הכישלון מעבר לפינה: ג'ורג' פלויד ומלחמת המעמדות

מאז ועד היום, המערכת הכלכלית והחברתית בארה"ב לא איפשרה לצאצאי העבדים את אותו השוויון שהבטיחה בהכרזת העצמאות • חלומו של מרתין לותר קינג הפך לסיוט שמזעזע את אמריקה מדי כמה שנים • עד ש"מחאת המדוכאים" של השכבות התחתונות בארה"ב לא תתאחד - המצב לא ישתנה

מפגין עומד על רקע קיר זכרון לנרצח פלויד ג'ורג' / צילום: John Minchillo, Associated Press
מפגין עומד על רקע קיר זכרון לנרצח פלויד ג'ורג' / צילום: John Minchillo, Associated Press

"לאחר מאה שנים, הכושי עדיין אינו חופשי. לאחר מאה שנים, חייו של הכושי כבולים באזיקי ההפרדה הגזעית ושלשלאות האפליה. לאחר מאה שנים, הכושי חי על אי בודד של עוני, בלב אוקיינוס רחב של שגשוג חומרי. לאחר מאה שנים, הכושי עדיין נמק בפינות הצדדיות של החברה האמריקאית ומוצא את עצמו בגלות בתוך ארצו שלו". דברים אלה נישאו לפני 57 שנים בוושינגטון הבירה, מתחת לפסלו של משחרר העבדים, נשיא ארה"ב אברהם לינקולן.

הדובר היה מרטין לותר קינג והנאום נכנס לפנתיאון של הנאומים הגדולים בהיסטוריה בעיקר בגלל שלוש מלים שחזרו על עצמן בסוף דבריו: "יש לי חלום". כמו נאומים רבים אחרים של קינג, גם את הנאום הזה הוא התחיל בהתייחסות למצבם הכלכלי של השחורים באמריקה.

כמו הנאום של קינג, גם ההיסטוריה בנויה ראשית על החומר ואז על אידאלים שקובעים את הנורמות החברתיות ואת העתיד. ללא מזון - אין רוח, וללא קמח - אין תורה. אלא שלפעמים יש סתירה בין השניים. ארה"ב, לדוגמה, נוסדה לא רק על רעיונות נעלים שייסודם באמונה שכל בני האדם חופשיים והמרד בדיכוי הכלכלי הבריטי, אלא גם על בסיס חומרי מוצק של עבדות, שנשאה על גבה את האידאלים הגדולים של האבות המייסדים.

הזכות לחיי חירות ואושר

"מקובלות עלינו אמיתות אלה שכל בני האדם נבראו שווים ושהבורא שלהם העניק להם זכויות מסוימות שאין לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, הזכות לחירות והזכות לרדיפה אחר האושר", כתב תומס ג'פרסון ב"הכרזת העצמאות האמריקאית" ב־1776.

הכרזת העצמאות האמריקאית
 הכרזת העצמאות האמריקאית

"כדי להבטיח זכויות אלה, מוקמות בקרב בני האדם ממשלות, השואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמתם של הנשלטים, ובכל פעם שצורת ממשל כלשהי הופכת הרסנית ביחס לזכויות אלה, הרי שזכותו של העם לשנותה או לבטלה, ולהקים ממשלה חדשה, שיסודותיה מושתתים על עקרונות אלה" - דברים של מי שלימים יהפוך לנשיא ה־3 של ארה"ב, הם תמונת המראה האפלה של נאומו של קינג 187 שנה מאוחר יותר, ב־1963.

ג'פרסון בעצמו ייצג את הסתירה הזו בין האידאות לבין המציאות. כמו לא מעט מנשיאי ארצות הברית האחרים, הוא בעצמו היה בעל אדמות ומשעבדם של מאות עבדים במטעים השונים. בכלל, קשה לדמיין את לידתה והקמתה של ארצות הברית ואת הכלכלה המשגשגת שלה, ללא הסתירה המהותית בין ההצהרות הנעלות לבין האימה שהתחוללה בשטח - טבח האינדיאנים־אמריקאים כדי לכבוש את הקרקעות ושעבוד האפריקאים כדי לעבד אותן. טבען של סתירות לנוע באי־נחת מתחת לפני הקרקע, ליצור מתחים, להחריף ניגודים ולבסוף להתפרץ מדי פעם על פני האדמה.

העבדות כבסיס להתפתחות העושר

אי אפשר לתאר את התפתחות העושר בארה"ב, את תעשיית הטקסטיל העולמית בכלל או אפילו את המהפכה התעשייתית של המאה ה־19 ללא גידולי הכותנה, הטבק והסוכר האמריקאיים באינספור שדות ומטעי עבדים.

כל ההיגיון של השיטה באותם ימים התבסס על מודל עסקי, שעיקר מהותו היה שימוש בעבדים לטובת הקטנת עלויות הגידול והקטיף. המטרה הייתה, כמובן, גריפת רווחים לכל מי שנמצא בשרשרת הייצור, להוציא את היצרנים עצמם - העבדים - שנחשבו לסחורה.

כלומר, ביסוד הקמת "ארצם של החופשיים והחופש" קיימת סתירה מהותית בין רעיון החופש לכל אדם לבין העבדות, שעל יסודותיה היא נבנתה. קשה לדעת מה קדם למה: הרעיון שגזעים שונים שווים יותר מאחרים או הגזענות כשיטת ניצול ושעבוד בעלת היגיון קפיטליסטי של צבירת הון על ידי תשלום מועט ככל הניתן ל"פועלים". כידוע, אידאולוגיות הן לפעמים סתם סיפורים שאדם או חברה מספרים לעצמם כדי להצדיק את מעשיהם. וכשאלה הופכים לנורמות, כבר קשה לאבחן מי התרנגולת ומי הביצה בכל הנרטיב שנוצר יש מאין. כך או כך האבות המייסדים של ארצות הברית חשבו שהחופש של הלבנים תלוי בשעבודם של השחורים.

מחסן אבק שריפה

בדצמבר 1865, אחרי מלחמת אזרחים עקובה מדם, נכנס לתוקף התיקון ה־13 לחוקה האמריקאית שהוציא את העבדות מחוץ לחוק. באופן פורמלי, הגזענות בבסיס הקיום האמריקאי הייתה אמורה להיעלם מהעולם. זה לא קרה. הגזענות השתרשה כל כך עמוק בקרב ההגמוניה הלבנה, עד כדי כך שהשחורים בארה"ב נדרשו למאבקים רבים למען השוואת זכויות כגון זכות ההצבעה, הקניין, חינוך ועוד.

כמאה שנה מאוחר יותר יעמוד קינג מתחת לפסלו של לינקולן ויקונן, כפי שעשו קודמיו, על האפליה הממסדית שנותרה מושרשת והתבטאה גם בחלוקת תקציבים בכל תחומי החיים, כולל חוקים גזעניים במדינות שונות.

כמו מחסן אבק שריפה בחצר האחורית של אמריקה, התסכול של האדם השחור נדלק ודוכא לפרקים. רוזה פארקס, המאבק נגד הסגרגציה במערכת החינוך, הפנתרים השחורים, רודני קינג, אריק גארנר (שנחנק למוות בדומה לפלויד בידי שוטר ב-2014), הם רק כמה דוגמאות מפורסמות.

מצבם הכלכלי של השחורים בארה"ב השתפר מאז נאום "יש לי חלום", אך הפער מול נקודות הפתיחה של הלבנים נותר יציב. הסרטון של השוטר הלבן דרק שובין חונק למוות את ג'ורג' פלויד עם הברך שלו, התפשט ברשתות החברותיות ובמדיה המסורתית כמו לפיד בוער שנזרק לתוך אותו המחסן.

למה דווקא פלויד?

מחאות המוניות מוצלחות זקוקות לקרקע פורייה ומדושנת בדיכוי או בשלילת זכויות, אבל לא פחות, הן זקוקות לרגע אחד מיוחד. לניצוץ מסוים שיבעיר את האש שתתפשט בשדה הקוצים. לצערם של המהפכנים, אין מתכון ליצירת רגע כזה. אם היה, ההיסטוריה הייתה אחרת. כמעט בלתי אפשרי לחזות איך או מתי ציבור גדול ייסחף למאבק מסוים.

מדוע, אם כך, נוצר רגע כזה אחרי הריגתו של ג'ורג' פלויד, שאין דבר בביוגרפיה האישית שלו שיכול היה להעיד שלאחר מותו תוצת התקוממות בינלאומית נגד אלימות משטרתית, גזענות שורשית ומצבם הנחות של השחורים?

בקרב היסטוריונים קיים ויכוח ארוך שנים, עד כמה חשובה האישיות בהיסטוריה. האם, לדוגמה, מהפכות היו מתרחשות גם ללא האיש שהתחיל אותן או הנהיג אותן או שהן ביטוי ל"רוח הזמן" שאינו תלוי באדם ספציפי?

קיימת כמובן משמעות לאדם המסוים ברגע המסוים, אבל בבסיס המחאות והמהפכות הסוחפות בהיסטוריה היה רקע של ניצול, דיכוי, או אי־צדק, שגרמו לעם לקום ולמחות נגדם ובעד בעתיד אחר, טוב יותר.

המקרה של מחאות פלויד אינו שונה. המוות של פלויד היה רק הקטיליזטור. ללא חלוקת המשאבים הממוסדת לרעת השחורים; המתחים הבין־גזעיים החריפים; הפיזור הדמוגרפי, אופציות ההשתכרות הבעייתיות ועוולות אחרים שמשותפים לציבור רחב - אף אחד לא היה יוצא גם הפעם לרחובות. גם לעובדה שרבים מבין המפגינים נמצאים כבר הרבה זמן בבית בגלל הקורונה, יש חלק.

את הזעם, אירועי הביזה, הוונדליזם ושאר הביטויים האלימים או השלווים של המחאה ברחובות ארצות הברית, צריך לשים לא רק בקונטקסט של צבע עור או תגובה לאלימות המשטרתית, אלא גם בהקשר רחב יותר של מלחמת מעמדות כלכלית באמריקה.

כדי להבין את המשפט האחרון, צריך לצלול לתוך הנתונים הכלכליים שאספנו עבור הכתבה. אלה מייצגים רק טיפה באוקיינוס המידע, שמצביע על אי־השוויון והפערים הקיצוניים באמריקה, השאלה שעולה לאחר ניתוח הנתונים היא לא "מדוע ההתקוממות החלה דווקא בגלל ג'ורג' פלויד", אלא מדוע לא פורצת מחאה חריפה מזו מדי יום בארה"ב.

פער מעמדי מתרחב
 פער מעמדי מתרחב

מגוף הספינה יצאו 20 עבדים

באוגוסט 1619, לפני כ־401 שנה, ספינה שעשתה את כל הדרך מאפריקה, הטילה עוגן בנמל "פוינט קומפורט" ליד המושבה וירג'יניה. מבטן הספינה יצאו כ־20 עבדים כבולים בשלשלאות. זמן קצר לאחר מכן הם נמכרו למתיישבים המקומיים. אין כמעט היבט בהתפתחות של אמריקה לאורך מאות השנים שחלפו מאז, שלא הושפע מאירוע זה.

בכל הנוגע למצבו הכלכלי והחברתי של האדם בחברה האמריקאית, למוצאו האתני והגזעי יש משמעות רבה - כך עולה משורה ארוכה של מחקרים, נתונים, סקרים של גופים פרטיים ומוסדות שונים של הממשל האמריקאי כגון ה"פדרל רזרב" והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אלה מעלים כי בארה"ב קיימים הבדלים מתמשכים בין קבוצות גזעיות ואתניות ביחס לשכר, לתעסוקה, לנדל"ן, לחוק, לחינוך, לרווחה, לבריאות ועוד.

הנתונים מראים באופן בהיר כי מרגע לידתו ועד מותו, האדם השחור נמצא בנחיתות מול אחיו הלבן. זו לא מליצה. שיעור תמותת התינוקות השחורים גבוה יותר ב־140% ביחס לתינוקות לבנים, ותוחלת החיים של האפרו־אמריקאים קצרה בכארבע שנים בהשוואה ללבנים.

שיעור העוני לפי שנים וצבע עור
 שיעור העוני לפי שנים וצבע עור

אותה גזענות מערכתית, שאחראית לשירותי בריאות לא מספקים, עיכבה את ההתקדמות הכלכלית של השחורים בארה"ב. מדובר על אירועים כמו הריסת שכונות שחורות וטבח ביושביהן (המקבילה לפוגרומים ביהודים), כשהם הצליחו מדי מבחינה כלכלית. זה קרה בטולסה ("וול סטריט השחורה") ב־1921 - אז נחרבו 1,200 בתים, נרצחו 300 שחורים ועוד אלפים נפצעו; או כאשר נשללו תגמולים מחיילים שחורים שחזרו הביתה אחרי מלחמת העולם השנייה, שהיו שאחראיים להזנקת מעמד הביניים של אמריקה; או בהטלת איסור על כניסתם למוסדות חינוך טובים יותר ואפליה ממסדית במתן משכנתאות. כל אלה חסמו את הגישה של הקהילה השחורה למנועי השגשוג של אמריקה.

נתונים רבותיי, נתונים

על פי בדיקה של הפדרל רזרב, בשנת 2016 היה ההון החציוני של משקי בית לבנים 171 אלף דולר - פי עשרה מההון של משקי הבית השחורים, שעמד על 17.6 אלף דולר לשנה. כלומר, על כל דולר של משפחה אמריקאית לבנה בארה"ב, למשקי בית של משפחות שחורות יש רק עשרה סנט. מתברר שהפערים האלה רק החמירו עם השנים. ב־1983, השנה הראשונה שבה ערך הפד את הסקר, ההון החציוני של המשפחות הלבנות בארה"ב היה פי "רק" שמונה מאשר של משפחות שחורות.

עשרה סנט שחורים לכל דולר לבן
 עשרה סנט שחורים לכל דולר לבן

על פי מחקר של מכון "אורבן", גברים אמריקאים שחורים מרוויחים מיליון דולר פחות מלבנים במהלך חייהם. הפער העצום הזה הוא תוצר ברור, כך מציינים בדוח של מקינזי, "של נסיבות חיים שונות בתכלית": ללא קהילה עשירה במשאבים ברקע שלהם או משפחה בעלת אמצעים, רק משפחות בודדות יכולות לשפר את מעמדן הכלכלי.

נתוני לשכת מפקד האוכלוסין של ארה"ב מצביעים על כך שהפער בין ההכנסות של השחורים להכנסות של הלבנים, נותר ללא שינוי משמעותי במשך למעלה מ־50 שנים וכי שחורים מרוויחים עשרות אחוזים פחות מלבנים. נתוני הלשכה מראים כי שכרה השנתי של משפחה חציונית שחורה הייתה 41.5 אלף דולר ב־2018 - 40% פחות מזה של משפחה חציונית לבנה, שעמד על 68 אלף דולר - פער כמעט זהה לנתונים מ־1967.

משתכרים הרבה פחות
 משתכרים הרבה פחות

בשנות המיתון 2007־2010, שהתרחש בעקבות משבר הסאבפריים, משפחות האמריקאית איבדו בממוצע כ־25% מעושרן. בדיקה שנערכה ב־2016 גילתה שמשפחות לבנות והיספניות התאוששו במידה רבה מהפסדים ועושרן יחסית ל-2007 ירד בכ־14%. לעומת זאת, בקרב משקי בית שחורים המצב רק החמיר וב־2016 הן כבר איבדו 28% מההון שהיה להם בתחילת המיתון.

המפתח לשגשוג באמריקה

כבר בשלב מוקדם של חייהם, ילדים שחורים נחשפים לגורמים שיכולים להגביל את הכנסותיהם בעתיד. על פי מכון "אורבן", 45% מהתלמידים השחורים בארה"ב לומדים בבתי ספר בעלי שיעור עוני גבוה - כמעט פי שניים משיעור הילדים הלבנים.

באופן לא מפתיע מחקרים מצאו כי שהייה בבתי ספר באזורי עוני מורידה את ההסתברות של התלמידים לסיים תיכון וללמוד בקולג' - שתי אבני דרך מכריעות להגדלת פוטנציאל ההשתכרות בעתיד.

כתוצאה מכך, בשנת 2017 רק 24% מהאוכלוסייה השחורה מעל גיל 25 הם בעלי תואר ראשון ומעלה - 10% פחות מאשר בקרב האוכלוסייה הלבנה. גם שיעורם בקרב בוגרי הקולג'ים הוא נמוך - 10% בלבד.

הון עצמי, חיסכון נזיל, אשראי וגישה לנכסים, הם חלק מרכזי ב"מפתח לשגשוג באמריקה", על פי דוח של מקינזי מ־2019. גם כאן, נקודות הפתיחה של משפחה שחורה מפגרת בהרבה אחרי זו הלבנה: רק 8% מהמשפחות השחורות מקבלות ירושה כלשהי, לעומת 26% מהמשפחות הלבנות. גם המשפחות שכן זוכות בירושה מגלים שהיא בממוצע בשיעור של 35% מערכה של ירושה במשפחה לבנה.

הבדל הזה לבדו, משפיע על שאר המרכיבים העתידיים בתהליך של צבירת העושר וכמובן שגם על הפערים בין הלבנים לשחורים. מחקרים עדכניים מראים כי עושרם של בוגרי המכללות שחורים דווקא יורד מיד לאחר סיום הלימודים. הסיבה: הם נוטים יותר לתמוך כלכלית בהוריהם (ובאחיהם) ולא ההפך.

בנוסף לתמיכה הכלכלית במשפחתם, בוגרי ההשכלה הגבוהה נוטים פי 1.3 ממקביליהם הלבנים לקחת הלוואות לטובת לימודים. גם החובות שלהם בגין ההלוואות, גבוהים פי 1.7. בדיקה של נתוני לשכת האוכלוסין מלמדת, כי ב־2016 42% מהמשפחות שבראשן עמד מבוגר שחור בגילאי 25־55 נשאו חובות מהלוואות סטודנטים שלקחו. זהו שיעור גבוה יותר משמעותית מהמשפחות הלבנות, שם שיעור החבים עמד על 34%. החוב הממוצע למשפחה שחורה ב־2016 בגין הלוואת סטודנטים עמד על 14 אלף דולר בעוד שהחוב של משפחה לבנה עמד על 11 אלף דולר.

יותר מכך, מכיוון שהשקעה בחינוך היא כמו השקעה בנכס בלתי מוחשי, שאינו יכול לשמש כבטוחה, משפחות שחורות שעומדות בפני קשיים כלכליים זמניים, אינן יכולות להחזיר לרוב את הלוואות הסטודנטים שלהן. משמעות הדבר היא שהלווים השחורים נוטים פי 2.3 להיתקע בלי יכולת לשלם את ההלוואה - בערך אחד מכל שני סטודנטים שחורים לתואר ראשון.

סגולה למשכנתא: מיעוט בקרב לבנים

מחקר נוסף של הפדרל רזרב, בקרב יותר מ־285 אלף איש, מצא כי שחורים שמתגוררים בשכונות "לבנות" (בהן הם מיעוט), הם בעלי סיכוי גבוה יותר לקבל כרטיס אשראי מאשר שחורים שמתגוררים בשכונות "שחורות". זאת, בעיקר הודות למדיניות "הקו האדום" (credit redlining), שמאפשרת למוסדות פיננסיים לא להעניק אשראי לצרכנים באמצעות קריטריונים גיאוגרפיים, דמוגרפיים וסוציו־אקונומיים.

דבר זה גורם, בין היתר, לכך שתושבי השכונות השחורות מקבלים רק מחצית משיעור המשכנתאות לעומת אלה שגרים בשכונות לבנות. במחקר של מכון "אורבן", נמצא כי נכון לסוף שנת 2016, 68% מהלבנים היו בעלי בתים בעוד שבקרב הקהילה האפרו־אמריקאית שיעור הבעלות על בתים עמד על 42%.

הפערים ניכרים בכל אספקט בחיים. כולל במערכת המשפט ובבתי הכלא. בסוף שנת 2017 היו אסורים בבתי הכלא ברחבי ארה"ב 476 אלף שחורים ו־437 אלף לבנים. בסך הכול מספר כמעט זהה. אלא שהפער האמיתי מתגלה באחוז השחורים והלבנים בכלל האוכלוסייה. נכון ל־2017 שיעור האפרו־אמריקאים בארה"ב עמד על 12.7%, בעוד ששיעור הלבנים היה 73%. אם החברה האמריקאית הייתה שוויונית, הדעת מניחה שהיו צריכים להיות בית כותלי הכלא 58.5 אלף אסירים שחורים, כשיעורם בקרב כלל האוכלוסייה.

אחוז השחורים והלבנים שגרים בשכונות עוני קשות, ב־2018
 אחוז השחורים והלבנים שגרים בשכונות עוני קשות, ב־2018

בכול הנוגע לאמריקה התאגידית, מצבם של השחורים גרוע ממש. רק ארבעה מבין מנכ"לי חברות פורצ'ן 500 הם שחורים - 0.8% עגומים בלבד; 3.2% מהדרג הניהולי או הבכיר בחברות הוא אפרו־אמריקאי. על פי דוח של הפדרל רזרב מ־2017, רק 7% מהנכסים של אמריקאים שחורים נמצאים בהון עסקי, פחות מפי שניים מאשר בקרב משפחות לבנות. על פי מחקר אחר שנעשה ב־2016, 67% מהמשפחות השחורות מהמעמד הבינוני עם הכנסה שנתית של למעלה מ־50 אלף דולר, השקיעו בשוק המניות או בקרנות הנאמנות. זאת לעומת 86% מהאמריקאים הלבנים.

סוף דבר: הכישלון מעבר לפינה

כדאי לשים את מצבם הכלכלי של השחורים בארה"ב בפרופורציות. כפי שצוין, שיעורם של האפרו־אמריקאים בכלל האוכלוסייה הוא כ־13%. מבחינה מספרית, העשירונים הנמוכים מאוכלסים בעיקר על ידי לבנים, היספנים, אינדיאנים (native americans), אסייאתים ומוצאים אתניים שונים.

מדינת כל אזרחיה
 מדינת כל אזרחיה

בעוד שמצבם המיוחד של השחורים, שסקרנו פה, נובע בחלקו הגדול מהיסטוריה ארוכת שנים של גזענות גלויה סמויה, חוקית ובלתי־חוקית, המצב הכלכלי של הקהילה האפרו־אמריקאית אינו ייחודי רק לה - יש לה שותפים רבים למעמד.

כל עוד המאבקים של כל קהילה יהיו נפרדים ומופרדים האחד מהשני, תוך התעלמות מכך שמצבם הכלכלי הדומה הוא נגזרת של אותה שיטה כלכלית, הם יפסידו במאבק הגדול על "הזכות לחיים, הזכות לחירות והזכות לרדיפה אחר האושר", כדבריו של תומס ג'פרסון. הצידוק המוסרי שלהם להתקוממות נגד השלטון נמצא בהמשך הכרזת העצמאות שהובאה לעיל: "בכל פעם שצורת ממשל כלשהי הופכת הרסנית ביחס לזכויות אלה, הרי שזכותו של העם לשנותה או לבטלה, ולהקים ממשלה חדשה, שיסודותיה מושתתים על עקרונות אלה".

נראה כי במאבק הנוכחי המפגינים מפילים מתרס ועוד מתרס: במינאפוליס מבטלים את המשטרה, בניו יורק מחוקקים חוקים שיפקחו יותר טוב על השוטרים, בקונגרס יפנו תקציבים לסיוע לקהילה השחורה, בעולם כולו פסלים של גזענים מסולקים מכנם, חברות ענק פרטיות כגון אדידס, גוגל, אלפבית, אינטל ואחרות מציעות לפתע מלגות ותרומות במילוני דולרים לקהילה השחורה, וחברות אחרות כמו פוקס מדיה וטוויטר הכריזו השבוע כי הן יציינו יום חג שנתי לזכר שחרור העבדות ועוד ועוד.

אלא שכל אלה, יוזמות יפות וחשובות ככל שיהיו, הן רק קצה הפוטנציאל הגדול של מחאת המדוכאים. מבחינה מספרית הקהילה השחורה היא רק קצת מעל עשירית מהאוכלוסייה האמריקאית. כדי לעשות מהפכה אמיתית בסדר העדיפויות האמריקאי ובפריסה מחודשת של עוגת התקציב בקונגרס, כל המדוכאים צריכים להתאחד ולדרוש שינוי יסודי בשיטה האמריקאית. ללא צירוף של המדוכאים האחרים שמאכלסים את העשירונים התחתונים, כל המחאות יכשלו פעם אחר פעם. כך, יקרה, ככל הנראה, גם במקרה של המחאה הנוכחית, מחאת ג'ורג' פלויד.

צרו איתנו קשר *5988