מאחורי דף המסרים: למה כולם תובעים קרדיט על שינוי מפת הגושים

בעבודה ובכחול לבן מתגאים ביכולתם למשוך מצביעי ימין • עד כמה המסרים תואמים את המספרים? • המשרוקית של גלובס

עמיר פרץ, עפר שלח, אורלי לוי-אבקסיס / צילום: ניר סלקמן, דוברות הכנסת, עיבוד תמונה: טלי בוגדנובסקי
עמיר פרץ, עפר שלח, אורלי לוי-אבקסיס / צילום: ניר סלקמן, דוברות הכנסת, עיבוד תמונה: טלי בוגדנובסקי

בשני בבוקר שמענו לא פחות משלושה פוליטיקאים משתמשים בטיעון דומה: אל תחששו, תומכינו, אנחנו יודעים לשכנע את מצביעי המחנה שמנגד לחצות את הקווים. וכדי להוכיח שיש להם יכולת כזו, הם תיארו במספרים מדויקים את נדידת המצביעים שהתרחשה בין אפריל לספטמבר בין גושי הימין וה"מרכז-שמאל".

בכאן ב' הרגיע עפר שלח את אנשי ונשות מחנהו כי "מבחירות אפריל עד ספטמבר, הגוש של הליכוד פלוס כולנו איבד 300 אלף מצביעים - כמעט עשרה מנדטים". כעבור זמן קצר, באותו ערוץ, נשען עמיר פרץ על תופעת נדידת המנדטים כדי לנמק מדוע אין צורך באיחוד בין העבודה-גשר למחנה הדמוקרטי: "את המשימה המרכזית שלנו עשינו", הוא הצדיק את בחירתו לרוץ בנפרד בבחירות הקודמותו, "אנחנו היחידים שהוספנו שלושה מנדטים לגוש". לדבריו, המפלגה שלו משכה אנשי ימין מתון בפריפריה לטובת ה"גוש".

כמעט באותו זמן העלתה שותפתו אורלי לוי-אבקסיס טיעון דומה בגלי צה"ל: "חלק מהאנשים הלכו לכחול לבן, חלקם הלכו למחנה הדמוקרטי", היא אמרה על מצביעי העבודה, אבל "נוספו עוד שניים ומשהו מנדטים לגוש מרכז-שמאל. אנחנו הבאנו את הקהל החדש". לא הועילו מחאותיו של קלמן ליבסקינד ש"הגוש" כולו - כחול לבן, העבודה והמחנה הדמוקרטי - דווקא הצטמק.

משרוקית
 משרוקית

■ בשורה התחתונה: בשורה התחתונה: סיווג המפלגות לגושים הוא עניין של עמדה פוליטית, ועל התנועה של מצביעים ספציפיים קשה לספק עובדות מדויקות. אבל נראה שההצהרות של שלח, פרץ ולוי-אבקסיס מופרזות. לפניכם הנתונים היבשים על השינויים בכוחן של הסיעות בין שתי מערכות הבחירות.

● תחקיר: יפתח בריל וארן רונדל