דעה: כך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את המסכה

א. אני אוהב את המסכה שלי. זו לא מסכה רגילה בירוק בהיר של בית חולים, כזו אני לא מסוגל ללבוש. ניסיתי, אבל המסכות האלה הן עבורי כחבילה של עוגיות מדלן מקולקלות. אני רק שם מסכה כזו על הפנים ומיד מקבל פלאשבקים לימיי כמאושפז. טעם של חביתה תפלה על פרוסת לחם אחיד וגבינה לבנה בכפית מפלסטיק עולה בפי. אל מול עיניי קמים ומתהווים מסדרונות רחבים וצפצופי מכונות נשמעים באוזניי. ביפ. ביפ. ביפ. אני רק שם מסכה כזו על הפנים - וכל הבגדים הממותגים שלי הופכים באחת לפיג’מה גדולה מדי שאני צריך להחזיק ביד אחת כי אחרת, המכנסיים ייפלו וכולם יראו לי את התחת. אז לא מסכה של בית חולים, בקיצור, וגם לא המסכות המגוחכות האלה עם הפילטר שרק מעבירות מחלות. המסכה שלי עשויה בד פרחוני נושם ונעים וכשאני לובש אותה אני נראה קצת כמו דובון אכפת לי שמנסה לשדוד חנות סוכריות גומי ובכל פעם שאני משתקף באיזה חלון אני מחייך לעצמי, אבל אף אחד לא רואה.

איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את המסכה? פשוט נשמתי בתוכה. זו חוויה קצת מוזרה בהתחלה, כמו שכולנו יודעים. אני שואף את הנשיפות של עצמי וזוכה להיכרות אינטימית עם כל מה שיש בתוכי. האוויר חמים יותר ויש לו טעם אחר - זה הטעם שלי.
זה יפה כששמים לב לזה: האוויר שאתה שואף הוא כמו הד שחוזר אליך ממרחק אינטימי מאוד, קול מוכר וזר, קצת כמו שהיה לדבר פעם בטלפון עם חו"ל. בבוקר אתה נושם אדים חמימים של קפה ומאחוריהם טעם קלוש של משחת שיניים ואדי יין מליל אמש, טעם שפתי אהובתך עוד עולה באפך כמו עשן ממדורה מתוקה. אחר כך אתה נושם את ארוחת הבוקר ואת כל הארוחות שאחריה, עברת ליד אוטובוס? כמה דקות אחר כך הנשימה שלך תזכיר לך. אתה מגלה שאפילו לרגשות יש טעם וריח ומרקם שעשויים כולם מאוויר. השמחה, הכעס, התסכול, אפילו לעצם הרצון להגיע לאנשהו או למחשבה על מה עושים עכשיו הילדים; כל דבר כזה מתבטא בנשימה ומשאיר עקבות על הצד הפנימי של המסכה. נשימה לתוך מסכה זו הארכיאולוגיה של היומיום.

 איור: תמיר שפר

אני פוגש את עצמי בתוך המסכה כמו שעוד לא פגשתי בעבר. זה לא תמיד כיף, האמת חייבת להיאמר; לפעמים לנשימה שלי, כלומר לי, יש ריח של זקנה, טעם של מוות ומרקם של טעות אחת גדולה. לפעמים יש לי נשימות שממלאות אותי באימה איומה ונוראה, כאילו אני עומד על סף תוהו ובוהו. מה אני עושה כשזה קורה? פשוט ממשיך לנשום ומחכה שיגיע אוויר אחר.

ב. ומה כל זה בעצם? הבל פה. אותו צירוף מילים לאוויר שאנחנו נושמים התקבע בשפה כביטוי לדבר שולי, לא חשוב, אפילו קצת מגעיל. זה גורם לנו לחשוב על הדבר הזה מחדש, נכון? פתאום ההבל אינו הבל כלל וכלל. הרי זה כל מה שיש לך בסוף, הנשימה, הבל הפה. אם זה אכן לא כל-כך חשוב, למה מתאמצים כל-כך להביא מכונות הנשמה, הא? כי הבל פה שווה חיים.

ופתאום אני מבין אחרת לגמרי את החבר קהלת שאמר כבר במאה העשירית לפני הספירה ש"הבל הבלים הכל הבל". כל החיים הטעו אותנו, אמרו לנו שהכוונה היא שהכול לא חשוב - אבל האמת כפי שהיא מתגלה לנו בימים אלה של מסכה, הפוכה לגמרי: הכול חשוב. הכול הבל, קורא לנו קהלת ממרחק של אלפי שנים, ולא סתם הבל - הבל הבלים! שזה כמו לומר חיֶי חיים. תחיו את החיים, קורא לנו קהלת, תחיו אותם עם כל נשימה ונשימה ואל תפחדו.

כ-500 שנה אחרי שלמה המלך, הסתובב בעולם הפילוסוף הקדם-סוקרטי החביב אנקסימנס איש מילטוס וניסח את הדברים טוב יותר. אנקסימנס התריס נגד תאלס, מורו המפורסם שטען שהכול מים וזעק: הכול אוויר! האיש שמעולם לא לבש מסכה, ככל הידוע לנו, הבין אותי טוב יותר מכולם: האוויר הוא הרוח הנושבת בהרים ונשימת הילד במיטה. האוויר הוא המוזיקה שאנחנו שומעים. האוויר מביא את הענן, ברצותו מכבה את האש, ברצותו מלבֶּה אותה. זה שאנחנו נושמים אוויר אומר שאנו עשויים מ"הראשית המרכיבה את הכול". אני אוהב את הבחורצ’יק הזה, הוא טען את כל מה שהרגשתי 2,600 שנים אחר כך, פלוס מינוס: שכל מה שיש בעולם זה אוויר בדרגות שונות של דחיסות והידללות. "בהידללו הוא נעשה אש, ובהידחסו רוח. אחר כך ענן, ועוד יותר - מים… האוויר עושה את התנועה הנצחית, ובזכותה מתרחש השינוי".
מצד שני, הוא גם אמר שהעולם שטוח.

ג. ואז קורה לי דבר מוזר שסביר מאוד להניח שקרה גם לכם, אחרי הכול, כולנו אותו דבר. אחרי יום שלם שאני הולך עם המסכה הפרחונית שלי, שואף ונושף את עצמי וזוכה להיכרות מחודשת עם אחד, דרור פויר, אני מגיע הביתה, עולה במדרגות, פותח את הדלת, מוריד את המסכה - ופתאום, אין לי דרך אחרת לתאר את זה: אני מרגיש חשוף, עירום. האוויר קר ומוזר ומלא בטעמים של אנשים אחרים והיום שעבר עליהם. פתאום הפנים שלי גלויות וכל שריר שזע בהן נראה מיד וזוכה לתגובות ופרשנויות מיידיות. הייתי חופשי, כמו אוֹרַנְגְּאוּטָן ביערות הגשם של סומטרה, ופתאום אני תוכי נעול בכלוב שמוצג לראווה בחלון של חנות חיות. מי אני? בהתחלה אני לא מבין מאיפה יש להם מושג שאני מחייך. גם ההרגל שסיגלתי לעצמי, לעשות פרצופים מצחיקים בתוך המסכה כשרק אני רואה, הופך במחי הסרת בד פרחוני מהפנים לעוויתות של מטורף. מתעורר בי חשק לשים את המסכה מחדש, אבל כמובן שאני לא עושה את זה, אבל משהו בי מתגעגע לעצמי ולחופש בלהיות בלתי נראה. לפעמים זה מרגיש כאילו משהו בי עומד להתפוצץ.
ואז אני מבין עוד משהו.

ד. רק לפני חודש, מה שנראה כבר היסטוריה עתיקה, כתבתי פה: "ככל שהסגר יימשך, ולא צריך עוד הרבה זמן, ישראלים יתחילו להתפוצץ כמו פופקורן אחד על השני. לא מלחמת אזרחים, יותר סדרה ארוכה של התפקעויות. וזה לא הולך להיות מראה יפה".
לא הייתי צריך לחבוש את מצנפת הנביא שלי (עליה בפעם אחרת) בשביל להבין את זה. חודש אחר כך, וזו כבר שגרה. אני יכול לשמוע את זה בכל מקום שאני נמצא בו, יושב במרפסת ואחרי כמה זמן זה מתחיל: אתה שומע את האנשים מתפוצצים, לרוב על מי שבבית ולפעמים על מה שבטלוויזיה. לפעמים אלה אנשים אחרים ששומעים אותך מתפוצץ. גם אתה פופקורן, מה חשבת.

אני שומע אותם בבתים, בשכונה שלי, כשאני מטייל עם הכלבה. פה ושם מישהו מתפוצץ. לפעמים זה אתה. כולנו גרגירי תירס בסיר וכשהשמן מתחמם במשך חודש (חודש? כמה זמן אנחנו כבר בזה?) יש לך שתי אפשרויות, להתפוצץ או להישרף. כל עוד אנשים מתפוצצים קצת אנחנו בסדר, אני הרבה יותר דואג לגרגירי התירס האנושיים שבתחתית הסיר, אלה שלא שומעים אותם ובסוף זורקים לפח.

אנשים מתחילים להשתגע. אין לי הרבה עצות טובות נגד זה, רק אחת: שימו מסכה, צאו לרחוב ותעשו לעצמכם פרצופים מטומטמים שאף אחד לא רואה, גם לא אתם.
ותנשמו עמוק.

הרהור: כולנו גרגירי תירס בסיר, וכשהשמן מתחמם במשך חודש, יש לך שתי אפשרויות: להתפוצץ או להישרף.