הגיבורים של סאלי רוני גם רוצים לחיות נכון; ויליאם פוקנר לא חס על קוראיו

הקול והזעם, ויליאם פוקנר, ידיעות ספרים, 349 עמ'

ויליאם פוקנר (1897-1962) הוא אמנם זוכה פרס נובל, אבל לא את כל חייו העביר כסופר. בין היתר הוא עבד כצבעי, מוכר בחנות ספרים, דייג, מלח, מנהל סניף דואר ועיתונאי. ניסיון החיים שצבר בכל אחת מהתחנות הללו שימש אותו, מן הסתם, בכתיבתו הספרותית (בגיל 29 פרסם את ספרו הראשון). כבן למדינת מיסיסיפי, הוא הירבה לכתוב על החיים במדינות הדרום ועל המתח בין לבנים לשחורים, והמציא משפחות ודמויות שחזרו בין כתביו. 'הקול והזעם' מוקדש למשפחת קומפסון.

החלק שפותח את הספר מובא מפיו של בנג'י, האוטיסט הלא מאובחן (בכל זאת, תחילת המאה ה-20), ומכיוון שכך הוא מבולבל ולא קוהרנטי - כמו ההתרחשויות במוחו שלו. קפיצות מגיל ילדות לגיל 33 הסמלי, וחוסר הבנה מוחלט של המציאות. לקרוא את זה מייאש פחות מלחיות את זה, ועדיין - נדרשת מהקורא מסירות וסבלנות לאין קץ אל מול השפה הקלוקלת. אגב, קודם לכן קראו לו יורי, אבל אז חיפשו שם אחר מהתנ"ך, שאולי יביא יותר מזל. "המזל של אנשים לא משתנה מזה שהם מחליפים שמות", פוסקת אם הבית השחורה, דילסי. והיא, כמובן, צודקת.

החלק השני מובא בקולו של קוונטין, אחד מאחיו הגדולים של בנג'י, שהוא כעת סטודנט בהרווארד. לכאורה, אצלו 'הכול בסדר', אבל למעשה, הוא סובל מדיכאון שנובע ממעשה שלא ייעשה. גם אצלו מתרוצצות המחשבות בראש - אמנם הן קצת יותר מסודרות, חלקן מנוסחות יפה, אבל זרם התודעה עדיין משתלט על הכול. ומכיוון שכך, גם הקורא עדיין מתוסכל. החלק השלישי, של הבן הבכור ג'ייסון, ממשיך את הקו - אבל רק בחלק הרביעי, זה שאותו מובילה דילסי (אם כי היא אינה עושה זאת בקולה), אנחנו מגלים את האמת על מה שהתרחש באותו חג פסחא גורלי ששינה את פני המשפחה.

שורה לזכור. "שדה הקרב חושף לעיני האדם רק את איוולתו וייאושו, והניצחון הוא אשליה של פילוסופים וטיפשים" (עמ' 92).

שורה תחתונה. לקוראים שמוכנים להתמסר גם בשעות הקשות.

אנשים נורמלים, סאלי רוני, הוצאת מודן, 231 עמ'

יש משהו מכמיר לב בגיבורים של 'אנשים נורמלים' - שני צעירים פצועים בנפשם, שמנסים לא לוותר לעצמם, למרות כל הקושי הכרוך בדבר. הקורא פוגש את מריאן וקונל כשהם עדיין תלמידי תיכון בעיירה אירית קטנה. היא סובלת מבידוד חברתי קשה, בעוד הוא נהנה מפופולריות כמעט בלי להתאמץ. היא גדלה בתחושה שהיא לא אהובה אפילו בין ארבעת קירות ביתה, בזמן שאימו מוכנה לעשות בשבילו הכול. היא מגיעה מבית עשיר, ואילו הוא מבית עני - למעשה, אימו החד הורית עובדת כמנקה בבית של מריאן. איכשהו, למרות כל ההבדלים, הם מתחילים להתנהל ביחד, בשקט, מתחת לרדאר. שאף אחד לא ידע שחיבורים כאלה יכולים לקרות.

העלילה כתובה שתי וערב דרך נקודות המבט של שניהם. בציר אחד, חייה של מריאן רוויים התעללות נפשית ופיזית, שמתחילה בבית וממשיכה בקולג' בדבלין בלי שהיא תתנגד, פשוט כי היא מאמינה שזה מגיע לה. היא רוצה להיות נורמלית ומנסה להיות טובה לחבריה החדשים, אבל עמוק בפנים חושבת שהיא רעה, מושחתת, פגומה, ושכל מאמציה לחיות נכון ולגבש דעות נכונות, רק מחפים על הצד המרושע שטמון בה.

בציר השני, קונל, שמגיע גם הוא בעקבותיה לאותו קולג', עושה חיל בלימודיו, מקבל מלגת הצטיינות, ומגלה מה קורה כשיש לך כסף, אחרי תקופה ארוכה של עוני וחסכנות. החיים, שעד אותו רגע נראו בעיניו כתפאורה בלבד, הפכו להיות הדבר האמיתי, ויש בזה "משהו מושחת וסקסי". לצערו, הוא מגלה גם את הדיכאון והמחשבות האובדניות, ומשתלטת עליו התחושה שאולי הוא לא ראוי לכל מה שקיבל בעקבות הישגיו.

הוא אמנם מצטיין בלימודיו בחוג לספרות, אבל יודע לזהות שהוא לא כמו האחרים שם, אלה שעבורם ספרות היא סמל סטטוס. האבחנה שלו טוענת שלספרות יש יכולת להוציא אנשים משכילים למסעות רגשיים כוזבים, כדי שירגישו נעלים על אנשים לא משכילים ועל המסעות הרגשיים שלהם, שעליהם הם אוהבים לקרוא. במילים אחרות, על אנשים כמותו, כמו אימו וכמו תושבי העיירה שבה גדל. בהחלט נקודה למחשבה (ובמקרים מסוימים, גם לחוסר הסכמה: האומנם אנשים קוראים רק כדי להרגיש טוב יותר עם מציאות חייהם, בהשוואה לאחרים?).
הביקורתיות של קונל מגיעה גם אל מריאן - הוא רואה ריקנות עצומה בקרקעית ההוויה שלה, "כמו מעלית, שכאשר הדלתות שלה נפתחות לא רואים שום דבר מלבד פיר עמוק ונורא", אם כי לה הוא מוכן למחול על הכול.

הדימוי הזה, לצד דימויים יפים אחרים ("השלג ממשיך לרדת כמו חזרה אינסופית על טעות אחת, קטנה לאין שיעור") ותובנות מעניינות ששוזרת רוני בלילה, מעניקים עומק לסיפור. אמנם לא מדובר ביכולות יוצאות דופן במיוחד של הסופרת, אבל שילובם של הדימויים והתובנות בעלילה הופך את הספר לכזה שנשאר איתך - גם אם לא בהכרח תרצה לחלוק את רשמיך עם אחרים.

שורה לזכור. "כולנו תלויים באחרים, אז למה להילחם בזה... עדיף להתמסר לאנשים, ולהרשות להם להתמסר אלייך" (עמ' 225).

שורה תחתונה. היא הייתה רוצה להיות נערה נורמלית, אבל אין דבר כזה.