פרשנות: שנת הבחירות החלה: האם אמריקה תצביע גם הפעם לפי פנקס הצ'קים

כל מה שאנחנו יודעים על תבניות התנהגות פוליטיות בארה"ב מחייב אותנו להניח שדונלד טראמפ ייבחר מחדש • "האמריקאים מצביעים בעד פנקס השיקים שלהם", ושנות טראמפ מציינות גאות ותעסוקה כמעט מלאה • למרות זאת, כל הסקרים חוזים את תבוסתו • הסיבה: סלידה מהתנהגותו • שלוש שנות נשיאות. פרויקט מיוחד

טראמפ בעצרת בחירות בוויסקונסין, השבוע / צילום: רויטרס
טראמפ בעצרת בחירות בוויסקונסין, השבוע / צילום: רויטרס

כל מי שהגיעו אל פרקם לאחר 1992, והתעניינו בצומת שבו נפגשות הכלכלה והפוליטיקה, עשו אל נכון שימוש תכוף במלכת הקלישאות, "זו הכלכלה, טמבל". חיספוסה ופשטנותה אינן מפחיתות אף כמלוא הנימה מן הרלוונטיות שלה. אפשר להגיד עליה, כי היא כל התורה כולה על רגל אחת, אם הלל הזקן יואיל לסלוח לנו על הגניבה הספרותית.

היא נולדה באחת העונות המעניינות ביותר של הפוליטיקה האמריקאית אולי מאז מעולם. באביב 1991, שנה וחצי לפני הבחירות לנשיאות, הפופולריות של ג'ורג' בוש האב הגיעה אל גבהים כמעט-מטאפיזיים. הניצחון האמריקאי המוחץ, הקל והחסכוני במלחמת עיראק הראשונה העמיד את הפופולריות האישית של הנשיא הרפובליקאי על 90%.

הטוענים הפוטנציאליים העיקריים למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות החליטו לוותר. הם הניחו, כפי שהכול הניחו, כי בוש יחזור וייבחר בקלות. הם חשבו שמוטב לא להתנסות בתבוסה מיותרת, ולהגיע ללא שריטות אל 1996.

רוצים לשמוע על בחירות 2020 לנשיאות ארה"ב? האזינו לפודקאסט "המדריך לטראמפיסט"

קרוויל גילה את האמת

אמריקאים נטו לחזור ולבחור את נשיאיהם המכהנים. רק שני נשיאים נבחרים ב-60 השנה שקדמו ל-1992 נדחו (הרברט הובר ב-1932 וג'ימי קרטר ב-1980). שניהם כשלו מפני שבזמן נשיאותם התרגשו ובאו משברים כלכליים עצומים.

חצי שנה לאחר הניצחון ההיסטורי בעיראק פרץ מיתון לא צפוי, שהתארך והלך. בלון הפופולריות של בוש התפקע. מרד פרץ נגדו בתוך מפלגתו שלו. מועמד עצמאי, המיליארדר רוס פרו, צבר תמיכה שדוגמתה לא קיבל "מועמד שלישי" מאז הבחירות של 1924.

בסתיו 1991 ניתן סימן ראשון לבאות, כאשר מועמד דמוקרטי בן-בלי-שם ניצח במפתיע בבחירות מיוחדות לסנאט מטעם מדינת פנסילבניה. הוא הביס את שר המשפטים בממשל בוש, לא פחות. מנהל מסע הבחירות של האלמוני היה ג'יימס קרוויל, שמעטים שמעו עד אז את שמו. הניסיון הזה שיכנע את קרוויל, כי שימוש בוטה ופשטני בטענה כלכלית הוא מפתח לנצחון. הוא הנחיל את חוכמתו לביל קלינטון, שניצל את הוואקום בתוך מפלגתו וזכה במועמדותה.

קרוויל לא המציא את הרעיון. שנים רבות היו אומרים באמריקה ש"אנשים מצביעים בעד פנקס השיקים שלהם"; או ש"כל פוליטיקה היא מקומית", זאת אומרת, אנשים אינם מחליטים על גורל ארצם, או על גורל האנושות, על יסוד רעיונות מופשטים, אלא על יסוד עניינים הקרובים ללבם.

איך נפלה "החומה הכחולה"

דונלד טראמפ החיל את חוכמת קרוויל, מבלי לתת לו זכויות יוצרים, בבחירות של 2016. הוא אמנם הפסיד במניין הקולות הכללי להילרי קלינטון (בהפרש של שלושה מיליון), אבל ניצח בחבר האלקטורים בהפרש כולל של 80 אלף קולות בשלוש מדינות מפתח במערב התיכון. והוא ניצח שם מפני ש"כל פוליטיקה היא מקומית".

שלוש המדינות ההן, מישיגן, וויסקונסין ופנסילבניה, היו עד 2016 כל כך דמוקרטיות עד שהן תוארו כ"חומה הכחולה". כחול מייצג משום מה את הדמוקרטים. החומה הכחולה עמדה להגן על הילרי קלינטון מפני תבוסות במדינות קריטיות אחרות.

שלוש הכחולות ההן שמרו אמונים למועמדי המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בכל אחת משבע מערכות הבחירות הקודמות, כולל שלוש בחירות שבהן המפלגה הובסה. ברק אובמה ניצח בהן בקלות, פעמיים. ב-2016 התרחשה עריקה מסיבית של צווארון כחול ושל מעמד בינוני נמוך מטור אובמה אל טור טראמפ.

לא רק חוכמה שלאחר מעשה, כי אם גם חוכמה שלפני מעשה, הייתה צריכה להדליק נורות אדומות אצל הדמוקרטים. שום סטטיסטיקה לא יכלה להסתיר את ממדי ההידרדרות הכלכלית והחברתית ב"רצועת החלודה" של המערב התיכון. טראמפ אמנם הגזים, כהרגלו, כאשר דיבר בנאום ההשבעה שלו לפני שלוש שנים על "גיא ההריגה" (carnage) של ערי התעשיה השוקעות. אבל השקיעה הייתה ממשית, גם כאשר הנתונים הראו ירידה בלתי פוסקת באבטלה. אנשים אמנם מצאו עבודה, אבל בדרך כלל רק בענפי שירותים, עם שכר מינימום וללא הטבות (בארה"ב, ביטוח בריאות הוא הטבה הניתנת מידי המעביד, אם כי רפורמות הבריאות של אובמה יצרו אלטרנטיבה).

טראמפ ממשיך את מגמת הירידה באבטלה-1
 טראמפ ממשיך את מגמת הירידה באבטלה-1

"המשחק יתנהל על מגרש ישר"

שלוש שנות טראמפ מצטיינות בכל הסימנים הסטטיסטיים של התקדמות. האבטלה פחתה עד 3.5%, הנמוכה ביותר זה חצי מאה (זאת אומרת, מימי הגאות שקדמו למשבר האנרגיה הראשון). מקץ שנים ארוכות, השכר הממוצע התחיל לעלות, אם גם בשיעורים מתונים. הבורסה רושמת שיאים של כל הזמנים, לא רק לטובת משקיעים עשירים. הריבית נמוכה להפליא, אם כי לא נמוכה מספיק לטעמו של טראמפ. האינפלציה כמעט בלתי-נראית.

טראמפ הוציא את ארה"ב מהסכם סחר רב-לאומי אחד, שינה את תנאיו של הסכם שני, ויצא למלחמת סחר נגד סין, כדי להבטיח ש"המשחק יתנהל על מגרש ישר". ביום רביעי נחתם הסכם בין ארה"ב לסין, מקץ שנתיים של עין-תחת-עין. הוא מתואר כ"שביתת נשק", אבל כרוכה בו התחייבות של סין להגדיל ב-200 מיליארד דולר את רכישותיה בארה"ב בשנתיים הבאות.

טראמפ התפאר במעמד החתימה, כי בפעם הראשונה מאז ומעולם ממשלה אמריקאית "מעמידה את האינטרסים של העובד האמריקאי במקום הראשון". שוב, הגזמה טראמפית אופיינית, אבל אי אפשר לשלול ממנו אשראי. שום נשיא לפניו לא הצליח להביא את סין לוויתורים כאלה, ובעצם גם לא ניסה.

האם טראמפ עמד בדיבורו בנאום השבעתו ש"האדם הנשכח לא יישכח עוד"? על התשובה לשאלה זו עומד לקום או ליפול מסע הבחירות שלו. יריבו העיקרי לפי שעה, ג׳ו ביידן, שנולד וגדל בין פועלי צווארון כחול, מבטיח כי הוא יוכיח לבוחרים את המידה שבה השגשוג של ימי טראמפ פוסח על הרוב הגדול של האמריקאים, ומיטיב עם בעלי ההכנסות הגבוהות.

האם כלל הברזל יושעה?

העיתון "פייננשל טיימס" וקרן פיטר פיטרסן בוושינגטון (pgpf.org) התחילו בחודש אוקטובר לסקור את מצב הרוח הכלכלי באמריקה. בתחילת ינואר, בפעם הראשונה, הסקר שלהם הראה כי רוב קטן של האמריקאים (51%) מעניקים אשראי לנשיא על הגאות הכלכלית. זאת אחרי שסקר קודם שלהם, מתחילת דצמבר, הראה כי שני שלישים של האמריקאים אומרים שלא צמחה להם כל תועלת מן הגאות בוול סטריט.

אף על פי כן, כמעט כל הסקרים בשנה האחרונה מראים שהמועמדים המובילים של הדמוקרטים, ולפעמים אפילו הלא-מובילים, היו גוברים על טראמפ אילו הבחירות התקיימו ביום שבו נערך כל אחד מן הסקרים.

מה קרה אפוא ל"זו הכלכלה, טמבל" ול"אמריקאים מצביעים בעד פנקס השיקים שלהם"? אפשרות אחת היא שלא קרה שום דבר, הקלישאות עומדות בתוקפן, וטראמפ יחזור וייבחר. זו אפשרות סבירה בהחלט. אפשרות שנייה היא שהנסיבות הן כה קיצוניות והפילוג בחברה האמריקאית כה עמוק, עד שכלל הברזל של קרוויל הושעה זמנית.

הסקרים מראים באופן עקיב למדי שטראמפ סובל מגירעונות בפופולריות, לפעמים בהפרשים דו-ספרתיים. הסיבה היא קודם כול התנהגותית. הרבה אמריקאים מתונים, לא אנשי שמאל עם מניעים אידאולוגיים, חושבים שהתנהגותו האישית של הנשיא היא כה מבחילה עד שאין הוא ראוי להוסיף ולמשול.

לפי דעתי, רק בחילה עמוקה של רוב הבוחרים תוכל להוציא את טראמפ מן הבית הלבן. מאורע כזה לא יתיישב עם ניסיון העבר, אבל שטות תהיה להוציא אותו מכלל אפשרות.