שועלים, תנים וחזירים: חיות הבר כבשו את הרחובות בזמן הסגר, מה יקרה עכשיו?

את אנחת הרווחה הקולקטיבית שעלתה מהלבבות בעקבות היציאה המחודשת מהבתים וההקלות בסגר הממושך שנכפה עלינו קשה היה שלא לשמוע. האנשים חוזרים לגנים ולרחובות, המכוניות חוזרות לכבישים והמכונות במפעלים מגבירות את הקצב. עוד לא שגרה, רחוק מזה, אבל כל מסע מתחיל בצעד קטן. רובנו לא נתגעגע בכלל לתקופת הסגר, גם אלה שהיא עברה עליהם בנעימים - כי בסוף, מה זה האדם אם לא אינטראקציה מתמשכת עם כל מה שבעולם. אדם צריך את הפנים והבחוץ כמו שהוא צריך בטן וגב. כשלקחו לנו את החוץ, דעכנו.

 שועל בחניון המבקרים בגן הלאומי ארבל / צילום: מוטי דולב

ובכל זאת, היו גם נקודות אור בשבועות הסגר הארוכים. הבוהקת ביותר בהן הייתה המהירות עם החדווה שבה פלש הטבע אל המרחבים שבני האדם פינו. התנחמנו בצילומים האלה, בארץ ובעולם. כבשים על קרוסלה באנגליה, פומה ברחובות צ’ילה, יעלים באילת, צבאים בירושלים וחזירי הבר של חיפה, כמובן. אלה ודאי חושבים שהקורונה היא נס שנעשה להם.

תראו, חשב בן האדם לעצמו, רגע אני עוזב, והן חוגגות, לא צריכות אותי. אנשים רבים ראו בזה סוג של שיעור. חבל, לראות בזה את היופי היה משתלם יותר. ולא רק חיות גדולות ראינו; בחלונות מצייצות הציפורים, הפרפרים מרחפים, בלילה אפשר לשמוע צפרדעים. זה היה יפה לראות את הטבע העירוני מסתדר לבד.

אלא שנראה שעכשיו, עם ההקלות בתנועה, עומד להיסגר חלון ההזדמנויות הקצר שקיבלנו ונקודת האור היפהפייה והבוהקת, תיכבה. לסגר לא נתגעגע, אבל לטבע שנגלה לעינינו, בהחלט, כי מה שבא בקלות, כבר כתב המשורר, באותה הקלות ייעלם.

החזירון נעשה חצוף

אלה לא היו רק תחושות לב של שוכני בית בעל כרחם או תאוות צילום של תושבים משועממים. דברים באמת קרו: "נתחיל בתנאים האובייקטיביים", אומר עמיר בלבן, מנהל תחום טבע עירוני בחברה להגנת הטבע. "ראשית, היה לנו חורף יוצא מהכלל, שני בסדרה. מערכת הצומח היא הבסיס, וכשהיא משגשגת, הכול משגשג: יש יותר חרקים, כלומר יותר אוכל, וכולם נהנים.

"דבר נוסף שקרה, הרבה עיריות לא הספיקו לרסס נגד צמחי הבר, כמו תמיד בתקופה הזו, מה שהביא לפריחה רצינית של צמחים כמו שעורת הבר, חרדל, פרגים, חצבים, שומים, זמזומיות, ציפורניות ומה לא. לצמחי איי התנועה, כמו שאני קורא להם, אלה שנשתלים באופן מאורגן, אין מה שנקרא "כושר נשיאה" גדול (כלומר, הם לא תומכים במינים המקומיים).

 נקר סורי בגן מאיר בתל אביב / צילום: ענת גל

"בזכות הדבר הזה קיבלנו המון, אבל המון, מיני חיפושיות ופרפרים וחרדונים וצבים ולטאות וצפרדעים וקיפודים דשנים, הקיפודיות כבר מלאות בחלב קיפודים מתוק, וזמירים וחטפיות, אלה ציפורים שאתה לא רואה הרבה בעיר, ובלילה באה המניפנית כי יש עשים, וכשיש עשים, יש ציפורים. כולם קיבלו בוסט רציני.

"תוסיף לזה שהשנה יש נדידת ציפורים גדולה במיוחד, בלי קשר לקורונה, פתאום אתה רואה שחפים בחוף הים בתל אביב. גם בים, בזכות זה שהמפרצים חוזרים להיות שקטים, העושר הימי גדל. חתולי ביצות מגיעים לצוד באזור שבע טחנות על גדות נחל הירקון. ועל כל זה - הקורונה והשקט שהיא מביאה. אפילו איתרנו צב רך בירקון - מהזוחלים הגדולים בישראל, 60 ק"ג משקלו ויותר ממטר אורכו. חסר רק שהתנינים יחזרו. קח הכול, ותקבל את השפע המשמח הזה".

אתה נשמע שופע שמחה בעצמך.

"אני מסתובב כבר שלושה שבועות וחצי, מסונוור מהזוהר ומהעוצמות ומהניקיון, מהשמיים הכחולים ומהשקט", מתפייט בלבן, "אני אוגר חומרי גלם ומקליט פסי קול של תפילות שמתערבבות בשירת השחרורים וקרקור הצפרדעים, קומבינות שכבר קשה לשמוע בעיר בגלל כל הרעש. אבל ככל שהזמן עובר יש יותר תובנות. הכבישים שוב מתמלאים והפליאה מתחלפת בדאגה".

דאגה לחיות?

"דאגה לנו. אנחנו חלק ממארג. אפשר למצוא מקבילות בין התנהגות אנושית למה שקורה בעולם החי. אנשים, כמו חיות, מגיעים לאופטימיזציה מבחינה מספרית ואז אנחנו מכלים את המשאבים שמקיימים אותנו. התקופה האחרונה הייתה מיוחדת כי צמצמנו את ההשפעה על המערכת הטבעית, והדבר הראשון שאתה רואה הוא שהחללים האלה מתמלאים מיד מחדש, באופן שהוא אפילו קצת מעליב - לא צריכים אותנו. אתה רואה כמה שאנחנו פסיק קטן במערכת הזאת, למרות שההשפעה שלנו עצומה".

מה מהשניים, פסיק קטן או השפעה עצומה?

"בטווחי זמן קצרים, האימפקט שלנו על התפקוד של המערכת אדיר וההשפעה שלנו הרסנית. אבל בטווחים ארוכים, וזה מה שחשוב, אורגניזמים הרבה יותר גדולים מאיתנו נכחדו ובקושי השאירו סימן - ומה שמחה אותם מעל פני האדמה היה שינוי בתנאי סביבה. מה שקורה עכשיו מעצים את הסוגיה של ההשפעה שלנו על האקלים. כבר מצחיק לחזור על זה שוב ושוב. אבל צריך".

 צבאים בירושלים / צילום: עמיר בלבן, החברה להגנת הטבע

"בכל מקרה", אומר בלבן, "הכול היה קצר וזמני, והכבישים כבר מלאים - כמו שזה הופיע, ככה זה נעלם. היה לנו רגע אחד שיכולנו להגיד "תראו". השאלה עכשיו היא מה עושים עם זה הלאה. אני מקווה שהכול יוביל לשינוי באורח החיים שלנו. נקווה למהפכה".

תמיד.

אבל חגיגת הטבע הזו היא לא תמיד מה שנראה לנו. אנחנו יכולים לחשוב בטעות שהחיות חוגגות את היעדרנו ובאות לשוטט בכיף ברחובות הערים בשביל להתרשם מהנדל"ן. לא תמיד. הרבה פעמים מדובר בהפך הגמור. 

"יש עקה גדולה מאוד", מאשר בלבן. "החיות חרדות. כל המינים מלווי האדם שנסמכים על שולחננו נמצאים במצוקה. אין תנועה, אין מסעדות, אין פחים. הדרורים, העורבים, החולדות והחתולים נכנסים למצוקה. גם הצוצלות והצופיות. הדרורים עוד מסתדרים, כי יש חרקים קטנים בשפע, אבל לעורבים ולחולדות יש בעיה - הם צריכים את פחי האשפה.
"לגבי החיות הגדולות יותר, יש הרבה פחות זבל בפארקים, ולכן רואים כניסה שלהן לתוך השכונות - כי הפחים בבתים דווקא מתמלאים יפה. אנחנו רואים את המעבר ומבחינים גם בגידול במספר השעות שבהן חיות בר שוהות בקרבת מגורי אדם. אבל זה ייעלם. ברגע שיש פעילות הם נדחקים בחזרה. בגדול, הכול יחזור למקומו".

אילו חיות ישלמו את המחיר?

"להערכתי, אשליית הביטחון של חיות הבר בכבישי ישראל תגבה מהן מחיר חיים יקר בריבוי של דריסות, עד שיתרגלו שוב. כבר היום נדרסות בהמוניהן חוגלות על כביש מספר 1. כמעט כל שנה בעונה הזו יש הרבה דריסות; החיות הצעירות יוצאות לחיים עצמאיים ומתרחקות מהמאורות. יידרסו הרבה שועלים צעירים, תנים, קיפודים וחזירים".

נראה לי שהחזירים, החכמים והחזקים מכל חיות ארצנו למרבה הגועל, לא יוותרו כל־כך מהר על ההטבות החדשות שלהם.

"זה נכון. החזירונים הצעירים הם כבר הרבה יותר חצופים. אלה כבר לא הפחים, עכשיו הם על המדשאה. מבחינתם, זה שלהם. נקווה שחיפה תצליח להילחם".

אין סיכוי. במלחמה הזו הפסדנו. מה לדעתך צריכה להיות אסטרטגיית היציאה של ארגוני הטבע והסביבה?

"חד משמעית: מיתון הפעילות האנושית הוא צו השעה. מבחינה תחבורתית, זיהום ותאונות, יש לזה טעם והיגיון וכמובן שמבחינה סביבתית זה חשוב. אבל מה שלא פחות חשוב, ואני מתייחס פה למשטרה שמפנה אנשים מהפארקים: צריך להסדיר גישה של אנשים לטבע - זה קריטי. אתה רואה עד כמה זה חסר לאנשים".

אסף צוער, אקולוג מחוז דרום ברשות הטבע והגנים, חושש פחות למצוקתן של החיות. "שמע, עוד לא עבר דור. זה לא שנולד פה דור שלא ידע את החיים לפני הקורונה. ההערכה היא שמהר מאוד הדברים יחזרו למצב הקודם שלהם. האמת שהפתיעה אותי המהירות שבה זה קרה, חשבתי שייקח להן יותר זמן. אבל החיות הן אדפטיביות ומוכנות לשינוי בתנאי הסביבה. שום דבר חריג".

אתה לא חושב שהן במצוקה.

"אולי בטווח הקצרצר. הטריסטמיות במצדה שהיו רגילות לקבל אוכל מהמטיילים - נעלמו מיד. פשוט עברו למקום אחר. מי שהתרגל לאוכל של בני אדם לא בשנייה אחת יחזור אחורה ויתחיל לצוד פתאום. נכון שיש פחות מטיילים, אבל החקלאות נשארה ותמיד יש מספיק זבל.

"התקופה האחרונה", מדגיש גם צוער, "הוכיחה דרך ההיעדרות עד כמה ההשפעה שלנו על הטבע גדולה".

רק שהעטלפים לא יידבקו

לא כל החיות חסרות לכל האנשים, נאמר זאת כך. אני מרים טלפון לידידי שמוליק ידוב, מנהל מרכז היונקים בחברה להגנת הטבע, לשאול מה שלום עטלפי ארצנו ואיך משפיעה עליהם הקורונה. אחרי הכול, אל לנו להאשים את עטלף הפירות הישראלי החביב בזה שאחיו נשאי הקורונה נאכלו בסין.

"מהעטלפים דבר לא נגזל", מרגיע אותי ידוב. אולי אפילו להיפך: חוקרי העטלפים נמנעים בימים אלה ממושא אהבתם. "אנחנו שומעים לכל המחקרים ונוהגים לפי ההנחיות כדי לוודא שלא נעשה הדבקה הפוכה", אומר ידוב.

לא הבנתי: אתם לא רוצים להדביק עטלפים בקורונה?

"זה נשמע מצחיק, נכון, אבל אנחנו מצמצמים מגע איתם. העטלפים ידועים כנשאים טובים של מחלות. להידבק מהם זה די קשה, אבל להדביק אותם זה קל. אז אנחנו לא נכנסים למערות כדי לא לחשוף את העטלפים לסיכון. הם נהנים מהשקט, בזה אין לי ספק".

"אין כל-כך על מה לדבר בתחום שלנו, תחום הציפורים", אומר דן אלון, מנהל מרכז הצפרות בחברה להגנת הטבע. אבל כשהשיחה מתפתחת, מתברר שיש ועוד איך. "כשיש פחות פעילות, יורד סף הפחד של בעלי החיים והם מעזים יותר כשאין אנשים", אומר אלון, "אם קודם העורבים חיכו לזמנים רגועים על הכביש או ליד הפחים כדי לחפש מה לאכול, עכשיו יש להם הרבה יותר זמנים כאלה, מן הסתם.

"זה בולט יותר בהופעות של חיות גדולות, כמו חזירים ותנים. אני מניח שגם ציפורים. אם הן יכולות ללקט בשלווה חרקים וזרעים על הכביש, בוודאי שהן יעשו את זה, בעלי החיים מזהים פרצה ונכנסים. אבל זה כל-כך קצר טווח. מה שאנחנו רואים, זו לא תמונה לא נכונה, אבל צריך להסתכל על זה במסגרת הנכונה: לא נוצרה כאן מציאות חדשה. ברגע שתחזור התנועה הם ייעלמו".

אני רואה הרבה יותר עורבים, והם חצופים מתמיד.

"זו נקודה חשובה. רובנו לא כל-כך אוהבים עורבים. אני אוהב, רק שלצערי נתָנו להם תנאים טובים מדי וזו ציפור שיודעת לנצל הזדמנויות טוב מאוד".

העורב הוא חזיר הבר של תל אביב.

"ממש ככה. העורב הוא כמו חזיר מהרבה בחינות, לשניהם אנחנו קוראים מינים מתפרצים; אין להם אויבים טבעיים, והם אופורטוניסטים. גם המיינות. המיינה היא ציפור של זבל, כמו העורב. הזבל וחוסר היכולת שלנו לשמור על סניטציה בסיסית, אלה מנופי הגידול שלהם. ועכשיו כמובן יש הרבה פחות זבל בפחים".

אז מה הן עושות?

"הן יסתדרו. אם הסגר היה נמשך הרבה זמן, אולי הייתה לזה השפעה והיינו רואים ירידה באוכלוסיות שלהן, שזה דבר טוב. אבל כמו שאתה רואה, האנשים חוזרים".

מה שהרבה יותר משמעותי, לפי אלון, זו הירידה המשמעותית שהביא הסגר בזיהום האור והרעש. "אנחנו לא שמים לב שאנחנו חיים ברעשי רקע חזקים מאוד - עד שהם נעלמים. בגלל זה כולנו מאושרים כל-כך לשמוע פתאום ציפורים מצייצות. מחקרים רבים מראים עד כמה מפריעים להן האור והרעש. אנחנו עושים ניטור בשטח ויכול להיות שכשננתח את השנה לאחור נראה דברים מעניינים, אבל לצערנו, לא יהיה מספיק זמן כדי לחקור את השפעת השקט המבורך הזה לעומק".

ומה לגבי הפחתת הטיסות?

"קשה מאוד לומר: נדידת הציפורים לא מושפעת מזה, אף פעם לא הושפעה. אם כבר, עכשיו יש פחות מטוסים שנפגעים מציפורים. מה שחשוב לי לומר זה שגם אם נשים בצד את האנקדוטות על יעלים באילת וצבאים בירושלים, אם בסוף האירוע הזה נצליח להראות לאנשים: תראו מה קורה לטבע כשאנחנו עושים פחות אור ורעש. אבל אנחנו חוששים שהרצון לפתח הרבה יהרוס כל מה שהשגנו".

לציפורים יש אסטרטגיית יציאה?

"זה אחד החששות שלנו. אני יודע שבעלי חיים כבר מקננים הרבה יותר קרוב לשבילים, איפה שלא קיננו קודם. אם אנשים יחזרו לטייל במספרים גדולים, יכול מאוד להיות שבלי להתכוון נגרום להם לנזקים".

דבר אחד שלא הפתיע אותי כל-כך במגוון השיחות שקיימתי עם אנשי טבע וחובבי טבע להכנת הכתבה הזו, הוא שהם מוכנים לדבר בשמחה על כל מין מזיק ומין מתפרץ (כזה שתפוצתו התרחבה כתוצאה מנוכחות האדם, עד כדי יצירת לחץ על מינים אחרים ו/או לאדם) - שתעלו בדעתכם. שאל על התן, תקבל מדף מלא במחקרים ודיונים ערים. כנ"ל על החזיר, השועל, החולדה, העורב. על כל חיה תקבל הרצאה ובה תוצג הבעיה באופן בהיר והפתרון יוגש על מגש פאוורפוינט.

מלבד חיה אחת. החתול. שאל על החתול, ומיד מתחילים לקרות דברים מוזרים: קווים משתבשים, אנשים נאלמים, לפעמים נתקפים שיעול מתמשך, חלקם יורדים מהקו ומיעוטם מבקשים שלא להיות מצוטטים בשמם או להופיע באותו הקשר.

כי יש רק דבר אחד שאנשי טבע קשוחים וצרובי שמש שיכולים להכניע תן במבט ולהתמודד עם משפחת חזירי בר פוחדים ממנו: מאכילי החתולים. ציבור מסור ומאורגן עם נציגים בכל מקום. תגיד משהו נגד האכלת חתולים, והאנשים האלה נכנסים לפעולה: הם יאכלו לך את הראש בפייסבוק, הם יתלוננו עליך, יפציצו במכתבים ובעצומות ובאופן כללי, יוציאו לך את החשק לחיות. אלה אנשים שלא שווה לך להתעסק איתם.

אז אין ברירה אלא להתעסק איתם; הוא אולי חמוד יותר מחזיר, חולדה או עורב, אבל החתול הוא מין מתפרץ בדיוק כמוהם. האוכלוסייה גדלה מדי והם מסבים נזקים אדירים למיני חיות אחרים. חתולים אחראים להכחדת עשרות מיני עופות, יונקים וזוחלים.

מאכילי החתולים גורמים נזק לא רק לחתולים, אלא גם לשאר החיות בעיר. האוכל גורם לחיות קטנות יותר למחלות שונות ומשונות. אהבת מאכילי החתולים לחתול פוגעת גם בחתולים, שחשופים לשלל מחלות - חלקן עלול לעבור לבני אדם בעתיד - וגם בכל השאר. אבל את הדברים האלה אני צריך לכתוב בעצמי כי לאף אחד לא בא להתעסק עם מאכילי החתולים.

בתקופת הסגר חלה ירידה משמעותית בהאכלת חתולים, וכמו חיות אחרות, גם הם נכנסו למצוקה והגבירו את קצב הציד. אם הסגר היה מתמשך, אומרים המומחים, מספר החתולים (כמו העורבים) היה יורד משמעותית וחוזר למצב האופטימלי, לחתול ולכולם.

"אם הסגר היה ממשיך", אומר ליאב שלם, אקולוג עירוני בעיריית תל אביב והאקולוג הראשי של גני יהושע, "כמויות המזיקים היו קטנות. התנים, החזירים, העורבים - כל אלה הן חיות שהאוכלוסייה שלהן גדלה הרבה מעבר לפרופורציה הטבעית, באשמתנו הבלעדית. אנחנו מייצרים הרבה יותר מדי זבל. החדירה של חיות בר לעיר זו מגמה עולמית כבר הרבה זמן, עכשיו זה פשוט יותר בולט לעין, כי נוצר ריק והן מילאו אותו.

"המסקנה שלנו כחברה צריכה להיות", כך שלם, "שהאדם צריך את המרחבים. ראינו והרגשנו עד כמה הטבע ונוכחות בטבע משפיעים לטובה על הבריאות שלנו. חייבים להתעורר ולהבין שאם לא נעשה שינוי, המצב רק יחמיר. כל כדור הארץ נמצא בעקה - וכולנו הרבה יותר פגיעים".

מה הפתיע אותך בתקופת הסגר?

"לראות עד כמה החוץ חסר לאנשים - פתאום ראית ילדים בחצרות, נוטשים את המתקנים ומשחקים עם מה שיש. פתאום אנשים קמים בבוקר ושומעים ציפורים, מתחברים לטבע. ראית איך זה משפיע על הבריאות הנפשית שלנו. הצורך עלה על פני השטח. אנשים רוצים את הפשטות. הלוואי ש-20% ממה שקרה בתנועה, בהפחתת הצריכה וכדומה, יישאר".

ומה אצל החיות?

"הן יחזרו לפרופורציות, אנחנו מקווים".

גם ד"ר גיא רותם, שפרסם לאחרונה מחקר מקיף על תנים בפארק הירקון עבור עיריית תל אביב, מסכים. "ההשפעות מאוד זניחות וקצרות טווח, בסך הכול עברו כמה שבועות. יכול להיות שהתנים יגלו שגם השכונות הן מקום טוב למצוא בו אוכל, זה תהליך שאנחנו רואים בכל העולם, אבל באופן כללי, הם לא אוהבים להיות לידנו, זה פשוט המקום היחיד שנשאר להם".