דעה: השבוע ביאסת קשות, יולי אדלשטיין

א. אין לי שום דבר מיוחד נגד או בעד יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, מלבד רגש חיבה בסיסי שאני רוחש לאנשים שנראים נחמדים, ובעיקר כבוד מהסוג שאני רוחש לאנשים שיש להם קורות חיים מעניינים יותר משלי - משוכה שאדלשטיין מדלג מעליה בקלילות, בכלל בלי לשים לב. לדעתי, הוא האדם היחיד ביקום שהיה גם אסיר ציון וגם מודל עירום באותו גלגול חיים. אם יש בעולם שני מושגים מרוחקים יותר אחד מהשני מאשר מודל עירום ואסיר ציון - ועוד כזה נחמד! - אני טרם שמעתי עליהם. שילוב מהמם ובלתי ניתן לשחזור, הצטרפות מקרים חד פעמית בהיסטוריה.

אבל מלבד הכבוד והחיבה הבסיסיים האלה, כלום. כפוליטיקאי, הוא ההתגלמות המובהקת, לטוב ולרע, של השעמום בבשר. אם לא אירועי השבוע, הייתי ממשיך לא לחשוב עליו, והוא לבטח היה ממשיך שלא לחשוב עליי, והעולם היה ממשיך כמנהגו לנהוג. ומנהגו של עולם אחד הוא, כולנו יודעים - לנוע. כל הזמן לנוע. כדור הארץ מסתובב סביב עצמו במהירות של 1,675 קמ"ש תוך כדי שהוא טס סביב השמש במהירות של 108 אלף קמ"ש, והשמש בעצמה נעה סביב מרכז הגלקסיה שלנו במהירות של 828 אלף קמ"ש, וכל הגלקסיה שלנו נעה במהירות מסחררת משהו של 2.1 מיליון קמ"ש בתוך צביר גלקסיות עצום שטס במרחבי היקום במהירות גבוהה פי 10. ואם היינו יודעים לומר משהו על מה שקורה מעבר ליקום, אני שם 15 שקל שגם מבחוץ היקום כולו נע במהירות שאותה בכלל אין איך לתאר. לאן? אין לאן. יעדים זה העונג המפוקפק השמור ליצורים כמונו, שחיים קצת וזזים לאט.

העניין הוא שהעיקר זו התנועה, התנועה היא הכול. העגלה נוסעת, אין עצור. גם אם היית רוצה לעמוד, אין סיכוי. יולי אדלשטיין למד את זה השבוע בדרך הקשה.

 ביאסת קשות יולי / איור : תמיר שפר

ב. תמיד אמרו לנו שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אבל השבוע לימד אותנו יולי אדלשטיין שאם תנסה להשאיר את העוגה שלמה, בסוף תאכל אותה. מסכן, מה עשו לו, והוא בכלל לא עשה כלום, כדרכו - רק היה ממלכתי. אין דבר שחשוב יותר לאדלשטיין מאשר להיות ממלכתי. לפעמים זה משעשע במיוחד. אני קורא עיתונים באופן די סדיר לא מעט שנים, ואני מתקשה להיזכר (בהרבה דברים וגם) בפעם האחרונה שנחשפתי לעלבונו הזועם. "אנשים שלא ידעו עד כה לבטא את המילה ממלכתיות, אנשים שבינם לבין ממלכתיות לא התקיים אפילו קשר קצר, מאשימים אותי בהיעדר ממלכתיות", אמר השבוע לאחר שהואשם בפשע הנורא של היעדר ממלכתיות במסגרת המאבק על החסינות, "אבן יסוד בדמוקרטיה", על-פי ראש הממשלה. אני לא אדריכל של דמוקרטיות, אבל חסינות לא נראית לי אבן יסוד. יותר כמו נישה, או אולי כַּרְכּוֹב; טוב שיש את האופציה, אבל הבית יכול לעמוד יופי גם בלי.

בלי להתעכב על השאלה למה התכוון אדלשטיין באומרו "קשר קצר" ועל מה הבעיה לבטא ממלכתיות: פשוט עוצמים עיניים ומדמיינים את רובי ריבלין (שזה מה שנראה לי שיולי אדלשטיין עושה כמה פעמים ביום), בואו נחזור צעד אחד אחורה, יום אחד קודם: מה בעצם עשה אדלשטיין שעורר את זעמם של חבריו שדאגו לתאר אותו כמי שדקר את ראש הממשלה בגבו בסכין חדה ומורעלת? זהו בדיוק, שהוא לא עשה כלום, ואת הכלום הזה הוא עשה בצורה ממלכתית במיוחד שחשפה את הריקנות של המושג.

אחרי חוות הדעת של איל ינון, היועץ המשפטי של הכנסת, שאין מניעה להקמת ועדה לבחינת החסינות, טען אדלשטיין שההליך "מזוהם" - לא פחות. הליך מזוהם זה לא צחוק, חברים, נכון? אז מה לדעתכם צריך לעשות אדם ממלכתי במיוחד כמו אדלשטיין כשהוא נתקל בזוהמה שכזו? הוא בטח צריך לעשות משהו, לא? למנוע את הזוהמה, לעצור את הדליפה, להטיל וטו, להציל את המצב, לעמוד על שלך - בטח אחד מאלה, אם לא כולם. אז זהו, שלא. לשיטתו של אדלשטיין, הדבר הממלכתי לעשות זה כלום - ואתם יודעים מה, גם זה בסדר גמור. לפעמים טוב לא לעשות כלום, לצעוד הצידה, לתת לדברים להתגלגל ולראות מה קורה.

אבל גם כלום צריך לדעת איך לעשות (או לא לעשות). ואדלשטיין, שבדרך כלל דווקא יש לו סטייל, בחר בדרך כלומניקית במיוחד, או כדבריו: "אני לא מזרז את הדיונים ולא מעכב את הדיונים". משפט מביך למדי. כלום בתוך כלום ברוטב של שום דבר. זו גם הפעולה שאותה היה ממליץ יו"ר הכנסת לאזרחים לנקוט אל מול הליך שהם תופסים כמזוהם? דווקא הוא, שכפעיל ציוני ואסיר ציון הוכיח שלא חסרים לו אומץ לב ויכולת עמידות? מוזר. גם לי אין עמדה נחרצת בסוגיה הספציפית, ובאופן כללי אני בעד פילוסופיה של סבילות - כשהרוח באה, אתה לא תמיד צריך להיות עץ, לפעמים תהיה עשב - אבל עד כמה?

ג. חבריו של אדלשטיין בליכוד כועסים מהסיבות שלהם, כמובן, אבל לי לא כל-כך אכפת מפוליטיקה. אדלשטיין אכל אותה כי בעולם אין דבר כזה לא לעשות כלום כמו שאין רִיק. הסוגיה הספציפית - הקמת ועדה שתדון בחסינות - לא מעסיקה אותי במיוחד; סך הכול, עוד עז שמכניסים לנו רק בשביל להוציא ולפנות מקום לעוד עז, וכך הלאה, כי צריך להעביר את הזמן איכשהו. ועדיין, המשפט של אדלשטיין תופס אותי ולא מרפה. מה הוא מנסה להגיד לי, יו"ר הכנסת? מה המסר? על מה הוא מדבר איתי? איתנו? האם הוא מדבר רק על הוועדה והחסינות, או שהוא מדבר על החיים בכלל, כלומר על ההתקדמות שלנו כבני אדם על מסוע הזמן?

מה אתה אומר לנו יולי, שהחיים פשוט קורים - לפעמים יש ימים יפים, לפעמים הליכים מזוהמים - אבל בגדול, אין טעם או אפשרות לעכב או לזרז? שפעולה וחוסר פעולה זה הרבה פעמים אותו דבר - זה הסוד שלך, יולי? זו התובנה? הרי כדור הארץ מסתובב סביב עצמו במהירות של 1,675 קמ"ש תוך כדי שהוא טס במהירות של 108 אלף קמ"ש סביב השמש שבעצמה נעה במהירות של 828 אלף קמ"ש סביב מרכז הגלקסיה, והגלקסיה כולה נעה במהירות מסחררת משהו של 2.1 מיליון קמ"ש בתוך צביר גלקסיות עצום שטס במרחבי היקום במהירות גבוהה פי 10. הדברים גם ככה בתנועה מתמדת - אתה לא יכול לזרז אותם ואין לך סיכוי לעכב אותם. קבל את זה כמו שזה, בנאדם - זה מה שאתה אומר לי יולי? כי אם כן, אני זורם איתך עד הסוף.

ד. ויחד עם זאת - נכון שלפעמים פעולה וחוסר פעולה זה אותו דבר, נכון שהגלקסיה טסה במהירות, נכון שהזמן עובר וכל זה - הכול נכון. ועדיין, ברמה של יו"ר כנסת, דמות ממלכתית עד העצמות שרק לא מזמן אמר ש"כל החלטה שלנו תשפיע על דורות של מחוקקים ושל אזרחים; ועל כל המערכת הפוליטית והציבורית במדינת ישראל"; ברמה של אחד שהוכיח שיש לו אומץ וביטחון עצמי להוריד חולצה בחדר מלא סטודנטים לאמנות - ברמות האלה ביאסת קשות, בנאדם.

הרהור: העיקר זו התנועה, התנועה היא הכול. העגלה נוסעת, אין עצור. גם אם היית רוצה לעמוד, אין סיכוי