איך קורה שהחקלאים נאלצים להשמיד טונות של יבול ולמה כולנו נשלם את המחיר

באתי בשביל העגבנייה, אבל בסוף אני זוכר את הכרוב. אנחנו עומדים באמצע החממה הגדולה של נועם אמיר במושב דקל שבחבל שלום, מוקפים בעשרים דונמים של כרובים שנרקבים על האדמה - הכרוב הלבן נרקב משמאלנו והכרוב הסגול לימיננו. לא סתם כרוב, כרוב פרימיום בכשרות מיוחדת, כזה שנשתל לפי הזמנה, גדל בלי חרקים, נעטף כמו מתנה ונועד לקצפת של השוק הדתי והחרדי, בעיקר מסעדות ואולמות אירועים. כל אלה נרקבים עכשיו יחד עם הכרוב. עשרות טונות ומאות אלפי שקלים שוכבים על הרצפה ומשחירים.

מלבד הכרוב, נאלץ אמיר להשמיד גם עשרות דונמים של עגבניות, וכשאני אומר "להשמיד" הכוונה היא לא לעשות כלום, לא לקטוף או לאסוף, פשוט לצפות בפרי עבודתך הקשה קמל מול עיניך, שזו הצורה הכי איטית וכואבת להשמיד משהו שאתה אוהב. הנזק הכולל של אמיר: כמיליון שקלים.

קראתי עוד ועוד על חקלאים שנאלצים להשמיד טונות של יבולים בגלל הקורונה (תוך כדי דיווחים על מצוקה כלכלית ואפשרות למחסור במזון), אבל כמו כל דבר, טוב מראה עיניים וטוב ממנו: חוש הריח. הבנתי פחות לפני שעמדתי בחממה וששאפתי עמוק לקרבי את הניחוח העדין והמתוק של כרוב רקוב שגדל ללא חרקים ומת ללא רחמים.

כל ענף וענף במשק ספג את המהלומה שלו, כל אחת כואבת בדרכה. גם החקלאים קיבלו את שלהם. החקלאות הישראלית, מגזר מצטמק המורגל במכות גם בימים רגילים, חטף מכה משולשת: כמחצית משוק היעד שלהם נעלם; השווקים הפתוחים, המסעדות, המלונות, אולמות האירועים, ירקניות בוטיק וכיו"ב. גם השוק הסיטונאי, שעזר לווסת את ההיצע והביקוש, נסגר.

כתוצאה מכך גדל עוד יותר כוחן העצום גם כך של רשתות השיווק. במקום לרכוש סחורה מקומית במחיר זול, מייבאות הרשתות מאות טונות של עגבניות מטורקיה, מורידות את המחירים לרצפה ואת החקלאים על הברכיים, בשם המלחמה ב"יוקר המחייה". למה מירכאות? כי כל רפורמות הייבוא לאורך השנים לא הורידו את המחירים. ענף החקלאות אמנם מוגדר "חיוני", אבל נראה שלמדינה לא כל כך אכפת אם יחיה או ימות. וכל זאת דווקא בימים כשהמציאות טופחת על פנינו ומזכירה לנו את מגבלות העולם הפתוח ואת חשיבות היכולת לייצור עצמי.

ישראל אמנם חייבת לייבא לא מעט מוצרים וחומרים, אבל ירקות טריים לא ברשימה הזאת. ראשי הארגונים החקלאיים כבר פנו לשר החקלאות וביקשו ממנו לפעול בדחיפות לעצירת יבוא העגבניות: ''לאחר שהשווקים הפתוחים נסגרו ולחקלאים הישראליים אין דרך לשווק את כל התוצרת שלהם, מעדיפות רשתות השיווק והיבואנים לקעקע את הסולידריות הישראלית בימים קשים אלה, בעבור חופן שקלים'', אבל לא נראה שיש מישהו במדינה שעוד זוכר בכלל מי זה שר החקלאות. (צחי הנגבי).

"הרשת רוצה לקנות מחו"ל, לשלם קצת יותר העיקר לא להיות תלוי בחקלאי. זה מה שמונופולים עושים. חקלאים זה משהו שקל להתעסק איתו. חברת שימורים או משקאות, לדוגמה, יכולה להחזיר למדפים ולשמור, אבל אצלנו זה נרקב. אתה מייצר במשך חודשים, ויש לך שבוע אחד לקטוף. ברור שאתה לחיץ".

 נועם אמיר / צילום: איל יצהר

טובמו, הקורונה של העגבניות

כמחצית מהעגבניות בישראל גדלות בחבל אשכול, המשתרע ממשולש הגבולות ישראל-עזה-מצרים ועד לקיבוץ בארי בצפון. חבל ארץ זנוח ושכוח, שנראה כאילו הוא תמיד בבידוד. מקום כל כך רחוק, שאפילו הקורונה עוד לא הגיעה לכאן. כעשרת אלפים אנשים חיים פה, רובם חקלאים, רבים מהם מפוני סיני. את החקלאים נעם אמיר ואחי סיטבון פגשתי פה לפני שלוש שנים, כשכדור השלג של יבוא הירקות והפירות רק התחיל להתגלגל. חזרתי אליהם לראות מה התחדש מאז, לטוב ולמוטב, וללמוד מהם על אתגרי החקלאי בימי קורונה. כמנהג הימים. הפעם אנחנו נפגשים בנפרד ושומרים על מרחק בטוח.

את אחי סיטבון, 41, אני פוגש במבשלת הבירה ISIS במושב דקל. המבשלה סגורה, אבל אנחנו מצליחים לסדר לעצמנו בירה קרה ויושבים באוויר הפתוח. "הבעיה הכי גדולה היא שסגרו לנו את השוק הסיטונאי והשווקים הפתוחים, והכול עבר לרשתות. הן כבר דאגו לעצמן לקראת המחסור הקבוע של פסח בייבוא מטורקיה. פתאום יש המון היצע מהמגדלים והמון סחורה מטורקיה שכבר הוזמנה ושולמה, אז הרשתות פשוט עושות מה שהן רוצות. כל הכוח בידיים שלהן".

להגנתן, אומר סיטבון, גם הן מבולבלות. "זה הזמן שהמדינה חייבת להיכנס בפיקוח על פערי מחירים ופערי התיווך, אבל כולם מעלים מחירים. מעלים עמלות - שליש מהמחיר זו עמלה. זה לא הגיוני. תראו מה קורה כשאין התערבות - ארבע חברות גדולות מחזיקות את כולנו אתה יודע איפה. ואם לא הורדת מחירים, אז לפחות תעשה סימון מוצרים. תבוא לסופר ותדע איזו עגבנייה אתה קונה. מישראל או מטורקיה. כל מסטיק מסומן מה יש בו איפה הוא יוצר - אבל עגבנייה לא? העיקר, אומרים לך כל הזמן תקנה כחול לבן.

" צריך לגייס את הרשתות ולהגיד להם: חבר'ה, כרגע תרוויחו קצת פחות ותעזרו לציבור. לא הגיוני שאלה מעלים מחירים, ואני צריך לתרום לאנשים בערב חג כי אין להם מה לאכול. אנשים בהיסטריה. אין להם כסף. שברתם את היצרנים, יופי, ועכשיו מה?". סיטבון מספר שנאלץ לזרוק סחורה בחצי מיליון שקלים. "יש לי מאתיים חמישים טון שלא רוצים.

"דווקא היו שנתיים לא רעות. הפשיעה החקלאית נבלמה, קיבלנו קצת ביטחון להסתכל קדימה ולבנות עתיד - ואז נתפסנו עם המכנסיים למטה. לקחנו הלוואות, נכנסנו קצת למינופים, השקענו בחממה במיליון וחצי שקל - ואז קיבלנו את הבום. אבל אני מאמין באנשים, ואני מאמין בעגבניות שלי. אנחנו החקלאים, החיים שלנו כמו נמלים; הגשם משטח את הקן, אנחנו מקימים מחדש. סופה הורסת את הבית, אנחנו בונים מחדש. זו לא הבומבה הראשונה שלנו ולא הווירוס הראשון שלנו, אם אף גורם אנושי לא יהרוס לנו, הכול יסתדר".

כשסיטבון אומר "זה לא הווירוס הראשון שלנו", הוא מתכוון לוירוס הטובמו (Tobamo) שמאז 2015 עושה שמות בעגבניות ארצנו. בני אדם הם לא עגבניות, ובכל זאת אפשר למצוא מקבילות בין וירוס הקורונה לווירוס הטובמו. "כמו שאנחנו למדנו לחיות עם הטובמו, האנושות תלמד לחיות עם הקורונה", אומר סיטבון, אבל בואו נקווה מאוד שלא.

וירוס הטובמו אמנם לא רעיל לבני אדם, אבל קטלני לצמחים. הוא גורם לשתילים למות מוקדם, ולצמחים להתפתח ולהיות פחות פוריים. הוא מייבש את הצמח והורג את העלים. גורם לנמק מערכתי וחיסול כללי של הצמח. ראיתי כמה צמחים כאלה, והם כמושים וחלשים ועצובים. "הצמחים המבוגרים לא מחזיקים מעמד", אומר סיטבון, "זה כמו האנושות".

זה לא וירוס חדש וכבר חשבנו שהתגברנו עליו, אבל לקח לטובמו 25 שנים ללמוד להתגבר על גן מיוחד שהושתל בעגבניות כדי להגן עליהן, ועכשיו הוא מעמיד את עגבניות כל העולם בסכנה. מדובר בנגיף קשוח ועמיד, שיכול לשרוד גם בטמפרטורות גבוהות ונשאר על משטחים במשך יותר משנה. כמו הקורונה, גם הטובמו עובר במגע מצמח לצמח.

נזקו אדיר: בחמש השנים מאז פרץ הווירוס לחיי החקלאים ירדה התוצרת לדונם בחמישים אחוזים. אם פעם היו מוציאים בממוצע 12 טון עגבניות לדונם, היום זה בסביבות 6. בואו נקווה שהאנושות תלמד להתמודד עם הקורונה טוב יותר מאשר עם הטובמו.

אם לא יעצרו את כדור השלג

מדי שנה משווקות בישראל כ-180 אלף טון עגבניות טריות, שגדלות בישראל על כ-17 אלף דונם. הישראלי צורך בממוצע בסך הכול כ-25 קילו עגבניות לשנה, שזה הרבה פחות ממה שחשבתם, תודו, ומוציא עליהן כמאה שקל ח בשנה בממוצע. כסף קטן. קטן כמו מספר המשקים החקלאים בישראל, שהתכווץ משמעותית מכ-44 אלף משקים פעילים בשנות השמונים לכ-17 אלף משקים היום. איך אלה, בהתחשב בפגיעת הטובמו, אמורים לספק ביטחון תזונתי למדינה שאוכלוסייתה עולה בקצב כמו ישראל? לא ברור.

זה יכול היה לקרות - מחקר של משרד החקלאות קבע שאם ייווצר מנגנון מתוכנן לפיצוי ושימור חקלאים, תוכל ישראל לספק את את "ליבת התזונה המגנה הבריאה" שלה בעצמה. - אבל שום דבר מזה לא קורה. וזה אפילו לא הסוף של צרות העגבנייה. "יש ירידות בייצור העגבנייה", אומר אמיר, "כל הענף מחפש גידולים אחרים. אני שומע מחברות הזרעים שיש ירידה של כחמישים אחוזים בהיקף גידול העגבנייה בחודשים האחרונים, אנשים מפסיקים לשתול. נמאס להפסיד כסף".

ואז יהיה מחסור , מה שיוביל ליותר יבוא , מה שיקטין עוד יותר את מספר החקלאים.  

"זה כדור שלג, שאם לא יעצרו אותו הענף ימות".

איפה הכדור עכשיו? 

"אני חושב שהוא עוד בשליש העליון של ההר. אפשר לעצור אותו".

"חייבים להבין שצריכים להתבסס על תעשייה מקומית", אומר סיטבון, "שחייבים לשמור את הייצור המקומי חזק. אנחנו המנוע של המדינה בסוף, עם כל הכבוד להיי-טק, דברים גלובליים זה נחמדים לבועות. בסוף מדינה נמדדת גם בביטחון התזונתי שהיא יכולה להעניק".

עוד בעיה של החקלאים בישראל היא כוח העבודה, רובו תאילנדים, בני אדם כמו כולנו, שגם הם סובלים מחרדות וגם להם קשה. כאילו שקודם היה יותר קל. "טפו-טפו, כרגע כל העובדים שלי בריאים", אומר סיטבון. יש לו 25 עובדים, והוא בודק להם חום כל בוקר, אבל בעיקר דואג להם פסיכולוגית, "הם דואגים למשפחות שלהם והם בלחץ. אני הרבה איתם. אבל אל תשכח שאנחנו בעוטף עזה ולמודים בדברים קשים, גם אנחנו וגם התאילנדים. רגילים למצבי סגר ובידוד".

אצל אמיר המצב שונה. "אצלי קטסטרופה. חצי מהעובדים לא רצו לקום לעבוד הבוקר, לא הרגישו טוב. מי מרגיש טוב היום? כולם בלחץ. גם אני הרגשתי לא טוב והייתי בלחץ. כולם בלחץ, לא? האזור שלנו נקי יחסית, אבל זו הפסיכולוגיה. הם עובדים פחות טוב, כמו כולם. המצב הנפשי קשה. הם מייצרים פחות מחצי מהכמות עכשיו, וקשה לי להשתלט. זה משותף להמון חקלאים, בטח". בנוסף, נפגעה כמובן גם כל שרשרת ההובלה וההפצה והאריזה וההדברה וההזנה - כלכלה שלמה שמדממת. "עם הכול נסתדר", מנסה סיטבון להרים, "רק אי הוודאות, זה הקשה".

 אחי סיטבון / צילום: איל יצהר

אין סיבה אמיתית לייבא

"אל תבין לא נכון", אומר אמיר, "החקלאים לא מתנגדים לייבוא. בכלל לא. אם המחיר יחצה את רף השמונה שקלים לקילו, אפילו ברוטו - תייבא, בהחלט. אבל השנה אין מחסור ואין כלום. אין סיבה אמיתית לייבא. אבל לך תתלונן עכשיו", הוא אומר, "תעמוד בתור מה שנקרא".

אבל היבוא היה המציאות גם אז . 

"היום יותר גרוע. בדיוק עכשיו לפני שנה, המחיר היה 7 שקלים לקילו. השנה המחיר היה נמוך יותר, כי היתה הרבה תוצרת וירדנו ל-3.5 שקל לקילו - שזה כבר למכור בהפסד. עלות היצור שלי היא יותר מ-3.5 ש"ח לק"ג. כשהתחילה העגבנייה לעלות בחזרה, הקורונה עוד הייתה משהו בסין - היה תיקון בשוק והמחירים עלו לכיוון ה-5.5-6 שקל, רמה נורמלית. לא גבוהה.

"ואז באו יומיים שלושה של מדפים ריקים. כל שנה קורה אותו דבר, חווים אותו מחדש כל שנה - ואז אני רואה אותם מתראיינים בטלוויזיה ואומרים 'החקלאים העלו מחירים'. אני העליתי מחירים? זה לא נכון! הרי זה הכול היצע וביקוש. אבל אם אני נפגע בשלושים אחוז, אני יורד לעשרים אחוז הפסד. אני חי על העשרה אחוזים האלה".

למרות שהשניים נמצאים במקום שליו ומבודד, הם די רואי שחורות. "החודש כרטיסי האשראי עבדו", אומר סיטבון, "אנשים קנו, אנשים גיהצו, אבל מה יהיה בהמשך? חודש הבא? עוד חודשיים? כבר לא בטוח, אנשים יפרצו לחנויות, ייקחו אוכל. צריך להתכונן לזה".

מהמקום שלך בקצה העולם אתה רואה תרחישים כאלה? 

"אני אגיד לך מה אני רואה", אומר סיטבון, "שמתי משטח עגבניות שחזר מהרשת בבית האריזה לעוברי אורח מהאזור, שייקחו. חצי טון סחורה ונגמר בכלום זמן, וזה פה, בקצה העולם. בכל חג אנחנו מעבירים משטח סחורה לאופקים, נתיבות, גמ"חים. כולנו בחרא והכול תקוע. חייבים להוריד את האגו ולהבין איך עושים את המקסימום לעזור לכולם".

אמיר קודר יותר אפילו מחברו. מבין השניים הוא גם זה שלוקח יותר קשה את המגיפה ואת הבידוד, אולי בגלל שהוא מתגורר עם ילדיו והוריו באותו הבית. רואים שקשה לו. סיטבון נותן תחושה שהכול קלי- קלות. "אני שותל, לא עצרתי כלום", הוא אומר, "אם מישהו רוצה - שיעצור אותי". אמיר זהיר יותר.

"מה שקורה עכשיו עם הקטע הרפואי יקרה עוד מעט עם המזון", אומר אמיר, "הרי כולם ידעו שיש קורונה. אם לא ייערכו עכשיו, אפשר לדמיין מה יקרה. אם לא ידאגו לייצור מזון, בעוד שלושה חודשים יהיה מחסור בארץ. לך תתחרה בכל העולם על מזון, כמו שמתחרים עכשיו על ציוד רפואי. איטליה, ספרד, יהיו שם בעיות. נשמע מדע בדיוני, אבל גם מה שקורה היום נשמע מדע בדיוני, לא?".

"היום כבר מדברים על יצור עצמי של מכונות הנשמה ואלכוג'ל ומה לא. אבל חקלאות זה מפעל חי. אולי הם חושבים שאפשר בלי עגבנייה. מה יקרה בסוף? נגיע למצב שלא נוכל לייצר והמדינה תשלם הרבה יותר על יבוא. הרי אתה לא יכול לסמוך על הטורקים לנצח, נכון? מה שהרשתות עשו לנו עם הטורקים, מחר הטורקים - או אחרים - יעשו להם עם מישהו אחר. ככה זה". יש גם חוסר היגיון משווע בלהוריד את המכס בתקופה הזו של מיעוט הכנסות אחרות למדינה. "שהמכס יגן עלינו במקום לדפוק אותנו", זועקים החקלאים.

"למה שהרשתות לא יגמרו קודם את הסחורה שלנו", מוסיף סיטבון, "יש המון סחורה, והמון אנשים בלי אוכל. זה לא זמן להרוויח. למה אתה מחכה, שידפקו על הדלתות אנשים בלי כסף? אז נרוויח שנה הבאה".

אמיר לא סתם חושש. ארגון המזון והחקלאות של האו"ם כבר הזהיר מפני מחסור עולמי במזון והחלת מדיניות של פרוטקציוניזם לאומי של מדינות בעקבות הסגרים. כרגע עוד אין בעיה, אבל בקרוב ייכנסו הצמחים לעונת ההבשלה שלהם, ולא נראה שבאיטליה ובספרד הולכת להיות איזו תקופה מי יודע מה. אין עובדים. ישראל, מזהירים שני החקלאים, לא מוכנה לתרחישים כאלה. "אם מדינת ישראל תמשיך להישען רק על יבוא של תוצרת חקלאית", אומר אמיר, "יהיה פה משבר רציני מאוד". לשמוע את הדברים האלה על רקע הכרובים הרקובים והעגבניות המתייבשות על השיחים רק מדגיש את האבסורד שאנחנו חיים בו. הם אולי גרים רחוק, אבל למעשה, כל מה שהחקלאים הזהירו מפניו כל השנים - קורה.

"כל עוד אין אסון טבע, כמו קרה בחורף או חום קיצוני" אומר אמיר, "החקלאים הישראלים יכולים לייצר מספיק. ואם עגבנייה תהיה 7 שקלים לשבוע בשנה, מה קרה? אפשר להגדיר גבולות גזרה ומעבר לה, יצוא. למה להפיל אותנו?".

החזירות תהרוג אותנו

אם לכם יש סחורה ולכל כך הרבה אנשים אין אוכל, אני שואל בעדינות, למה לא לחבר את שני הקצוות האלה. "בשגרה זה עובד טוב", אומר סיטבון, "אנחנו תורמים, או מוכרים מאוד בזול לשכבות הנמוכות. אבל היום אין מי שיוליך את זה. אם חוזר משטח מנסים לראות אם יש מישהו שייקח, אבל לא תמיד מוצאים. "אני תורם מה שאני יכול כל פסח, אבל הפסח הזה זה קיבל משמעות אחרת. בחיים שלי לא חשבתי שאצטרך לתרום לשכנים שלי. הכל כל כך שברירי", הוא אומר פתאום.

"למי לתרום?", שואל אמיר, "הרי אף אחד לא יוצא מהבית. אנשים מפחדים והאמת שגם אני מפחד. אני גם לא רוצה שיבואו לפה אנשים עם קורונה. כואב לי הלב לזרוק אוכל, אבל עולה לי המון לקטוף ולארוז ולשלוח - כמה עוד כסף אני יכול להפסיד בגלל חוסר היעילות של השיטה? גם מענישים אותי עם הייבוא, גם מורידים לי מחירים, המונופול מנצל ספקים כמוני ברמה כוחנית ואין שיתוף פעולה. אנחנו לא מבקשים שום דבר, רק שיתנו לנו לעבוד, שלא יקשו עלינו עוד יותר".

סיטבון: "אני אופטימי, מאמין שההתכנסות הזאת תעשה לנו טוב, לחקלאות ולכולם. זה יהיה אירוע מרים. בטח לטווח הארוך. בוא ניקח את זה ונבנה חברה טובה יותר". מצוין, אני אומר לו, אבל קודם בוא נמזוג בירה קרה יותר. איציק לוי, בעלי המבשלה הסגורה, עמל בפנים על הציוד. הוא מייצר כ-3,000 ליטר בירה משבעה סוגים, ורגע לפני שהעונה מתחילה, הכול נדפק לו. מכאן גם אין שום היגיון כלכלי לעשות משלוחים. עוד עסק קטן שיתפורר אם העניין יימשך יותר מדי. לוי מוזג לנו פעמיים בירת אמבר צוננת ונעימה, הוא שם ברמקולים את 'פולבּוש', להקת הבית המפורסמת שהוא מנגן בה גיטרה וסיטבון מתופף. להקת ג'אמים מדברית, עם חדר חזרות צמוד למבשלת בירה - אם זה לא חלום שהתגשם, כנראה לא חלמתי מעולם.

 איציק לוי / צילום: איל יצהר

"אנחנו אנשים חזקים", אומר סיטבון, "רגילים להיות לבד, רגילים לעבוד קשה. הקילו של הבוקר היה מלחמה אחת, הקילו של מחר זו מלחמה אחרת. נעבור את זה. זה הזמן להאמין באנשים, אני אומר לך".

אני מאמין בך.

אני מאזן את סיטבון האופטימי עם מנה נוספת של נעם אמיר. "כמה אפשר לצעוק 'הכתובת על הקיר'? ועכשיו בכלל אי אפשר לצעוק, עם כל מה שקורה. אם העובדים שלי לא עובדים, אני קורס. זה ענף בצניחה חופשית. אני אומר לך שנגיע למצב שלא יהיו פה עגבניות, לך תדע מה יקרה בטורקיה, ואז ישאלו מה קרה ומי הזניח, כמו ששואלים היום על מערכת הבריאות".

במראה האחורית תמיד רואים הכי טוב .  

"החקלאות הישראלית היא חקלאות לתפארת. החזירות תהרוג אותנו. טיפה אידיאולוגיה, מה יש?".