להתמוטטות השמאל הציוני אין חשיבות פוליטית, מה שהופך אותה לעגומה עוד יותר. השמאל הציוני היה שולי עוד לפני מוצאי יום שני השבוע. להתמוטטותו יש לעומת זאת חשיבות היסטורית, או אמוציונלית, בוודאי סמלית.
קודם כול סמלית. היא באה תשעים שנה לאחר איחוד מפלגות הפועלים בארץ. זה קרה בינואר 1930, כאשר אחדות העבודה והפועל הצעיר יצרו את מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י). שלוש שנים אחר כך היא ניצחה בבחירות לקונגרס הציוני, והתחילה את הדומיננטיות שלה, שנמשכה 44 שנה רצופות.
האיחוד ההוא בא מקץ התלבטות ארוכה ומכאיבה. מפלגות הפועלים לא חדלו להתלבט. הן התלבטו אם עליהן להעדיף עצמאות, כדי להגן על הבדלים רעיוניים, או להיות פרגמטיות ולהתאחד. היה קשה מאוד לוותר. מה מדהים לגלות, שכאשר מפא"י התפלגה, ב-1965, מנהיג הסיעה הפורשת (דוד בן-גוריון) היה מאחדות העבודה ההיסטורית (למרבה המבוכה, בינתיים נולדה מפלגה חדשה שנטלה לעצמה את השם הזה), ומנהיג הרוב הנשאר (לוי אשכול) היה מן "הפועל הצעיר" ההיסטורי. 1930 מעולם לא הסתיימה.
"עוז לתמורה", מה?
פלגנות הייתה חקוקה אפוא בצופן הגנטי, אבל גם ההיפך היה חקוק, איך נקרא לו, "אחדנות", המתחרזת עם "פחדנות".
בינואר 1963 כתב יצחק בן אהרן מסה ארוכה להפליא, שהתפרסמה בו-זמנית בשלושת העיתונים היומיים של השמאל ("דבר", "למרחב" ו"על המשמר"). תחת הכותרת "עוז לתמורה בטרם פורענות" הוא הזהיר כי רק איחוד של כל מפלגות הפועלים יציל את ממשלת הפועלים, או לפחות ימנע אותה מלעשות עסקים עם "הימין הליברלי והדתי" על חשבון עקרונות "פועליים".
מאמרים כאלה נהגו לעשות רושם. לא יצאה אלא שנה, ושתי מפלגות פועלים, מפא"י ואחדות העבודה (החדשה, לא ההיסטורית), כוננו מערך שזכה ב-45 מושבים בכנסת. כן, זה מה שמפלגת שלטון נהגה לקבל בימים הרחוקים ההם.
מלחמת ששת הימים זירזה את פעילות האחדנות. בבחירות של 1969, כל השמאל הציוני התמודד תחת האותיות ‘אמת' בפעם הראשונה. סימן לבאות: המערך המשותף קיבל שבעה מושבים פחות ממרכיביו המפוצלים. ארבע שנים אחר כך הוא איבד חמישה מושבים (אם כי בבחירות ההן נולדה רצ בראשות שולמית אלוני, הורתה של מרצ). שמונה שנים אחר כך הוא איבד 18 מושבים - ואת השלטון עצמו.
למרבה האירוניה, ירש אותו מערך של מפלגות ימין, שנענו להגיונו של בן אהרן. זה האחרון קידם את ניצחון הימין במילים, "אני מקבל את התוצאות, אבל אינני מכבד אותן". מי שהיה נביא בעירו רק 13 שנה קודם, היה עכשיו הד ירחמיאלי קלוש של התיימרות משיחית לשלטון נצחי.
ראש ממשלת המדגם
היה נוח לטעון שבזה הסתיים הכול. אבל עדיין לא הסתיים. ארבע שנים אחר כך, הסיסמה הקולעת "רק לא ליכוד" העניקה 47 מושבים למערך. לרוע מזלו, הליכוד קיבל 48. שמעון פרס המאוכזב, שהוכרז מנצח במדגם היחיד של הערוץ היחיד, ניסה לשכנע את הימין הקיצוני להצטרף אליו בממשלת קואליציה. יובל נאמן וגאולה כהן האזינו בנימוס, והלכו עם מנחם בגין. לא ידענו אז, כי איך יכולנו לדעת, שבזה מוצה הפוטנציאל האלקטורלי של השמאל הציוני. 40 שנה אחר כך בא מרץ השחור.
אולי שווה להקים ועדת חקירה, שתהיה במקצת סדנת בירור ובמקצת סיאנס סוריאליסטי, ולהזמין אליה את מכשילי השמאל לדורותיו ואת רוחות הרפאים של האבות המייסדים ושל האימהות המייסדות.
הייתי מקדיש לפחות חודש של חקירת שתי וערב לגולדה מאיר (למה אמרת שאין פלסטינים). אבל לא הייתי חס גם על לוי אשכול (למה גמגמת), ועל יגאל אלון (למה הנחת את היסוד לסיפוח זוחל), ועל משה דיין (למה היית שם בכלל), ועל יצחק רבין (למה לא הלכת מבית אל בית כדי להסביר את אוסלו), ועל אהוד ברק (שאלת משה דיין), ועל שמעון פרס (למה, למה, למה ולמה), ושולמית אלוני (למה תמכת ברוני מילוא נגד אביגדור קהלני לראשות עיריית תל אביב, ולמה היית צריכה לדבר על קבר רחב הזונה), ויוסי ביילין (למה הפכת דיפלומטיה חשאית לאקט של אמונה, ולמה קשרת קשר לחסל את הבחירה הישירה של ראש הממשלה). הרשימה כה ארוכה.
"מה אתם עושים לנו?"
אני נזכר במערכת הבחירות האיומה של 1981, האלימה ביותר בתולדות המדינה, שבה נשרפו סניפי המערך ואספותיו פוצצו. אנשים צעירים מאוד ארגנו את "רק לא ליכוד" ותלו את כרזותיו באישון לילה על גשרים. היה להם משרד זעיר ליד התיאטרון הקאמרי בתל אביב. חבר הכנסת לשעבר מאיר פעיל, קצין בכיר בדימוס והיסטוריון צבאי, עצר שם ערב אחד כדי להתלונן מרה. הוא היה מראשי של"י, איחוד של רסיסי שמאל רדיקליים שקיבל שני מושבים בכנסת הקודמת.
מה אתם עושים לנו? הוא שאל. אתם מבריחים את מצביעינו אל חיקה של מפלגת העבודה, המוכנה לכונן ממשלה עם הליכוד.
לשווא. היגיון רק-לא-ליכוד הצליח להפליא, ואלמלא אמר דודו טופז "צ'חצ'חים" בכיכר מלכי ישראל, אולי הוא היה מנחיל ניצחון לשמעון פרס ומשנה את מהלך ההיסטוריה.
מה מעניין שבמרץ 2020 אנחנו שומעים מן השמאל הקטנטן והמובס אותן תלונות עצמן על כחול לבן, שפיתה את אחרוני מצביעיהן בשם "רק לא נתניהו".
התחיינה העצמות האלה? לא, לא אלה. עצמות אחרות, אולי. לפרק, לכנוס נכסים, לוותר על המותג, ולהניח למישהו אחר להתחיל מחדש. אין מערכת דמוקרטית בלי שמאל דמוקרטי ובלי ימין דמוקרטי. אולי השמאל הבא יהיה ירוק-לבן, או ירוק-כחול, אבל הוא לא יוכל לנחות עד שישליך תחילה את המטען החורג בלב ים.
כתבות
ני"ע
