אנליטי | דעה

אלימות בלי הלימות: אם למפגינים תהיה אבן, לממסד יהיה רובה

הפגנות יכולות להידרדר לאלימות, אלא שברוב המקרים, לאורך ההיסטוריה ובכל מקום, מיטב ומרב האלימות תמיד הייתה, עודנה וגם תהיה אלימות ממסדית

דרור פויר / צילום: יונתן בלום
דרור פויר / צילום: יונתן בלום

א. ראיתי שוב ושוב את המפגינים בבריסטול אנגליה מפילים את פסלו של סוחר העבדים אדוארד קולסטון בן המאה ה-17, מגלגלים את הפסל ברחוב ומשליכים אותו למים. מעריכים שקולסטון זה אחראי ישירות להבאתם של 84 אלף עבדים, כמעט 20 אלף מהם מתו בדרך. זה מעמיד באור מגוחך למדי את אלה המסתייגים מאלימות המפגינים, לא? אם כבר, הדבר שהיה להסתייג ממנו זו העובדה שבשנת 2020 עדיין עמד בגאון פסל של סוחר עבדים בלב עיר גדולה - ולא רק פסל, גם רחוב וכיכר ואולם וכנסייה על שמו, שכולם נבנו מן הסתם בכספי עבדות.

אני לא בעד אלימות, ואם היא מתקרבת אליי אני מתרחק, אבל בכל פעם שאני שומע אנשים שבאים בתלונות של "אלימות המפגינים" בא לי לפוצץ משהו. הפגנות יכולות להידרדר לאלימות, זה ברור. אלא שברוב המכריע של המקרים לאורך ההיסטוריה ובכל מקום, מיטב ומרב האלימות תמיד הייתה, עודנה וגם תהיה אלימות ממסדית. על כל צורת אלימות והתנגדות שמציגים מפגינים ברחבי העולם, עומדות לרשות כוחות הצבא והשיטור עשר צורות ושיטות של אלימות, כולן גדולות וחזקות יותר. אם למפגינים תהיה אבן, לממסד יהיה רובה. אם למפגין יהיה רובה, לממסד יהיה תותח. למפגין רחפן? לממסד מסוק. למפגין טלפון? לממסד מערכות איכון. האלימות של השיטה היא זו שאנו צריכים לבוא אליה בטענות, לא אל תוצאותיה. מספיק להשוות בין מידת האלימות בסחר העבדים לאלימות שבאה לידי ביטוי בהפלת פסל של סוחר עבדים. סוחר עבדים - לא להאמין שזו הייתה העבודה של מישהו.

איור: תמיר שפר
 איור: תמיר שפר

למה אני מתעכב דווקא על גלגול פסל של סוחר עבדים ברחובות בריסטול כששתי דקות מהבית שלי, בכיכר רבין בתל אביב, יש הפגנות כמעט כל יום, ואף שהן נוגעות לי הרבה יותר, אני כמעט ולא הולך אליהן יותר? גם למהומת האלוהים בעקבות הנפת דגלי פלסטין בכיכר נחשפתי באיחור. לא שאני משווה בין הדברים, שהרי אין מה להשוות: כשאתה מניף דגל, היד שלך מונפת כלפי מעלה, גופך נמתח ומבטך נישא כלפי מעלה אל פיסת הבד המתנפנפת לה ברוח בקלילות ובחן. הנפת דגל היא אקט של חופש. ואילו כשאתה מגלגל פסל ברונזה גדול וכבד ברחוב, זו עבודה קשה. כולך כפוף, מתנשף מרוב מאמץ, מבטך מופנה מטה וגביניך מכווצים בכעס. הכול מאוד רציני וקרקוש המתכת אל המרצפות הוא הכול מלבד קליל וחינני. באמת אין מה להשוות.

אז למה? אולי בגלל שבעיני עצמי נכון לעכשיו, אני דומה יותר למי שמגלגל גוש מתכת כבד על האדמה מאשר למישהו שמניף דגל. נראה לי שאני מסתכל יותר מדי למטה ופחות מדי למעלה ויש לי תחושה שאני לא היחיד. אנשים הולכים עם הראש באדמה, אולי תתגלה בפניהם סופסוף קרקעית הבור ששמו 2020, אבל זו לא נראית באופק.

ב. לא תמיד זה רע להסתכל למטה. הפסל של קולסטון הזכיר לי את אימרי אליה בן ה-6 מקיבוץ נירים שבעוטף עזה, שלפני כשלושה חודשים טייל עם משפחתו באתר הארכיאולוגי תל ג’מה וראה ריבוע קטן עשוי חרס, רק 2.8 על 2.8 ס"מ. אימרי התכופף והרים אותו מהאדמה. מתברר שזו לוחית בת 3,500 שנה שכמותה טרם נמצאה. על לוחית החרס הקטנה תוארה סצנה עוצמתית של חייל מנצח מוביל שבוי או עבד עירום ומושפל, ידיו קשורות מאחורי גבו. אחד מהם כנעני, ככל הנראה העבד, אבל ממרחק של כל-כך הרבה שנים ובתמונה כל-כך מטושטשת, לך תדע.

איפה שאנחנו נלחמים היום נלחמו תמיד, ותמיד מישהו הפסיד. אז, בתקופת הברונזה המאוחרת, בין המאה ה-15 למאה ה-12 לפני הספירה, נלחמו הכנענים באימפריה המצרית. קרבות אדירים ודרמות שאין לתאר התרחשו כל הזמן, אימפריות קמו ואימפריות נפלו ומה נותר מכל זה אחרי 3,500 שנה? 2.8 ס"מ רבוע של חרס הנשבר. אם ילד בן 6 לא היה מרים, גם זה לא היה. בסוף הכול הופך לכלום. או לכל הפחות הפך לפני שהעולם התמלא פלסטיק.

מה שכן, דבר אחד בטוח: עבדים היו. ללמדנו עד כמה עתיקה ועמוקה היא האלימות הממסדית המדכאת. כל-כך עתיקה ועמוקה עד שהיא כבר נראית לנו כמו סדר הדברים הטבעי, הטוב, הדרך שבה הדברים אמורים להיות. אנשים בעולם המתפתח שמרוויחים משכורות רעב מלתפור נעלי ספורט ובגדי יוקרה בחסות הסכמי סחר בינלאומיים המגובים בכוח צבאי זה נורמלי. לשבור חלון ראווה? אלימות. זה כל-כך טבעי, שאני בקושי מצליח לדמיין עולם בלי אלימות ממוסדת. דבר כזה לא נוסה מעולם.

גם דיויד גורן הסתכל למטה כשטייל בגן הלאומי ציפורי והבחין בחרוט שיש לא גדול במיוחד. מתברר שמדובר בפריט מלפני 1,800 שנה, התקופה הרומית: עיטור ששימש בבתי מרחצאות ובמתקני המים של אלה שיש להם. החרוט, שמעוצב בצורת פרצוף חצי אריה וחצי אדם שמשפריץ מים מהפה נקרא, כמה מקסים, "פרצופה". ואכן, זו פרצופה של כל אימפריה עד היום; השפריצר באמבטיות שלה מחזיק יותר זמן ממנה. זו לא מחשבה נעימה, אני יודע, אבל גם הברזים שיש לנו בבית ימשיכו לתפוס מקום בעולם הרבה אחרי שמכל המדינה הזו לא יישאר כלום. אני לא אומר שזה יקרה, אני אומר שזה יכול לקרות. אני לא אומר שזה יקרה בזמן הקרוב, חלילה, אבל מה זה בזמן הקרוב? על סרגל הזמן האמיתי, אנחנו, העבד הכנעני, סוחר העבדים האנגלי והפרצופה הרומאית מצטופפים על אותה משבצת זעירה שרק הולכת וקטנה.

ג. לא תמיד זה רע להסתכל למטה, נכון, אבל הדברים המעניינים הם בדרך כלל למעלה. אני מפנה את המבט אל על ומעבר לו, אל החלל האינסופי ואל אחת התעלומות הגדולות של הפיזיקה והיקום, אולי ממנה תבוא איזו נחמה ואולי לא: מה קורה כשנכנסים לחור שחור ומגיעים אל הנקודה הסינגולרית שבה חוקי הפיזיקה "מפסיקים" לעבוד? הרי לפי ההיגיון וחוקי הפיזיקה המוכרים לנו, פשוט לא יכולה להיות נקודה ביקום שממנה אפשר "לראות" מקום שבו החוקים האלה אינם תקפים.

פרופ' שחר הוד ממכללת הדסה ירושלים ומהמרכז האקדמי רופין, פרסם לאחרונה מאמר שזכה בפרס יוקרתי מטעם הקרן הבינלאומית לחקר הגרוויטציה ובו חיזק את הטענה שאכן לעולם לא נגיע לקצה היקום, ובטח שלא נצא ממנו. המאמר עוסק בשאלת הגבול התחתון של צמיגות החומר. שאלת הגבול התחתון של צמיגות החומר - איזו שאלה מדהימה: האם החומר מכוכב שקרס לחור שחור ייפול לאט מספיק אל תוך החור כדי להצטבר סביב אותה נקודה סינגולרית בקצה היקום המוכר לנו ויצליח ליצור קיר בלתי עביר של אנרגיה שימנע מאיתנו "לראות" מעבר לנקודה שבה הכול משתנה.

נכון או לא נכון, קטונתי מלקבוע, אבל אני מוכן לסמוך את ידיי על הטענה של הוד ולאמץ את היקום בתור המקום שאין ממנו יציאה ואין בו הפתעות גדולות. חוקי הפיזקה זה מה שיש. אני מודה שגם המודל של נפילה איטית, רכה ואינסופית, שלעולם לא תתרסק על שום קרקעית, נראה לי כמו רעיון לא רע בכלל בימים אלה, שבהם נראה לפעמים שהקרקעית דווקא מתקרבת במהירות שיא וחוקי העולם שהכרנו פחות ופחות תקפים. 

הרהור: אם למפגינים תהיה אבן, לממסד יהיה רובה. אם למפגין יהיה רובה, לממסד יהיה תותח. למפגין רחפן? לממסד מסוק. למפגין טלפון? לממסד מערכות איכון.

צרו איתנו קשר *5988