BlackLivesMatter# | פרשנות

פרשנות: רצח ג'ורג' פלויד הוא הניצוץ שמצית מחדש מלחמת מעמדות בארה"ב

האלימות ברחובות והביזה של החנויות שבהן לוקחים חלק עשרות אלפי מפגינים זועמים אינן רק תוצאה של מחאה נגד יחס המשטרה לקהילה השחורה או לגזענות ארוכת השנים נגדה, אלא גם ביטוי לאי השוויון הכלכלי בין שחורים ללבנים בארה"ב

מפגין מול בית עסק להחלפת צ'קים שעולה באש ביום שישי במיניאפוליס, העיר שבה נרצח ג'ורג' פלויד בן ה-46  / צילום: John Minchillo, AP
מפגין מול בית עסק להחלפת צ'קים שעולה באש ביום שישי במיניאפוליס, העיר שבה נרצח ג'ורג' פלויד בן ה-46 / צילום: John Minchillo, AP

הזעם שכבש את רחובות ארצות הברית בסוף השבוע האחרון חשף שוב את הצד האפל של אמריקה הגזענית. 

 כך נראה הכאוס ברחובות ארצות הברית בסוף השבוע 

בניסיון להרגיע את הרוחות, התובע הכללי הגיש במהירות שיא כתב האישום נגד השוטר על רצח מדרגה שלישית. בכתב האישום נכתב כי על פי תיעוד האירוע, הברך של השוטר דרק צ'אובין לחצה על צווארו של פלויד במשך 8 דקות ו־46 שניות, כאשר במשך 2 דקות ו־53 השניות האחרונות פלויד הפסיק להגיב. 

מסע חיים ארוך של חוסר שוויון

בנאום שנשאה ראשת העיר אטלנטה במסיבת עיתונאים בשבת, היא הסבירה את תחושותיה. "לפני כל דבר אחר, אני אמא. אני אמא לארבעה ילדים שחורים באמריקה, אחד מהם בן 18", היא אמרה. "כשראיתי את הרצח של ג'ורג' פלויד כאבתי כמו שכול אמא כואבת. ואתמול כששמעתי את השמועות על הפגנות אלימות באטלנטה, עשיתי מה שכול אמא הייתה עושה - התקשרתי לבן שלי ואמרתי: 'איפה אתה? אני לא יכולה להגן עליך ונערים שחורים לא צריכים להיות בחוץ היום'".

בכך תיארה ראשת העיר קאיישה לנס בוטמס, לא רק את תחושותיה ביחס לאירוע הנוכחי, אלא את "החוויה השחורה" של הקהילה האפרו־אמריקאית בארצות הברית. להיות שחור באמריקה, זה לחיות בפחד; להיות שחור באמריקה, זה לחיות בתקווה שלא תיעצר על ידי המשטרה כי בסבירות גבוהה היחס יהיה ברוטאלי הרבה יותר מאשר ללבנים - אלימות שנגמרה לא פעם במוות; במקרים רבים מדי להיות שחור בארה"ב זה מסע חיים ארוך ומתיש של חוסר שוויון, דיכוי וניצול מלידה ועד מוות. לעתים קרובות מדי מוות בטרם עת. להיות שחור זה לא רק סוציולוגיה, אלא גם גאוגרפיה ודמוגרפיה ופוליטיקה וכלכלה.

על פי מכון PEW, על כל דולר שיש למשפחה אמריקאית לבנה בארה"ב, למשקי בית של משפחות שחורות יש רק עשרה סנט. כך, בשנת 2016 היה העושר החציוני של משקי בית לבנים (שאינם היספניים) 171 אלף דולר - פי 10 מהעושר של משקי הבית השחורים שעמד על 17.1 אלף דולר לשנה. באותו סקר של PEW מ־2018, עולה כי 92% מהשחורים בארה"ב בטוחים שלבנים נהנים מיתרונות רבים שאין לקהילה האפרו־אמריקאית בארה"ב.

בסוף שנת 2017 היו אסורים בבתי הכלא ברחבי ארה"ב 476 אלף שחורים ו־437 אלף לבנים. פער לא גדול. אלא שהפער האמיתי מתגלה באחוז השחורים והלבנים בכלל האוכלוסייה. נכון ל־2017 שיעור האפרו־אמריקאים בארה"ב עמד על 12.7%, בעוד ששיעור הלבנים היה 73%. המספרים לא השתנו יותר מדי מאז. גם היחס, לא.

דלק בוער על שדה קוצים

האש שהצית סרטון הווידאו של פלויד שפך מחדש דלק בוער על שדה הקוצים השדופים של אמריקה. אלה יעלו באש פעם אחר פעם אחר פעם, כול עוד אי־השוויון הבוטה בארה"ב, שהוא בעל שורשים גזעניים שנטועים עמוק־עמוק באדמות ווספוגים בהיסטוריה האמריקאית, ימשיך להתקיים.

בהקשר הזה כדאי לזכור שדיכוי ממוסד מלמעלה, בשילוב של ייאוש וחוסר תקווה מלמטה, הם מחומרי הבעירה החברתיים החזקים ביותר שידועים לאדם. מיזוג של המרכיבים האלה ביחד כבר הביא להתמוטטות של חברות ומדינות בהיסטוריה הקרובה והרחוקה. ההפגנות האלימות על מותו של פלויד האלמוני אינן רק מחאה על רצח של שחור (נוסף) בידי המשטרה, אלא על דיכוי רב שנים ויחס משפיל שלהם זוכים השחורים בארה"ב - יחס שמתורגם כלכלית גם לפער מעמדי.

לכן, את הזעם, הביזה, הוונדליזם ושאר הביטויים האלימים של המחאה ברחובות ארצות הברית, צריך לשים לא רק בקונטקסט של צבע עור או של תגובה אלימה לפעולת המשטרה, אלא גם בהקשר רחב יותר של מלחמת מעמדות כלכלית באמריקה.