דעה - "רוסיה היא חידה עטופה בתעלומה בתוך אניגמה": מה הכוונות האמיתיות של פוטין?

קצת משונה הוא הצורך של דיקטטורים בלגיטימיות. לכאורה, אם אתה דיקטטור, וכבר ויתרת על העמדות פנים של דמוקרטיה ושל פלורליזם, מדוע אתה מבזבז את הזמן על פעלולים של לגיטימיות?

השאלה חוזרת ונשאלת עכשיו בסימן השינויים החוקתיים המסתוריים ברוסיה. ולדימיר פוטין פיטר ביום חמישי שעבר את ראש ממשלתו הוותיק, דמיטרי מדבדב, ומינה אותו לסגן יושב ראש המועצה לביטחון לאומי (שבה פוטין הוא היו"ר). הוא הודיע על כוונתו להציע שינויים לחוקה, שיחזקו את כוח הפרלמנט, ויפחיתו את כוחו של הנשיא, מבלי לוותר על עצם העיקרון של "רפובליקה נשיאותית".

אקט הדבר-והיפוכו עורר את הרושם שפוטין רוצה יותר דמוקרטיה, או רוצה פחות דמוקרטיה; רוצה להכין את פרישתו (כשתסתיים כהונתו, באביב 2024), או מתכנן להישאר בשלטון עד יום מותו (הוא מתכוון לחיות עד מאה שנה, כותבת פרשנית וסופרת רוסית-אמריקאית, מאשה גסן, בשבועון 'ניו יורקר').

מה שמחזיר אותנו, כמעט בעל כורחנו, אל שנינותו המפורסמת של ווינסטון צ'רצ'יל. "אינני יכול לחזות בשבילכם את מעשי רוסיה", הוא אמר במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר שסטאלין והיטלר חילקו ביניהם את פולין. "רוסיה היא חידה, עטופה בתעלומה, בתוך אניגמה".

שקיפות? איזו שקיפות?

לאחר התמוטטות ברית-המועצות, לפחות במשך כמה שנים, היה נדמה שרוסיה ממירה את ציפויי המסתורין של ה"מטריושקה" (מה שישראלים מכנים משום מה "בבושקה") בשקיפות. אבל זה היה רושם חולף וכוזב. גם בימי השקיפות-לכאורה לא ידענו באמת מה קורה. הרחק מאחורי הקלעים התנהל המהלך, שהעלה את פוטין בתוך שבע שנים ממעמד של פנסיונר לא-בכיר בקג"ב אל הנשיאות. איש לא ידע, ואיש לא שם לב.

 פוטין ומדבדב בוועידה מפלגתית לפני חודשיים במוסקבה /צילום: רויטרס, POOL

פוטין נבחר לנשיא ב-2000 על יסוד חוקה שהגבילה נשיא לשתי תקופות כהונה רצופות של ארבע שנים כל אחת. מדוע לא שינה את החוקה ב-2008, כאשר עמדה להסתיים תקופת כהונתו השניה? איש לא היה עומד בדרכו.

הוא החליט לכבד את האיסור, ומשח את דמיטרי מדבדב הצעיר, סגן ראש ממשלתו בשלוש השנים הקודמות, ליורשו. מדבדב, הנאמן עד כאב, הציע מיד לפוטין לעשות החלפות, ולהיות ראש הממשלה.

ארבע השנים הבאות לא נעמו לפוטין. הוא התקשח במרוצתן, וגברה והלכה טינתו האישית העמוקה למערב. חרה לו היטב, שברק אובמה הציע "איתחול" של היחסים העכורים, וניסה לרקום קשרים אישיים קרובים עם מדבדב. ברק לקח את דימה למסעדת סטייקים בפרוור של וושינגטון, והם ישבו שם ופלירטטו בגלוי. דימה מדבר אנגלית. וולודיה אמנם לקח הרבה שיעורים, ומסוגל להרכיב משפטים בסיסיים, אבל לא לנהל שיחת-רעים עם נשיא ארה"ב.

כאשר הסתיימה תקופת כהונתו הראשונה של מדבדב, פוטין החליט שאין לו צורך בהארכה. זמן קצר קודם, מדבדב יזם תיקון לחוקה, שהאריך את תקופת כהונתו של נשיא מארבע לשש שנים, אם כי השאיר בעינו את האיסור על שתי תקופות כהונה רצופות. שני השותפים הלא-שווים חזרו ועשו סלטה באוויר: פוטין שב אל הנשיאות, מדבדב נעשה ראש הממשלה. ראש ממשלה ברוסיה ב-50 השנה האחרונות נוטה להיות הממונה על ניהול הכלכלה, ובתור שזכה הוא כליא-ברק לכישלונות. שבע השנים הבאות הרסו בהדרגה את הפופולריות של מדבדב.

אבל בשביל מה היה נחוץ משחק הכיסאות המוזיקליים? האם הוא נועד לבלבל את האויב, יהיה אשר יהיה? האם פוטין מאמין שהוא יוצא נשכר מקצת-חוסר-יציבות וקצת-חוסר-ודאות, מפני שאיש מן הכפופים לו לא יעז לעשות מעשה גדעון סער לבנימין נתניהו?

רק שלא תתמוטט

אני חושב שהמפתח להבנת מניעיו של פוטין נמצא בהכרזתו, זמן קצר לאחר שנעשה נשיא, לפני 20 שנה, כי "התמוטטות ברית-המועצות הייתה הטרגדיה הגיאו-פוליטית הגדולה ביותר של המאה ה-20". הטרגדיה הזו סיימה את הקריירה המבטיחה שלו במשטרת הביטחון. יש לנו עדויות ראייה משכניו בתחילת שנות ה-90, שהוא שקע בדיכאון עמוק, והיה אפילו חשש לחייו.

כמעט כל מה שפוטין עשה ב-20 השנה האחרונות ניתן להבנה בהקשר ההיסטורי הזה. מן המלחמה שיזם ב-1999 בצ'צ'ניה, דרך מלחמת גיאורגיה ב-2008, סיפוח קרים בתחילת 2014, הפלישה לאוקראינה בהמשך אותה השנה; החלשת האוטונומיות האזוריות ב-2004, וביטול הבחירות למושלים; וכמובן הקצאת המשאבים לצבא, ופיתוח מערכות נשק אולטרה-מודרניות; השיבה למזרח התיכון וההתערבות הגוברת בענייני אפריקה; וחניקת הדמוקרטיה השברירית מבית, שהוא ולאומנים רוסים התייחסו אליה מאז ומעולם בבוז ובשאט-נפש. משימתו העליונה היא הצלת רוסיה מהתמוטטות נוספת.

רוסיה הפוסט-סובייטית התלבטה מימיה הראשונים ביישוב הסתירה שבין לגיטימיות לאפקטיביות. ב-1993, הנשיא הדמוקרטי והליברלי בוריס ילצין הורה להפגיז את בניין הפרלמנט, שבו לקומוניסטים ולבעלי בריתם היה רוב. שנה אחת אחר כך, רוסיה יצאה למלחמה כושלת נגד המורדים בצ'צ'ניה, שהתקרבה לפורר את הצבא הרוסי, ועוררה אי-שקט כללי. במשך שש שנים, רוסיה התנהלה בצל מחלתו המחמירה של ילצין וחוסר תיפקודו. משבר פיננסי רושש אותה, וכמעט הרס את המטבע שלה, ב-1998. שכרם של עובדים לא שולם במשך חודשים. אוצרות טבע ותעשייה נשדדו על ידי קומץ אוליגרכים. אבל דמוקרטיה רוסית הוסיפה להתקיים, עם חופש ביטוי מופלג (כולל, אבוי, התנקשויות בחיי עתונאים).

פוטין הדהים את ג'ורג' בוש הבן בשנים הראשונות של נשיאותו, כאשר הסביר לו באריכות מדוע רוסיה אינה מוכנה לדמוקרטיה, ואינה זקוקה לה. אבל גם בשעה שהוא דחק את מבקריו מבית אל שוליים מרוחקים, הוא נמנע מן המהלך האולטימטיבי: הקמת מדינה חד-מפלגתית, איסור מלא על ביקורת פומבית, שיגור שיטתי של יריבים פוליטיים אל מחנות כפיה. מראית-עין של מדינת חוק עדיין חשובה בעיניו. רוסיה אינה סין, ורוסיה של פוטין אינה רוסיה של סטאלין. לפחות לפי שעה.

שני בסיסי כוח יריבים?

הרחקת מדבדב הייתה יכולה ליצור אפקט פוטין-הצעיר. הוא עצמו התייצב בעמדת הירושה לילצין ב-1999, כאשר נעשה ראש הממשלה, במינוי שנראה בשעתו קפריזי ולא-רציני. אבל האיש שפוטין מינה לראש הממשלה החדש, מיכאיל מישוסטין, בן 53, הוא טכנוקרט, וספק אם פוטין חועיד אותו לגדולות.

ב-2007, פוטין עודד תחרות על ירושתו בין שני סגנים של ראש הממשלה. אחד היה מדבדב, השני היה סרגיי איבנוב, שר ההגנה לשעבר (איבנוב הובס, והוא כיום "נציג מיוחד של הנשיא לענייני איכות הסביבה"). איננו יודעים על תחרות כזאת הפעם, אם כי הבחירות הבאות יתקיימו רק בעוד ארבע שנים, ועוד חזון למועד.

מעניין שהתיקון המוצע לחוקה עומד להוציא את מינוי ראש הממשלה מידי הנשיא, ולהעביר אותו בלבדית לפרלמנט. תיאורטית זה יכול ליצור שני בסיסי כוח יריבים בצמרת השלטון. תיאורטית. אבל איש לא חשב אי פעם שהרפובליקות האוטונומיות התיאורטיות של ברית-המועצות יקשרו נגדה, ויפרקו אותה לגורמיה, כמעט כלאחר יד.

אכן, רוסיה מוסיפה להיות חידה, עטופה בתעלומה, בתוך אניגמה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny