אני: בן אדם ארוך, לא גבוה. ארוך במובן של הראש בעננים והרגליים יצוקות באדמה, לחשוב בגדול ולעבוד בקטן. בשוק של היום חייבים לחשוב בענק, אבל גם להבין את הפרטים.
משפחה: ההורים עלו מרומניה. אמא באה מכפר קטן על גבול רומניה-אוקראינה ואת המלחמה הם עברו במחנות ריכוז "קלים" יחסית והרוסים שחררו אותם מוקדם. הם ברחו להונגריה ומשם אמא, סבתא ועוד שתי בנות משפחה הגיעו לארץ. בנמל חיפה הן ביקשו להגיע למקום עם תרבות ונשלחו לבאר-שבע, לשיכון עולים. הן התפרנסו בקושי ואמא למדה הוראה. אבא בא מהעיר יאסי. סבא היה סוחר ונפטר במהלך המלחמה. הגדולים מבין חמשת הילדים עלו בעליית הנוער ב-47' והאחרים הצטרפו עשור אחר כך. הוא למד להיות חשמלאי, גר בקריית שמונה, מצא עבודה בקמ"ג בבאר-שבע ושם פגש את אמא. הם התחתנו ובנו הכול לבד, בעשרים אצבעות, והחדירו בשלושתנו אמביציה ורצון להצליח.
ילדות: מגיל צעיר מאוד אהבתי מחשבים, עוד בימי כרטיסיות הניקוב. בכיתה ד' הייתי נוסע עם תוכנות כתובות על דף לשלוחה של אוניברסיטת בן-גוריון כדי שמישהו שם יריץ לי אותן על המחשב. הייתי המדריך הראשון בחוגי המחשב של מקיף ד' ויו"ר מועצת תלמידים. למדתי מתמטיקה, פיזיקה וכימיה.
מדעי המחשב: נרשמתי לעתודה במדעי המחשב, שהייתה אז סטארט־אפ שהקים פרופ' אמריקאי בשם סם ברגמן, שהובא במיוחד לבן-גוריון כדי להקים את הפקולטה. במקביל המשכתי להדריך בחוגים ועשיתי תואר שני. יצאתי לקורס קצינים, שנתיים קבע ויצאתי החוצה.
עופרה: אשתי, אחד האנשים הכי מדהימים שאני מכיר, ויש לה חלק גדול בתפיסת השוויון שלי כלפי נשים. היא למדה כלכלה ומדעי המחשב, הייתה מנהלת פרויקטים בנייר חדרה ובאלקטרה, והיום היא מנהלת המחשוב במכללת רופין. היא התמודדה על ראשות מועצת עמק חפר ואני ניהלתי לה את הקמפיין. נפגשנו בפיקוד דרום כשהייתה קצינה ממ"רמניקית ואני עתודאי. יש לנו שלושה בנים ואנחנו גרים בכפר מונש.
קריירה: התקבלתי ל"כור תקשורת והתראה", בימי בני גאון, תחת עמי אראל, שחידד אצלי את החשיבה היצירתית ואת ההבנה שאני רוצה לשבת בקוקפיט. בגיל 30, כשהחלטתי לעזוב, סיפרתי לאבא וחטפתי בראש, כי איך אני מוותר על משכורת טובה, מזכירה ורכב צמוד.
אקזקטיום: דוד של אחד השותפים סידר לנו הלוואה של 250 אלף שקל בריבית שוק אפור והתחלנו לעשות פרויקטים לחברות. אחרי כמה חודשים זיהינו צורך בקטלוגים חכמים למוצרים מרובי פרטים והתחלנו להתפתח. אביהו בן נון מונה ליו"ר, גייסנו הון מג'מיני, נס ופולאריס, העברנו את החברה לארה"ב, ואני, המשפחה וחמישה עובדים עברנו לאטלנטה, ג'ורג'יה. היינו שם חמש שנים. השותפים שלי נמצאים שם גם היום.
אקזיט: חזרנו לארץ עם כסף לבית בכפר מונש, אני יצאתי לפנסיה, ועופרה התנפלה על העבודה. הייתי בן 40, ואחרי שנה עופרה אמרה שאני מטפס על הקירות, "לך תמצא את עצמך". התחלתי לעבוד בשני ערוצים. הראשון - עסקי, השקעות ופעילות בהייטק לסוגיו. יש משקיעים שהולכים איתי שנים. האפיק השני הוא השקעות חברתיות.
רובוטיקה: לפני תשע שנים קיבלתי פנייה לקחת לידיים את מועדון הרובוטיקה לבני נוער של המועצה, והיום יש לנו 70 ילדים מכיתה ח' עד י"ב, ואז גיליתי שבעצם אני מקים קהילה טכנולוגית.
ירוק: רציתי לעשות משהו משמעותי באזור. קראתי ללירן שחר מכפר מונש, ולפני שלוש שנים וחצי הקמנו בית לחדשנות ויזמות בכל תחום ולכל גיל, כשהמועצה שותפה ב-15%. לקחנו מקום גדול ואנחנו עושים שם מיט-אפים, סדנאות, עוזרים בגיוס כסף, ניהול, פיתוח ומנטורינג. אני יושב עם היזמים אחד על אחד ואנחנו משקיעים במי שנראה לנו מבטיח.
פנאי: יש לי 26 שעות ביממה, אין לי זמן אף פעם, ויש לי זמן תמיד, רץ ועושה המון כושר.
תפיסת עתיד: לעשות ולא לדבר, להיות פרקטי. אני עובד עם שני קהלים שאני אוהב, יזמים ונוער, אנשים יצירתיים וביקורתיים, מה שמשאיר אותי מחובר וצעיר. הפלייליסט שלי יעיד על זה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
