חזית המדע | ניתוח

המגפה כניסוי חברתי: איך תיראה האנושות ביום שאחרי הקורונה

התכנסות פנימה, טקסי ניקיון והרחקת הזרים - אלה כמה מההתנהגויות שהפכו לפוליטיקלי קורקט החדש בעקבות התפרצות נגיף הקורונה • כיצד רעיונות שנחשבו ביזאריים קונים אחיזה בציבור רחב, ומה אפשר ללמוד ממגפות עבר על האופן שבו מגפות מחוללות שינוי בחברה

ספירת הקולות מהקלפיות שבהן הצביעו מבודדי הקורונה / צילום: Tsafrir Abayov, AP
ספירת הקולות מהקלפיות שבהן הצביעו מבודדי הקורונה / צילום: Tsafrir Abayov, AP

יום אחד התעוררה החברה האנושית למציאות אחרת. תחילה נעשה פוליטיקלי קורקט לומר שאיננו רוצים זרים. נהיה בסדר לסגור בפניהם את הגבול ולהשיב אותם למקום שממנו באו. אחר כך הוכנסו אנשים לחדרים צרים, לפעמים בניגוד לרצונם, והורחקו מהחברה. בשלב הבא התבקשנו להפסיק ללחוץ ידיים, להפסיק להתנשק ולהתחבק, להפסיק לבקר את ההורים המבוגרים שלנו, להפסיק לערוך אירועים חברתיים ותרבותיים. כל תקנה כזאת חותרת תחת האינסטינקטים החברתיים שלנו, ובכל זאת מתקבלת מיד כצו השעה. תרחישים שלא יכולנו לדמיין בעבר הפכו למציאות.

"הקורונה חומסת בהדרגה מהחברה האנושית כמעט כל מה שכרוך בלהיות אנושי", אומרת ד"ר אורנה ראובן, פסיכולוגית קלינית ומרצה באוניברסיטת תל אביב ובמרכז הבינתחומי הרצליה, ממחברי הרומן הפסיכולוגי "המכתב", יחד עם יאיר אלדן (הוצאת כתר, 2016).

"אם בני אדם רגילים להתכנס ולמצוא את הכוח בקואליציות בעת משבר, במקרה הזה ההישרדות היא בלהיות לבד. זה מאוד זר לנו", מוסיפה ד"ר שרון עטיה-קריגר. פסיכולוגית חברתית ומרצה במרכז האקדמי רופין.

אם בתחילת העשור חגגנו את תחילתו של עידן ה-i, עם הופעתם של מכשירים אישיים להגשמה עצמית כמו i-pad ו-i-phone. אחר כך הגיע שלב ה-WE, כקונטרה לניתוק שהמכשירים איימו לכפות עלינו, שמייצגיו הם We-work , מגורים שיתופיים, כלכלה שיתופית, קהילות אונליין ואופליין. העיקר להיות ביחד. האם הקורונה תסיט את המטוטלת חזרה לעבר ה-i?

"זה זמן מה מדברים בעולם הפסיכולוגיה החברתית על כך שהמטוטלת חייבת לחזור לצד השני", אומרת עטיה-קריגר. "מדברים על כך שאולי אנחנו לא יכולים להכיל כל כך הרבה חברים, כל כך הרבה תקשורת וזמינות, כל כך הרבה החצנה ושיתוף של כל מה שאנחנו עושים. כבר זמן מה שאנחנו צופים גל נגד של התכנסות למעגלים מצומצמים יותר, אבל המחשבה הייתה כמובן שזה יגיע בהדרגה. פתאום הגיעה הקורונה, והשינוי הזה נכפה עלינו במכה אחת. ואולי זה עוד יחמיר".

האם כך תיראה האנושות מעתה והלאה?

עטיה-קריגר: "אלבר קאמי, מחבר 'הדבר', אמר שהאנושות היא עדיין יצירה לא גמורה, תהליך שמתרחש, היא עדיין בניסוי. אנחנו לא יודעים מה בדיוק המשמעות של להיות אנושי. אנחנו עדיין מחפשים את המשמעות שלנו".

"משהו מסתורי מתגנב בלי הכנה"

מגפות נוטות לשנות את החברה. אחרי מגפת האיידס, לדוגמה, שינה העולם המערבי את גישתו ליחסי מין. אם בשנות ה-70 של המאה הקודמת, עם המצאת הגלולה למניעת היריון, שווק סקס כאירוע חסר סיכון, מגפת האיידס הובילה לכך שההחלטה לקיים יחסי מין לא תתקבל בקלות רבה כל כך. גם היום, כאשר איידס היא כבר מחלה פחות מאיימת ויודעים כיצד להתמודד איתה, נדמה שהקשר התרבותי בין סקס לפחד לא לגמרי הוסר.

אם נלך עוד הרבה אחורה, נגלה שמגפת "המוות השחור" שהכתה בסין ובאירופה בימי הביניים בכמה גלים, וקטלה בין רבע לחצי מאוכלוסיית אירופה, נחשבת אחד הגורמים המוקדמים לאנטישמיות, שהתעצמה לאורך מאות שנים אחרי כן. היהודים הואשמו בכך שהרעילו את הבארות.

"יש משהו במגפה, שבחוויה שלי שולח אותנו למקומות מאוד קמאיים", אומרת ראובן. "משהו מסתורי מתגנב בלי הכנה או סיבה לתוך החיים השלווים שלנו ומאיים לערער אותם מהבסיס. אם מוסיפים לכך את הגזילה המיידית של כל זכויות האזרח מכל מי שמאובחן כחולה, אנחנו באמת נוגעים ביסודות של החרדה האנושית".

האם ייתכן שהחוויות שלנו כיום ייטעו בנו רעיונות שהאחר הוא מזוהם, שהוא מסוכן בהגדרה, שכל מגע טומן בחובו סכנה?

ראובן: "חמוד מצדך לחשוב שאלה רעיונות חדשים. הרחקה של האחר, סימון האחר כמקור סכנה, זה לא רעיון שצריך לשתול במוחם של אנשים, לצערי. זהו רעיון שנמצא בנפש ומחכה לשעת הכושר. אנחנו תמיד מסמנים ומסדרים הבדל בין האני לאחר - לפי צבע ומוצא, אסיאתי או מערבי, אזרח ישראלי או זר, חרדתי ומקשיב להוראות משרד הבריאות או נינוח ומקל ראש, ולבסוף - חולה או בריא".

"האחר הוא תמיד במידה מסוימת מקור הסכנה, וכעת זה אפילו נחשב נאצל לבודד את מקור הסכנה. אנחנו נוגעים בפנטזיה לבודד את האחר, כך שהצרות הן אצלו ואילו אני נקי. אבל אז עולה הפחד - מה אם בסוף יתברר שגם אני מזוהמת? מהשיחות שלי עם אנשים שנאלצו להישאר בבית, מתברר שזה מלווה בתחושה לא נוחה, כאילו הם באמת מזוהמים.

"בהחלט יכול להיות שאנחנו בפתחו של עולם שבו גינונים של שמירת מרחק לא יהיו רק עניין של נימוס, אלא שהתקרבות תיתפס ממש כתקיפה. הפנטזיות האלה הרי קיימות אצלנו כבר בתודעה, עולמות מדע בדיוני שבהם כל אחד חי בבועה שלו עטוף במעטפת ניילון, והשאלה הבוערת ביותר היא מי נמצא במעגל הראשון שאני מוכן להידבק ממנו ומי נמצא מחוץ לו".

"רעיון ביזארי הופך למציאות"

עטיה-קריגר, החוקרת את עקרונות "המגפה החברתית", כלומר, איך רעיונות נפוצים בעולם והופכים "מידבקים", אומרת שלפי תורת הממים, רעיונות משתמשים בנו כדי להפיץ את עצמם. "אנחנו רק הנשאים שלהם, ויש יותר רעיונות ממוחות אנושיים, ולכן יש תחרות בין רעיונות והרעיון החזק הוא ששורד. רעיון מתחיל כביזארי - הנה הסינים המוזרים האלה הולכים עם מסכות! ואחר כך אנחנו מקבלים אותו פעם ועוד פעם, אלבש מסכה רק לטיסה ורק לקניון, ואז הוא הופך להיות חלק מהתרבות ופתאום מוזר לנו לצאת ללא מסכה. וכמעט כל רעיון, ביזארי ככל שיהיה, יכול להיות אמיתי. כמו לתחקר ולפרסם פרטים אינטימיים על אנשים. כמו לסרב ללחיצת יד כשנפגשים.

"יכול להיות שאחר כך אנחנו נשאל את עצמנו, האם בתקופה המוזרה הזאת המחשבה שלנו הייתה באמת שלנו, או שהרעיון התרבותי המוזר הזה פשוט שטף אותנו? אולי נגיד ש'איבדנו את זה'".

איך יודעים איזה רעיון יתפוס ואיזה ידעך?

עטיה-קריגר: "העיתונאי והסופר מלקולם גלדוול דיבר בספרו 'נקודת המפנה' (The Tipping Point, 2000), על שלושה חוקים בהיטמעות של רעיונות חדשים. האחד הוא חוק המיעוט, כלומר, רעיון הופך אטרקטיבי כשהוא מאומץ תחילה על ידי מספר קטן של מובילי דעה". אפשר לומר שכרגע הצוות המורכב מראש הממשלה, וראשי משרד הבריאות הוא מוביל הדעה, לצד דוברי בתי החולים ורופאים המתראיינים בתקשורת. עם הזמן ייתכן שיעלו לגדולה מובילי דעה נוספים, גם כאלה עם דעות אחרות.

"החוק השני הוא חוק הדביקות, עד כמה הרעיון מושך אותנו ולא יוצא לנו מהראש. אנחנו יכולים לספוג רעיונות שהם מוכרים לנו, אבל מצד שני יש בהם משהו לא פתור שאנחנו לא מצליחים להניח לו. ובאמת ברעיון של מגפה יש הרבה מן המוכר. כולנו ראינו את התמונות הללו כבר בסרט או בקולנוע שבדמיון שלנו. ובכל זאת, יש בה משהו לא פתור: מה יהיה? איך זה ייגמר? איך עליי לנהוג בדיוק? לכן 'חבילת הרעיונות' שמשווקת לנו עם המגפה יכולה להיות מאוד דביקה.

"החוק השלישי הוא חוק ההקשר. כולנו עוסקים בשנים האחרונות, בין היתר על רקע משבר האקלים, בשאלה לאיזה כיוון האנושות הולכת - לחיים כרגיל או לשמד? לקשר אנושי או להתרחקות? איש לעצמו או סולידריות? בהקשר הזה, קל לשינויים החברתיים שהמגפה מציעה להתברג.

"ישנו גם רכיב הרגש. אחת הסיבות שבגללה ההתנהגות שלנו השתנתה כל כך מהר היא הפחד הממשי והמיידי. כל השינויים שכבר שנים מציעים לנו כדי לדחות את משבר האקלים לא נטמעו לרוחב האוכלוסייה, מאחר שהיא לא תפסה את המשבר כמפחיד בימי חיינו. המגפה מפחידה מספיק כדי למנוע טיסות, התכנסויות או נסיעות".

התגובות הנחושות של סן וסינגפור נחשבות היום מוצלחות ואילו ארה"ב ואיטליה נחשבות כמי שנהגו בשאננות מוגזמת. האם אנחנו נראה הערכה מחודשת למשטרים קולקטיביסטיים ואפילו טוטליטריים?

עטיה-קריגר: "נראה שבטווח הקצר, ולצורך שליטה במחלה בלבד, המשטרים שבהם יש גישה סמכותית ומשמעתית הצליחו יותר. אני תמיד אומרת שלחברות יש אישיות. וכמו אצל האדם היחיד, אישיות חובבת משמעת יכולה להיות מאוד מועילה לאדם, עד שהיא נעשית קיצונית וחסרת גמישות. ארגונים אוהבים להגיד שיש בהם הקפדה רבה על משמעת, אבל אז הם לא יודעים מהיכן להביא את היצירתיות ואת לקיחת האחריות. לעומת זאת, אדם יצירתי בעל דמיון יכול להגיע למצב של חוסר שליטה על חייו אם התכונה הזאת מוקצנת, וכך גם ארגון יצירתי מדי.

"בישראל, אנחנו איכשהו גם וגם. אף שאנחנו חברה מאוד אינדיבידואליסטית, אנחנו גם חברה קולקטיביסטית, בעיקר במצבי חירום. כבר היינו במקומות הנוראיים מכול, ואולי זה יחסן אותנו כחברה. כבר ראינו רחובות ריקים כשיורדים למקלטים, או אפילו ביום כיפור ובשבת. בעולם המערבי לא רואים את זה. אין יום שאין בו שופינג, אין יום שבו אני לא יכול לעשות בדיוק מה שאני רוצה בגלל הכלל. זר לא מבין זאת, אבל זר מתחיל להבין זאת".

זה מסביר מדוע הישראלים הפכו לממושמעים בסיטואציה הנוכחית?

"המחזות שאנחנו רואים כל יום בחדשות הם מאוד מורכבים. מנסים להגיד לנו שהכול בסדר, אבל בעצם אנחנו רואים אדם שנלקח מביתו או נדחק לביתו. היום אנחנו בעיקר שומעים את הקול הסמכותי ונשמעים לו, אבל פה ושם גם בתקשורת נשמע קול קטן, כדרך אגב כמעט, ששואל אם זה הכרחי, אם באמת אין דרך אחרת, אולי לא מספרים לנו הכול".

לאן נעלמה פייסבוק

אף שרוב עם ישראל בולע מדי יום את תדרוכי ראש הממשלה ומשרד הבריאות, ומקשיב לפרשנות של המומחים המלומדים, לדברי עטיה-קריגר, זה לא סותר את העובדה שיש תחושה של כאוס. הרי אין באמת אפשרות לשלוט בנגיף, ואם אצלנו המצב עוד בשליטה, ניתן רק להביט במתרחש באיטליה כדי להבין שלא לעולם חוסן. "החוויה היא שאין מי שיפתור לנו את הבעיה", היא אומרת.

בהערת אגב, עטיה-קריגר מצביעה על היעלמותו של שליט אחד בחיי השגרה שלנו - פייסבוק. אותו ארגון שהיה נראה לרגע שהוא עומד לקבל על עצמו חלק משמעותי מתפקידי המדינה - הרכבת קהילות, קביעת סדר היום, ציון אירועי חג וטקס - נמנע מלהתערב במשבר המאוד לא וירטואלי הזה. ואכן, זירות ההתרחשות העיקריות של המשבר, לפחות בישראל, הן לא פייסבוק, אלא הטלוויזיה, קבוצות הוואטסאפ החברתיות וערוץ הטלגרם של משרד הבריאות.

עטיה-קריגר שוב פונה ל"דבר" של אלבר קאמי. "קאמי לא בחר במקרה את המצב של מגפה כדי להדגים את רעיונות האבסורד שלו. מגפה אכן שומטת מתחת לרגלינו את מאפייני האנושיות הרגילים שלנו, בעיקר כאשר אנשים לידנו סובלים ואין לנו כלים לעזור להם, ולפעמים אפילו צריך לוותר עליהם למען הכלל.

"אבל מופעים של מוסריות הם מה שמחזיר לנו לפעמים את תחושת האנושיות, את התחושה שיש סיכוי שהניסוי הזה יצליח והמצב האנושי הזה יישמר. "ככל שהחרדה והכעס חזקים, כנראה נהיה מרוחקים יותר, אבל כפי שהתרחקנו אנחנו יכולים להתקרב. שמחה והתלהבות גם הם רגשות חזקים, ואם סיום המגפה ייחגג באירוע של שמחה כלל עולמית, של הומור ושל תקווה, אולי נלך למקום טוב יותר, ששם דווקא יותר דגש על האנושיות".

בנימה אופטימית, האם נוכל לחזור להילחם אלה באלה אחרי שנלחמנו בווירוס כולנו יחד, כאנושות אחת?

עטיה-קריגר: "לצערנו, אם מביטים אל ההיסטוריה, רואים שאחרי קטסטרופות יש חזרה לגבולות, כדי להחזיר את הסדר".

ראובן דווקא רואה פתח להזדמנות. "מגפות לא מתחשבות בגבולות שלנו, הן לא נשארות איפה שאמרנו להן להישאר, ואז אנחנו דווקא עשויים להיזכר כמה כולנו בני אדם".

ואם לא ניזכר, תבוא המגפה הבאה שתזכיר לנו. בשורות האלה מסיים קאמי את ספרו "הדבר":

"שעה שהקשיב רייה לצהלות השמחה העולות מן העיר, זכר שהשמחה הזו עודנה בסכנה. שכן הוא ידע את מה שלא ידע ההמון הצוהל הזה, את מה שכתוב בספרים, שחיידק הדבר לא מת ולא נעלם לעולם, שיכול הוא להיות שקוע בשינה עשרות שנים ברהיטים ובמצעים, שמחכה הוא בסבלנות בחדרים, במרתפים, במזוודות, בממחטות ובין הניירות, ואפשר שביום מן הימים, לאסונם של בני האדם וכדי ללמדם לקח, יעורר הדבר אל חולדותיו וישלח אותן למות בעיר מאושרת". 

כשהתנהגות חרדתית היא צו השעה

הימים האלה הם ימים מעניינים לאנשים הסובלים מ-OCD, תסמונת כפייתית, אומרת ד"ר אורנה ראובן. "ההתנהגות שנדרשת מאיתנו היא התנהגות מאוד טקסית, שמשחקת ישירות לתוך דפוס התגובה לחרדות אצל המטופלים שלי. אומרים לנו, 'תשטפו ידיים בדיוק 20 דקות, ולא ככה אלא ככה, ואת הדלת תפתחו כך ולא כך. ותעמדו בדיוק 2 מטרים מן האחר ולא פחות, במשך 15 דקות ולא יותר.

"מטופלים הסובלים מ-OCD בוחרים בהתנהגות טקסית כדי להרגיש שליטה במקומות שבהם אין שליטה, ועכשיו אנחנו כחברה מגיבים כך יחד. רחיצת ידיים של 20 שניות ממש נראית כמו נוהל אובססיבי שנועד להשיג ודאות by proxy , כלומר, על ידי שליטה לא בדבר שמטריד אותנו אלא בדבר שאנחנו יכולים לשלוט בו.

"והמטופלים מאוד מבולבלים. חלקם מרגישים טוב מאוד, כי פתאום כולנו שוטפים ושותפים לאורח החיים שלהם. אבל האם זה אומר שבעצם הם צדקו? מדוע אמרתי להם שצריך לשאת את החרדה ממחלות ולכלוך, ולהתמודד עם החרדה ולא עם הלכלוך, והנה נאמר להם שזה בדיוק להפך?".

מה את עונה להם?

"שתנאי הסביבה השתנו, ועכשיו צריך לשמוע את המומחים ולעשות את מה שהם אומרים, אבל לא מעבר לזה, ושהעולם הוא באמת מבלבל ומסוכן ולא צפוי, ולפעמים יכולות להיות בו סכנות שאי-אפשר לשלוט בהן. אבל זה העולם שיש לנו, אין לנו עולם אחר". 

צרו איתנו קשר *5988