דעה: כמה חובה יש בפנסיית החובה? לקחים מבית הדין הארצי לעבודה

האם יש לכם הקוראים כיסוי נגד סיכוני נכות בעבודתכם? מוטב שתבדקו, כי מסתבר שלמעביד שלכם אין חובה לבטח אתכם.

פסק דין חדש של בית הדין הארצי לעבודה, שמוסמך לדון בסכסוכים לגבי פנסיות, בנושא צריך לעניין את כולנו. הוא עוסק בהיקף הביטוח הפנסיוני המחויב מפנסיית החובה. (ע"ע (ארצי) 7243-10-15 ליליאן לנדסברג נ' גל-רוב יועצים בע"מ ערכאה: בית הדין הארצי לעבודה. ניתן ביום 20.8.2018). הוא קובע בבירור כי אין על המעסיק חובה לבטח את העובד בביטוח נכות - וזאת למרות שבצו ההרחבה מ-2008 שבו נקבעה החובה לפנסיה נקבע כי פנסיית הנכות היא אחד מיסודות הביטוח הפנסיוני.

מהו המהלך המשפטי-אידאולוגי שקורה כאן? ברפורמת "קרנות הפנסיה החדשות" שעוצבה ב-2003, הבסיס למהלך היה להטיל על הפרט את מלוא האחריות לפנסיה שלו. הפנסיה, כולל פנסיות תקציביות, עברה לשיטה צוברת, שבה הסכום הנחסך, ופירותיו הוא הבסיס היחידי לקצבת הזקנה (שיטת DC- defined contribution). הפרט צריך לבחור את קרן הפנסיה שלו ולשים לב לדמי הניהול ולרווחים של הקרן בשוק ההון, שם היא משקיעה את כספו. זאת בניגוד לשיטה שהייתה עד 1995, לפיה היו לפרט זכויות שנקבעו בתקנון, והן היו קובעות את הפנסיה שלו (DB - defined benefits). במקרה הרגיל אחוזי הפנסיה נקבעו לפי הוותק - 2% בכל שנת עבודה, עם מקסימום של 70% אליו ניתן להגיע לאחר 35 שנים או יותר.

מהלך זה גובה בחקיקה משנת 2005, בה נקבע בבירור כי "עובד הזכאי להצטרף כעמית לקופת גמל... רשאי לבחור, בכל עת, כל קופת גמל... לצורך הפקדת תשלומיו ותשלומי מעבידו" (סעיף 20, חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים 2005).

והנה, בשנת 2008 עברה המדיניות פניית פרסה. במהלך פטרנליסטי מובהק חייבה המדינה את כל העובדים להיות מבוטחים לפנסיה. יתרה מזאת, יש ספציפיקציה ברורה של טיב הביטוח הפנסיוני - הוא חייב להיות פנסיה מקיפה, הכוללת שארים ונכות. לפי סעיף 3 בצו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי לביטוח פנסיוני חובה, העובד יכול לבחור "בפנסיה מקיפה... ובלבד שתכלול גם כיסויים למקרה מוות ונכות, באותה קופה או בקופה אחרת". אלה שלושת האלמנטים הקלאסיים של הביטוח הפנסיוני, עוד מימיו של הקנצלר ביסמרק שהמציא את הפנסיה הממלכתית: פנסיית זקנה, פנסיית שארים, פנסיית נכות. פנסיית הנכות בשפת חברות הביטוח היא א.כ.ע - אובדן כושר עבודה, ויש קצת הבדלים טכניים מביטוח הנכות.

כדי לחזק את היסוד הזה נאמר בהמשך כי "לא הודיע העובד למעסיקו... יבטח אותו המעביד... בקרן פנסיה מקיפה חדשה", שבה מתקיימים שני הכיסויים הנוספים (סעיף 3ב).

אם כך, יש סתירה בין שני העקרונות הללו: החופש של העובד לבחור בקרן פנסיה ובכיסויים שעבורם הוא משלם, לעומת חובת הפנסיה שמוטלת על המעביד שלו לבטח גם נגד נכות ומוות ובכך גם עליו. בתי המשפט הכריעו כי העיקרון הראשון הוא המכריע.

סעיף 20 לחוק גובר על פנסיית החובה

במקרה שלפנינו, הגברת ליליאן לנדסברג תבעה פיצוי מהמעסיק שלה שביטח אותה בביטוח מנהלים ללא מרכיב של נכות, זאת לאחר שהגיעה למרבה הצער לנכות בשל מחלת הסרטן. לנדסברג טענה כי לפי צו ההרחבה חובה היה על המעסיק שלה לבטח אותה בביטוח נכות, ולכן עליו לפצות אותה כעת. פסק הדין במקרה של ליליאן לנדסברג קבע באופן סופי כי אין למעסיק חובה לבטח את עובדיו בפנסיית נכות. התובעת הפסידה בתביעה בבית הדין לעבודה, בערעור לבית הדין הארצי ולאחרונה גם בערעור לבג"ץ.

פסק הדין הסתמך על סעיף 20 לחוק הפיקוח שהוזכר לעיל ופסק כי באופן גורף גובר העיקרון של זכות הבחירה בקופת הגמל - במקרה זה הבחירה בביטוח מנהלים שאין בו ביטוח נכות - על העיקרון של ביטוח בפנסיה מקיפה שמקורו בצו ההרחבה של הסכם פנסיית החובה.

מעניין שגם עמדת היועץ המשפטי, שהצטרף לדיון המשפטי, הייתה שסעיף 20 גובר על פנסיית החובה, ושצריך לראות את האירוע שבו לנדסברג לא הייתה מבוטחת לנכות, כאילו זו הייתה החלטה מודעת ורצונית שלה.

האם לנדסברג באמת ידעה שהיא מוותרת על ביטוח הנכות כאשר חתמה על הניירות שהונחו בפניה? האם היא הבינה את המשמעויות של חתימתה? סוגיה זו לא הייתה במרכז החשיבה של בית הדין הארצי. הוא רק קבע כי אם יש טענה, היא צריכה להיות מופנית כלפי סוכן הביטוח שהחתים אותה, ולא בבית הדין לעבודה. כלומר, הפטרנליזם של צו ההרחבה המבוסס על אי-היכולת של העובדים לקבל החלטות נכונות לגבי עתידם הפנסיוני, כולל הכיסויים שהם זקוקים להם, לא עמד כנגד החוק העקרוני.

מבחינה משפטית כנראה שההחלטה היא בלתי נמנעת. סעיף 20 של החוק גובר על צו ההרחבה לפנסיית חובה. אנו נמצאים אם כך בבעיה חוקית, של צו הרחבה לפנסיית חובה שהחוק מרוקן מתוכן.

זאת למרות שכבר ב-2016 חיווה שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין את דעתו שהנושא הפנסיוני הוא מורכב ומסובך. "דומה כי אין צורך בשפע ראיות להוכיח כי עובדים רבים, מהם משכילים, אינם מודעים כראוי לנושא הפנסיה, ובמיוחד בגיל צעיר כשהזקנה נראית רחוקה... על כתפי הרגולטור, הממונה בנידון דידן, רובצת אחריות כבדה, שיש להביאה בחשבון בהתייחסות לנושא שבפנינו" (בג"ץ 3430/16 התאחדות חברות לביטוח חיים בע"מ נ' הממונה על שוק ההון ביטוח וחיסכון משרד האוצר, בפסקה טז - 30.6.2016).

ואומנם המחקרים שנערכו בעולם ובישראל מראים את הקושי להתמודד עם המורכבות הזו. באופן ספציפי לגבי פנסיית נכות, במחקר שערכנו במרכז לפנסיה, ביטוח ואוריינות פיננסית, מצאנו כי רוב הציבור אינו יודע אם יש לו פנסיית נכות במסגרת הפנסיה שלו. באותו מחקר התברר כי מרבית הציבור אינו מבין את שיטת הפנסיה ולכן גם לא את האחריות שהוטלה עליו במסגרת הרפורמה של 2003. מעניין לציין כי באותו מחקר (וגם במחקרים קודמים) מרבית הנשאלים הביעו תמיכה בפנסיית החובה. כנראה שהפרטים רואים את יתרונות הפטרנליזם במקום שאין להם בו ידע.

כלומר: חופש הבחירה הוא פיקציה. כי הרי במקום שאין הבנה, אין גם חופש בחירה. הקונסטרוקציה המשפטית הזו כאילו יש חופש בחירה, אינה מחוברת למציאות. בין הטיעונים שהובאו בפסקי הדין נאמר על-ידי בתי המשפט כי לנדסברג הייתה זכאית לוותר על פנסיית הנכות אם תמורת זאת תקבל הגדלה של פנסיית הזקנה שלה. לכאורה - חופש להחליט החלטה רציונלית. אולם איך אפשר להטיל על הציבור כובד החלטה שכזו, אם רוב הציבור אינו יודע כלל אם הוא מכוסה בפנסיית נכות? כאשר יגיע רגע האמת העצוב, ויהיה צורך בפנסיית הנכות, רק אז יבין הפרט הנכה איך העקרונות של חופש הבחירה גרמו לו לנזק לא יתוקן.

ומילה אחרונה: המחוקק בישראל אינו נרתע מפטרנליזם כאשר הדבר נוגע, למשל, לבטיחות נהיגה. אין משאירים בידי הנהג ונוסעיו את ההחלטה אם לחגור חגורת בטיחות או לא. ומה על בטיחותם של נוסעי הפנסיה?

הכותב הוא פרופסור לכלכלה, ראש המרכז לפנסיה, ביטוח ואוריינות פיננסית באוניברסיטת בן-גוריון