דעה: העז לא יצאה - לא חזרנו, וזו לא שגרה

א. הולכת רגל נדרסה למוות על-ידי אוטובוס במעבר חציה ליד הבית שלי. הדיווח על התאונה שהתרחשה בפינת הרחובות אבן גבירול ודוד המלך בתל אביב התקבל במוקד מד"א בשעה 9:07 בבוקר של יום שני. כמה דקות קודם חציתי את אותו מעבר חציה בדרכי הביתה מטיול עם הכלבה. זהבה שטיינברג ז"ל שעבדה בעיריית תל אביב סבלה מפגיעה רב מערכתית קשה מאוד וזמן קצר לאחר מכן נקבע מותה באיכילוב.

כנראה הייתי בחדר העבודה שלי כשהתאונה קרתה. את צפירת האמבולנס לא שמעתי, ואם שמעתי לא ייחסתי לה חשיבות; יש יותר אמבולנסים בשדרות דוד המלך מדגים בירקון. זה הפסקול של היומיום החדש, צופרים במקום ציפורים.

את שטיינברג בת ה-63 לא הכרתי, אבל את מעבר החציה הנ"ל אני מכיר יותר טוב משאני מכיר את כף ידי; אין שום סיכוי שאצליח לזהות את כף ידי במסדר זיהוי של חמש כפות ידיים רנדומליות, אבל את מעבר החציה בפינת דוד המלך ואבן גבירול אזהה מכל מעברי החציה שבעולם. אני אפילו לא צריך לזהות אותו - מעבר החציה הזה הוא אני, כמו שהירקון הוא גם המים, גם הגדות וגם הדגים. אני קולט את קצב הפעימות של הצומת, מכיר את משטר הרמזורים באותה הטבעיות שבה העגור מכיר את הרוח. עשרות אלפי פעמים חציתי אותו מפה לשם ובחזרה בכל שעות היממה ובכל מצבי הצבירה, בשלל הֶרְכבים ורכבים. זה כמו בספר העץ הנדיב, רק בלי כל הקטע של הדיאלוגים והניצול המחפיר של טוב הלב של העץ: אני לא דורש דבר מהצומת והוא מעולם לא הציע לי דבר מלבד פסים בשחור ולבן ובהירות פשוטה שלא תמיד הקשבתי לה: עכשיו תעצור, עכשיו תעבור.

גם זהבה שטיינברג הכירה את הצומת הזה מצוין. מהדיווחים עולה כי שטיינברג עברה במעבר החציה שלנו כשהרמזור הראה אור ירוק. רכב פרטי שהגיע לצומת עצר כדי לתת לה לעבור. אוטובוס שעקף אותו דרס אותה למוות.

כשהגעתי אל מעבר החציה קצת יותר מאוחר, כבר לא נותר שום זכר לתאונה הקטלנית. אם לא הייתי יודע, לא הייתי יודע; התנועה שבה לזרום לאיטה, הכביש נח אדיש באותו המקום בדיוק, אנשים עברו מפה לשם, רמזורים התחלפו והתחלפו שוב, מכוניות צפרו ונהגי הקורקינטים חזרו לשגרת ניסיונות ההתאבדות והרצח המוכרת. הכול נראה רגיל מאוד. רגיל מדי. אנשים שוב מאווררים את העצבים שלהם בפומבי ולא רק בבית.
על המדרכה הציב מישהו אנדרטה קטנה ומרגשת שקל היה לפספס. צורת אדם מורכבת מרצועות של נייר דבק לבן ולידה פתק לעילוי נשמת המנוחה.

עברתי את הכביש. היה קשה לראות איפה לא לדרוך והמחשבה שמישהי מתה ממש פה וממש לא מזמן והכול כאילו כלום הייתה משונה מאוד. לא חשבתי על כך שיכולתי אני להיות זה שנדרס על-ידי אוטובוס ואחרי כמה זמן, דבר לא יישאר על הכביש ועבור אנשים אחרים זה יהיה כאילו כלום - מה הטעם במחשבות כאלה? במקום זה ניסיתי לחשוב מחשבות טובות על אישה בת 63 שלא הכרתי. שמתי אוזניות: בחדשות סיפרו על סַפָּר שדקר רופא שיניים בבת ים.

חוזרים לשגרה.

ב. חוזרים לשגרה, מה? איך צמד מילים יכול בו בזמן לתאר את המציאות ולהיות כל-כך מנותק ממנה. ראשית, לא חזרנו לשום שגרה: שלל ההנחיות וההוראות המשונות, המבלבלות והסותרות שמרכיבות את היומיום החדש הן הרבה דברים חוץ משגרה. בכלל, עצם הדיבור על "שגרה" הוא אצבע שלא טבלה באלכוג'ל מפברואר בתוך העין הדומעת של מיליוני ישראלים שנאבקים לשרוד מבחינה כלכלית. ושנית, לא ממש חזרנו. אנחנו לא אותם האנשים שנתלשו מהשגרה, לא? חזרנו אחרים, השתנינו כמו חיילים בשירים הישנים: מישהו חזר, כן, הוא נראה כמונו, אבל הוא לא בדיוק אנחנו.

 איור: תמיר שפר

סקר שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (בשיתוף המועצה לביטחון לאומי ומשרד רה"מ) לקראת סוף אפריל מגלה שכרבע מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל (לא כולל בדואים בדרום ודיירים במוסדות טיפוליים) חוו החמרה במצבם הנפשי במהלך משבר הקורונה, מספר דומה חש בדידות ויותר משליש סובלים מלחץ וחרדות. כ-16% חשים דיכאון. רבים דיווחו על מתחים בבית ועל חוסר אמון בממשלה. כ-50% הידרדרו מבחינה כלכלית. הסקר המנומס לא ביקש לדרג תחושות כמו כעס ורצון לשבור משהו, אבל אני מעריך שיש פה 30% של זעם יוקד כמו כלום, אתה יכול לראות אותו גולש מהבתים, שם הוחזק כחודשיים וממלא את הרחובות ואת הכבישים ואת החנויות.

כולם מכירים את הסיפור הישן על הרבי שאמר לחסיד שהתלונן על צפיפות להכניס עז הביתה ואז אמר לו להוציא אותה ופתאום נהיה מקום והחסיד שמח. יופי של משל. גם אני בהתחלה חשבתי שהקורונה תהיה ככה, כמו עז ענקית שנכנסה לחיים שלנו ושברגע שתצא, הכול ישתנה וכולנו נחזור לשגרה מתוך הבנה של מה באמת חשוב. אבל מתברר שהעז - חיה חכמה ביותר, אבל מסריחה - לא בדיוק יוצאת, ושאנחנו הולכים לבלות איתה עוד כמה זמן, נרצה או לא.

איזו חזרה לשגרה, לא חזרנו וזו לא שגרה.

ג. ובכלל, איך אפשר לדבר על שגרה בלי חיי תרבות? בלי מוזיקה, בלי אמנות, בלי חיי רוח - כלומר שיחה בטלה עם חברים על בר עשוי עץ כשבידיכם בירה קרה ובראשכם כל חלומות העולם? כולם מדברים על המסעדות, ואני בעד, אבל מה עם הברים? תנו לשבת עם חברים! עם כל הכבוד (ואין לי הרבה כבוד) לקניונים ולחדרי כושר - מדינה בלי חיי תרבות ואופציית פנאי שאיננה שיטוט בקניון אחרי הורדת אפליקציה מיוחדת, היא סתם מקום. איזו מין שגרה עלובה ודלוחה היא זאת? החזירו לנו את המוזיקה!

הפעם היחידה שבכל זאת הרגשתי כמי שחוזר לשגרה הייתה כשטיילנו בין המפלים השוצפים עדיין בשמורת נחל עיון, צמוד לגבול עם לבנון. אומנם צריך היה להירשם מראש לשעתיים בלבד, לחבוש מסכה (בכניסה לפחות), לעבור מדידת חום ובאופן כללי להרגיש כאילו באת לבקר מישהו בבית חולים, אבל ברגע שעברת בשער הכול היה פחות או יותר רגיל. למפל התנור הרי לא אכפת מכלום והארץ עדיין ראויה לטייל בה. עוד רגע תלהט, תצהיב ותקליש.

למרות הגבלת הזמן והאיסור לעשות פיקניק, היתרון הניכר הוא מיעוט המבקרים היחסי. השמורה הייתה כמעט אך ורק שלנו באותו היום, שלנו ושל כמה משפחות חרדיות גדולות ושמחות. היה נהדר לחזור לטייל, ללכת בצל העצים ולצד הפרפרים ליד המים וליהנות מהקרירות והטריות, אבל כמו בכל טיול בישראל - תמיד יש קטע די ארוך במסלול שבו אתה סתם פוסע בשמש הקופחת כמו איזה כלומניק בשביל חסר חן ועטור קוצים ודרדרים. אחרי כמה זמן מגיעים למקום יפה, אבל כל טיול צריך חלק גרוע.

מרגיש שאנחנו בחלק הזה של הטריפ הארוך המוזר שאליו לוקחת אותנו הקורונה, לא? המפלים של תחילת המסלול כבר מאחורינו, עכשיו פוסעים בשביל לא סלול אל עבר המפלים הבאים, מה שנקרא הגל השני. הו, הגל השני! אבל אנחנו לא פוסעים בשלווה המהנה של טיול בטבע, וגם לא בציפייה הנעימה למפל עצום של מים חיים שיתגלה עוד רגע לעינינו, אלא בחוסר נוחות של ההולך בחושך, בצעדים קטנים, מהוססים, ידיים שלוחות קדימה, מגששות כאילו מי בכלל יודע איך מרגיש הגל השני, שיהיה קרוב לוודאי גל כלכלי שיכה כצונאמי. אנחנו מנסים לשרוק, להנמיך מעט את מפלס החרדה, אבל קשה מאוד לשרוק דרך מסכה, וזה אולי הדבר שמסביר הכי טוב את תוצאות הסקר שהוזכר לעיל.

הרהור: אחרי התאונה הקטלנית, מכוניות צפרו כרגיל ונהגי הקורקינטים חזרו לשגרת ניסיונות ההתאבדות והרצח המוכרת. 

 צילום: דרור פויר