הארץ התיכונה: הסדרה לתיכוניסטים ששי גולדן לא הצליח לעזוב

"אופוריה" היא סדרה קשה, מתגמלת והולמת את השבוע שבו נחגגים פורים ויום האישה

אופוריה / צילום באדיבות yes - Eddy Chen - HBO
אופוריה / צילום באדיבות yes - Eddy Chen - HBO

פורים ויום האישה, ששניהם נחגגים כאן השבוע, מתגלמים באופן מושלם בסדרה "אופוריה" - שזה מכבר הסתיים שידורה בארה"ב (HBO) ובהתאמה גם בישראל, והיא מצויה על שמונת פרקיה ב-VOD של יס ושל הוט. הקשר לפורים? מדובר באדפטציה לסדרה ישראלית בשם הזה, שאותה יצרו רון לשם ודפנה לוין להוט במהלך העשור הקודם. אדפטציה אינה תחפושת, אבל "אופוריה" של סאם לווינסון (בנו של בארי לווינסון, במאי הקולנוע) היא פרשנות כה מרחיקת לכת ונעדרת זיקה למקור, עד שאין לראותה אלא כסדרה שהתחפשה לסדרה אחרת, והפכה לתחפושת שאינה דומה למקור כלל.

ובעניין יום האישה הבינלאומי, "אופוריה" - בצעד תסריטאי חכם - מעמידה נשים (יותר נכון, נערות) במרכז העלילה, ואף שהיא נוצרה, נכתבה ובוימה בחלקה על-ידי גבר יהודי בשנות ה-40, היא מתווכת תודעה של בנות 16 באופן שלא היה מבייש אף יוצרת אישה, שנאמר: גירל פאואר אמיתי. כזה שלפני עשור היה נחלת הדמיון בלבד בטלוויזיה שלנו.

כך או כך, "אופוריה" היא אחת הסדרות הטובות יותר שצפיתי בהן השנה. היא עוסקת בעולמם המסויט והטובע בסמים, במין, בהפרעות נפשיות ובמשברי זהות של קבוצת תלמידי תיכון בדרום ארצות הברית. בניגוד ל"13 סיבות מדוע" של נטפליקס, שניסתה להתמודד עם אותם הנושאים בדיוק, והפכה למניפסט בכייני ונמרח, מלא אמפתיה ורחמים לדמויותיה, "אופוריה" היא סדרה נעדרת חמלה ורחמים, אפילו לא חיבה, למרבית הדמויות המופיעות בה.

היא קשה (מאוד) לצפייה, וחלק מהקטעים המיניים בה גרפיים בהפרזה באופן שנדמה שנעדר כל סיבה מוצדקת במבט ראשון, אבל השלמה של צפייה בסדרה מציגה הלימה בין האמצעי האמנותי הזה לבין העולם הפנימי, והעולם בכלל, של הדמויות. ב"אופוריה", איבר מין גברי מדולדל הוא בכלל אמצעי אמנותי. צריך לצפות כדי להבין. העולם והמציאות שבני הנוער של "אופוריה" חווים הם עולם שבו היעדר התקשורת האנושית הצטבר למסה קריטית דיסטופית. רשתות חברתיות, מין אלים ונעדר כל מבע רגשי, שימוש תכוף, תדיר ומוקצן בסמים ובאלכוהול ויחסים נכים עם עולם המבוגרים, הופכים את כל אחת מהדמויות לדמות טרגית בהכרח. ההפרעות הנפשיות שכל אחת - ללא יוצאת מהכלל - מהדמויות סובלת מהן הופכות את עולמן הפנימי למסויט, ואת המפגש שלהן עם העולם החיצוני לגיהינום. ברוכים הבאים למדבר של הממשי וכאלה.

היריעה קצרה וגו’, אבל מוכרחים לומר שחוויית הצפייה ב"אופוריה" כה מטלטלת ועזה, עד שקשה להשתחרר מהמשקעים הרגשיים שהיא מותירה אצל הצופה, גם זמן רב אחרי שהישיבה הלומת המבע מול המסך הסתיימה. היא לא מיועדת לבעלי קיבה רגישה. בוודאי לא לצקצקנים וטהרנים. אבל מי שייתמסר אליה באומץ וללא דעות קדומות יזכה באחת מחוויות הצפייה היותר עזות שעבר בחייו. ותצטרכו לסמוך עליי, גם הפעם, שאינני מגזים בנקודה זאת. 

דירוג: 5

צרו איתנו קשר *5988