלות שלי, האם אצליח לגדול, האם אצליח להחזיק את זה מבחינה אופרטיבית-מקצועית. רובנו מתקשים מאוד להתמודד עם אי ודאות ונוטים להישחק עקב העדר הביטחון התעסוקתי והדריכות האינסופית מנגד".

הדריכות הזאת מתישה.

"הדריכות הזאת פורטת את עצמה לעוד הרבה דברים. כי מה שקורה הוא שאחרי שאותם אנשים אומרים 'אני אלך לעשות לביתי' ופותחים עסק, רבים מהם מוצאים את עצמם מתרחקים מהעשייה האהובה והיכולת להעביר את מרבית הזמן שלהם בדבר שהם אוהבים, והם מתחילים לבלות יותר זמן במקומות שהם לא בהכרח טובים בהם או יודעים לעשות אותם, וגרוע מזה - לא בהכרח אוהבים אותם. ואז מה שאנחנו פוגשים זאת חוויה יומיומית שהופכת למתסכלת ולפחות מספקת, מה שלאורך זמן מייצר חוסר סיפוק ומוביל לדיכאון ולחוסר שביעות רצון".

פורת מצביעה על עוד אלמנט בעצמאות שיכול להוביל לקשיים פסיכולוגיים: "במודל השני של הסיבה לכך שאדם החליט שיהיה עצמאי, הרבה פעמים נראה שהוא תופס את העצמאות כגבוהה יותר מבחינת רף ההצלחה. אלא שאצל עצמאי יש בלעדיות על חוויית הכישלון, ואם זה קורה, תיפגע תחושת המסוגלות האישית שלו".

כי הם לבד לטוב ולרע. יש הרבה בדידות.

"בדידות זאת תחושה שמאוד מקושרת עם עצמאות, בעיקר בעסקים קטנים שאין להם מערך. הבדידות באה לידי ביטוי גם ברמה הקונקרטית בפן של שייכות למקום כמו 'אין לי מקום לברך בבוקר לשלום', אין להם קבוצת שווים שתאפשר להיוועץ ולחלוק. להיפך, הרבה עצמאים יחששו לחלוק את המידע כדי לא לפגוע במיצוב שלהם. אז היכולת לחלוק קשיים נפגעת - מה שמוביל לבדידות עם עומס רגשי. לאורך זמן, אלה דברים שבהחלט יכולים להשפיע משמעותית על דיכאון ורמת רווחה רגשית".

ואולי זאת הסיבה שקבוצת "אני שולמן" צברה כל־כך הרבה חברים בזמן כל־כך קצר.

"יש הרבה תופעות שכאילו באות לתת סוג של מענה לחוויית הבדידות של העצמאים - כל מיני קבוצות מיטאפים של אנשי מקצוע וקולגות מתחומים שונים, או כל מיני קבוצות של אזורים גיאוגרפיים. יש עצמאים שלא פתוחים לדברים האלה ויתקשו לשתף ולהיפתח, אבל ממה שאני שומעת בקליניקה מאנשים עצמאים שהיו במצבי משבר וכן נפתחו והתמסרו לקבוצות מהסוג הזה, הם משכו משם הרבה ערך לחיים".

תוגת הישראליות | להיות עצמאי בעוטף עזה - זה סיוט

אם בוחנים מרכיבי חרדה בהיבטים של עצמאות, בישראל מתקיים מצב מיוחד: בדרום הארץ, בקו האש של סבבי הטילים והצבע האדום.

"זה נושא כאוב", אומר אסף ארצי, בעל עסק עצמאי לייבוא רכבים ופעילות אקסטרים המתגורר בבאר שבע. גם הוא פרסם פוסט חשוף בקבוצת "אני שולמן" ובו חשף את מצוקת העצמאים בדרום הארץ כשהוא מתייחס לפן הנפשי של ההתמודדות של בעלי העסקים ברקע הטילים.

"לצערי הרב, זה עולה לכותרות רק לאחר סבב כזה או אחר ולא מתעסקים במחיר הנפשי שזה גובה מאיתנו, בעלי העסקים. אני מרשה לעצמי לדבר בשם רבים: אנחנו חווים חרדות ויש קושי אדיר בהתמודדות של עצמאים בדרום. אנחנו מגיעים לביטוח לאומי אחרי כל סבב, נפגשים שם ומדברים בינינו ויש לנו גם קבוצת ווטסאפ של בעלי עסקים קטנים ובינוניים בדרום. אנחנו צריכים לשים אוכל על שולחן וכל סבב גובה מאיתנו חרדות קיומיות נוראיות".

במה זה מתבטא?

"אנשים חיים על כדורים. מתייעצים איתי לאיזה פסיכיאטר ללכת. המציאות פשוט בלתי אפשרית. זה לראות דמעות של אנשים. יש מחיר אישי שכולנו משלמים פה בדרום. בכל סבב זה להיכנס שוב פעם לאותו חור שחור ומרה שחורה, דיכאונות, פחדים וחרדות שמא הסבב הבא יגרום לעסק לקרוס. יש אנשים ששעבדו בתים של ההורים שלהם. זה נוראי. להיות עצמאי בדרום זה אומר דאגה אינסופית, ממש פחד משתק שמתחיל כשרואים במסכים שמרצדת כתובית 'צבע אדום'. את לא מבינה איזה התקף חרדה אנחנו עוברים. עשרות פאבים ומסעדות שעומדים מול המסך ולא יודעים אם להזמין למחר חומרי גלם או לא".

איך מתמודדים ביומיום?

"יש לנו אחד את השני. אנחנו מנסים לעזור, כל אחד עם הקשרים שלו, אבל אין לנו אוזן קשבת מהממסד ואנחנו פועלים שמישהו יתעורר ויבין מה אנחנו עוברים כאן, בכל הענפים. פעם התביישנו בחרדות. אם לפני שנתיים-שלוש, חבר'ה היו מגיעים עם כובעים ומשקפי שמש לפסיכיאטר כדי שירשום להם תרופות הרגעה, היום הם מגיעים גאים כי טיפול תרופתי זה מה שעוזר לכולנו להרגיש הקלה".