דעה: פרשה רודפת פרשה: כך מנצל טראמפ את משרד המשפטים להסדרת חשבונות פוליטיים

הנשיא: "יש לי זכות מלאה לתת הוראות למשרד המשפטים" • שופט: "רפובליקת בננות"

 

 

הנשיא טראמפ מבקר בגבול ארה”ב־מקסיקו/ צילום: רויטרס, Kevin Lamarque
הנשיא טראמפ מבקר בגבול ארה”ב־מקסיקו/ צילום: רויטרס, Kevin Lamarque

ושוב, וושינגטון כמרקחה. יום חדש, שערוריה חדשה. בשבוע שחלף, אולי יותר מאשר בכל אחד מהשבועות שקדמו לו בשלוש השנים האחרונות, היה הבית הלבן מבוע של סקנדלים שנגזרו מסירובו של דונלד טראמפ לתפקד בתוך הגבולות שתוחמים את חירות הפעולה של כל נשיא.

מבקריו של הנשיא הנוכחי אומרים, שהוא מפגין פעם אחר פעם בוז למסורות הדמוקרטיות שהפכו את ארה"ב מודל לחיקוי בעידן שלאחר מלחמת העולם השניה; שהוא הפך את מוסד הנשיאות למכשיר למימוש גחמות אישיות ולהסדרת חשבונות פוליטיים. יצר נקם שאינו יודע שובע נמצא ביסוד כמה מהחלטותיו החריגות ביותר בימים שחלפו, טוענים מותחי הביקורת.

תומכיו אומרים, ששיטת הממשל האמריקאית נותנת לנשיא - לכל נשיא - יד חופשית למשול כראות עיניו, כל עוד הוא אינו עובר במפורש על החוק. "מבחינות מסוימות, לנשיא ארה"ב יש יותר סמכויות מאשר למלך", אמר עורך-הדין אלן דרשוביץ, אחד מפרקליטי טראמפ במשפט האימפיצ'מנט בסנט. כך או כך, טראמפ מצטייר עתה כנשיא שלוח רסן, שמעז אפילו להתערב בהליכים פליליים לטובת ידידיו ולרעת מי שהוא רואה כאויביו.

המשפט בסנט, שהסתיים בזיכויו של טראמפ משני הסעיפים בכתב האישום שהגיש נגדו בית הנבחרים, פרץ את המחסום הדק של העכבות שעדיין נותרו בנשיא. הזיכוי - תולדה של שליטת הרפובליקאים בסנט, לא של הפרכת הראיות נגד הנאשם - שטף את הנשיא בגל של תחושת עוול עזה. הזיכוי איפשר לו להתקרבן, לצייר את עצמו כקדוש מעונה, שאך בזכות תעצומות נפשו הצליח, כמו תמיד, למחוץ את דורשי רעתו - ועכשיו, לדעתו, הגיעה השעה לגמול להם, לרמוס אותם במלוא העוצמה שמקנה לו מנגנון הממשל.

כך החל טראמפ לנתץ את אושיות הדמוקרטיה בארה"ב

נאום הניצחון שנשא טראמפ למחרת זיכויו, מתקפה חסרת תקדים נגד אויבים מדומים או אמיתיים, מתובלת בניבולי פה, היה אות לבאות, יריית הפתיחה של קמפיין נקמות וחיסול חשבונות שכמותו לא נראה מעולם בבית הלבן. יומיים לאחר נאומו על מצב האומה, נאום הניצחון היה נאום על מצב טראמפ: מתריס, זעום, כאוב, פגוע, וולגרי, נוקמני עם המון ניצוצות של שמחה לאיד. הוא יצא נגד "אנשים מרושעים מאוד וחולים מאוד", שסללו את הדרך להטבעת חותם האימפיצ'מנט על מצחו, כתם שלעולם לא יימחה מספרי ההיסטוריה. מבחינת האומה האמריקאית, זו הייתה הכתובת על הקיר: כך החל טראמפ לנתץ את אושיות הדמוקרטיה בארה"ב. וכך היה.

קצב צעדי הנקם של טראמפ לאחר נאומו, ב-6 בפברואר, היה תזזיתי. תחילה הוא פיטר את גורדון סונדלנד, שגריר ארה"ב לאיחוד האירופי, ואת אלכסנדר וינדמן, איש צבא שהושאל למועצה לביטחון לאומי בבית הלבן. שניהם נמנו עם העדים המרכזיים בשימועי בית-הנבחרים על האימפיצ'מנט. שניהם קיבלו צווי זימון מהבית ועל פי החוק הם היו חייבים להופיע. שניהם נשבעו לומר את האמת ועדויותיהם תרמו תרומה משמעותית למסכת הראיות נגד טראמפ בפרשת עיכוב הסיוע לאוקראינה. הנשיא לא שכח ולא סלח. וכדי שהנקמה תהיה מתוקה יותר, הוא פיטר על הדרך גם את אחיו התאום של וינדמן, אף הוא איש צבא בהשאלה לבית הלבן, שלא העיד נגד טראמפ ושאין לו כל קשר לפרשה.

"זה מסר גנגסטרי", כתב בעל הטור הימני מקס בוט. "אם תיהפך למלשין, המשפחה שלך תאכל אותה". אנליסטים אמרו, כי הפיטורים היו בעצם הדחת עדים לאחר מעשה, ומאמץ להפחיד עדים פוטנציאליים בעתיד. אך, כפי שלמדנו במשפט האימפיצ'מנט, כל עוד המפלגה הרפובליקאית מתייצבת מאחורי הנשיא, הוא נהנה מחסינות מלאה.

הבאה בתור הייתה התובעת הפדרלית במחוז קולומביה (וושינגטון הבירה), ג'סי ליו. היא פוטרה וקידומה למשרה בכירה במשרד האוצר - בוטל. חטאה: היא הייתה אחראית להגשת כתבי האישום נגד כמה מנאמני טראמפ, ובהם מייקל פלין, היועץ הראשון לביטחון לאומי בממשל טראמפ, ורוג'ר סטון, ידידו הוותיק של הנשיא. שניהם מסובכים בפרשת המעורבות הרוסית בבחירות לנשיאות ב-2016 .

על הכוונת: בכירה במשרד ההגנה, איליין מקאסקר, שמינויה למשרת מבקרת המערכת הפיננסית של משרד ההגנה כנראה בוטל לאחר שהעירה לבית הלבן שלטראמפ אין כל זכות לעכב כספי סיוע לאוקראינה, על פי דיווח ב"ניו יורק פוסט" (מקאסקר מכחישה).

הצימוק בעוגה העבשה

והנה הצימוק בעוגה העבשה הזו: בשבוע שעבר הורה שר המשפטים, וויליאם באר, שנחשב, ומתנהל, כעושה דברו של טראמפ, לבטל המלצה של תובעים במשרדו לבית-המשפט לגבי חומרת עונשו של רוג'ר סטון, שעומד עתה לדין בגין שורת עבירות, לרבות מתן עדות שקר בקונגרס ושיבוש הליכי חקירה פדרלית. במסמך המקורי ממליצה התביעה לגזור על סטון שבע עד תשע שנות מאסר. טראמפ הגיב בציוץ זועם: "... תשע שנים לרוג'ר סטון (שאפילו לא עבד בקמפיין שלי). באמת, ממש הוגן. אולי יש לנו עסק עם תובעים פורעי חוק? הביצה!".

כמה שעות לאחר מכן, בצעד נדיר, משך משרד המשפטים את ההמלצה המקורית והגיש לבית-המשפט המלצה חדשה: להסתפק במאסר על תנאי או, לכל היותר, עד שישה חודשי מאסר. ארבעת התובעים שניסחו את ההמלצה המקורית וליוו את התביעה מתחילתה נטשו את התיק במחאה ואחד מהם התפטר כליל ממשרד המשפטים.

טראמפ, לעומת זאת, הביע שביעות רצון בציוץ חדש: "ברכות לשר המשפטים ביל באר שנטל לידיו את התיק הזה, שיצא לגמרי מכלל שליטה ושאולי לא היה צריך להגיע כלל לבית המשפט. עכשיו הראיות מראות שהקנוניה של (התובע המיוחד) רוברט מולר היה נגועה מלכתחילה. (הכוונה לחקירה על מעורבות רוסיה בבחירות ב-2016 ר.ד.). אפילו בוב מולר שיקר לקונגרס".

האם טראמפ נתן הוראה ישירה לשר המשפטים להתערב בהליך פלילי ולהמתיק פוטנציאלית גזר דין על ידיד ותיק? לא היו דברים מיולם, טען באר בראיון נדיר ל-ABC. לדבריו, הוא לא היה מודע כלל לציוצים של טראמפ והגיע בכוחות עצמו למסקנה שההמלצה המקורית של התביעה מופרזת וקשה מדי. באר טוען, שהוא בכלל לא עוקב אחרי ציוצים אלא אם כן מישהו מביאם לתשומת לבו. אמין? הקורא ישפוט לבדו.

בכל זאת, בהמשך הראיון סיפק באר כותרות גדולות: הוא רמז לטראמפ להפסיק להשתולל בטוויטר. "אני חושב שהגיע הזמן להפסיק עם הציוצים על תיקים פליליים במשרד המשפטים... (ציוצים כאלה) על המשרד, על אנשים במשרד... על התיקים שתלויים ועומדים ועל השופטים שיפסקו בתיקים אלה הופכים את עבודתי פה לבלתי אפשרית".

זו קריאת תיגר חריגה בממשל שאמון על צייתנות ללא עוררין לבוס הגדול. והיא אינה היחידה. כמה שעות קודם לכן הודיע משרד המשפטים כי לא יוגש כתב אישום נגד אנדרו מקייב, לשעבר ראש FBI בפועל, שטראמפ רואה בו אחד האחראים ליוזמת החקירה בפרשת רוסיה. מזה שנים קורא הנשיא להעמיד לדין את מקייב ולהשליכו לכלא. במשך שנתיים חקר משרד המשפטים חשדות שמקייב הדליף מידע לעיתונאים ושהטעה חוקרים. עתה הוחלט לסגור את התיק. על פי כמה דיווחים, השתולל טראמפ מזעם לשמע הידיעה.

להיטהר מהבוץ הרוסי

אבל בה בעת, הודיע שר המשפטים, כי הורה לתובעים מבחוץ לבדוק מן היסוד כיצד בכלל החלו החקירה נגד טראמפ בפרשת המעורבות הרוסית. חקירה כזו עלולה לסבך את מקייב (מחדש) ואת ג'יימס קומי, ראש FBI לשעבר, ויש לה פוטנציאל להטיל ספקות בממצאי החקירה של רוברט מולר. זו אולי שאיפתו הגדולה ביותר של טראמפ: להיטהר מהבוץ הרוסי.

השופט הפדרלי רג'י וולטון, שטיפל בתיק של מקייב במשך שנתיים, אמר כבר בספטמבר אשתקד, כי בחישת בכירים (בתיק) מזכירה לו "רפובליקת בננות".

איך אפשר להסביר את ההתנהלות הבלתי עקבית של שר המשפטים מול טראמפ? לטיפה ועקיצה; סטירה ונשיקה. אין ספק, ששר המשפטים החל לחשוש שהמוניטין שלו הולכים ונשחקים בגין התפיסה בציבור שהוא כלבלב המחמד של הנשיא. הוא אף אינו יכול להתעלם מהתסיסה במשרדו. פרישתם של ארבעת התובעים מתיק סטון היא כנראה רק קצה הקרחון. יש דיווחים שבכירים רבים במשרד מחזיקים בכיס מכתבי התפטרות חתומים. באר מודע לנפיצותו של הנשיא, לעורו הדקיק ולאגו הפריך שלו והוא מנהל את התנגדותו בהתאם - צעד אחד קדימה ושניים אחורה.

נכון לעכשיו, את המילה האחרונה שמר לעצמו טראמפ. בציוץ מענה לראיון של באר ב-ABC אמר הנשיא, כי אכן מעולם לא ביקש משר המשפטים להתערב בתיק פלילי, "אבל אין פירוש של דבר שכנשיא אין לי הזכות החוקית לעשות זאת. פשוט בחרתי לא לנהוג כך".

נטיותיו האוטוקרטיות של טראמפ גלויות לעין כל כבר מימיו הראשונים בבית הלבן. העובדה שהוא מעדיף שליטים עריצים אינה סוד. אבל בחישתו הגסה בהתנהלות משרד המשפטים שנחשפה בשבועות שחלפו, מאמציו הגלויים לנצל את כוחו הממשלי כדי לכופף ידם של תובעים וממילא של שופטים, צריכה לעורר מחאה המונית. זה לא קורה.

הפילוסוף הצרפתי מונטסקיה כתב ב-1748: "משטר העריצות של נסיך באוליגרכיה לא כל-כך מסוכן לציבור כמו האדישות של האזרחים במשטר דמוקרטי". האמת היא שלאמריקאים (או יותר נכון, לרוב האמריקאים) לא אכפת.

"פסיביות ציבורית היא נשקו הסודי של טראמפ בעודו מיישם את האג'נדה האוטוקרטית שלו", כותב בעל הטור מקס בוט. "'יש לי הזכות לעשות מה שאני רוצה' אומר הנשיא. העדר התנגדות ציבורית מאשש את הערכתו".