8 ביוני 2020, 11:07: גופת גבר כבן 50 נמצאה ברחוב אפרים קציר בהוד השרון במצב ריקבון מתקדם. ככל הנראה נפטר מדום לב כשאין איש בבית. השכנים הזעיקו את הרשויות שפרצו לדירה. המנוח לא היה מוכר לרשויות הרווחה. רק לאחרונה פרש משירות בכוחות הביטחון.
8 ביוני 2020, 14:30: גבר בן 67 נמצא במצב ריקבון קשה ברחוב ארלוזורוב בחיפה. מתנדב זק"א שהיה בזירה: "ככל הנראה החליק בביתו לפני כשבוע, נחבל ושכב לבדו עד שדימם למוות. קרוב משפחה שהגיע לבדוק מה שלומו הרגיש את הריח הנוראי והזעיק את כוחות המשטרה שנכנסו לדירה ומצאו את המנוח במצב של איבוד צלם אנוש".
אל שלל הצרות והרעות החולות שהביאה עלינו המחצית הראשונה של 2020 מצטרפת עוד סטטיסטיקה נוראית: עלייה משמעותית של כ-65% במספר המקרים של גופות המתגלות בביתן, כשהן במצב של ריקבון מתקדם. מ-44 מקרים במחצית הראשונה של 2019 ל-69 מקרים, נכון ליום שלישי השבוע. אלה רק הנתונים שאסף ארגון זק"א, אבל המספר האמיתי הוא כנראה כפול, מאחר שיש עוד לא מעט ארגונים וחברות שמפנים את המתים למכון הלאומי לרפואה משפטית, וצריך עוד זמן כדי לסכם ולקטלג את החציון הראשון של השנה.
עם זאת, הרופאים המשפטיים במכון מסכימים עם התחושה שהחצי הראשון של 2020 הביא עמו עלייה ניכרת במקרים כאלה והפך לעניין יומיומי. עד כמה יומיומי? כשהתחלתי לעבוד על הכתבה הזו לפני כשבוע, המספר של זק"א עמד על 59 גופות.
תוך כדי הקלדת המשפט האחרון הגיע מהם עוד מסרון: גבר כבן 40 נמצא במצב ריקבון מתקדם ברחוב 520 באילת. אז אנחנו כבר על 70 לפי ספירת זק"א, שהיא כמחצית מהמספר האמיתי. הממוצע של גופות שנמצאות בישראל במצב של ריקבון מתקדם בשנה עומד על כ-220 בשנים האחרונות. לא כולם קשישים עריריים שנותרו בלי משפחה בעולם, חלק ניכר מהם גברים ונשים צעירים שגרו לבד וחיו חיים מלאים. ההבדל בין רווק לגלמוד הוא כעשרים שנה.
עלייה כזו היא תג המחיר היקר והקיצוני ביותר שמשלמת החברה בישראל, לא רק על חודשי הריחוק החברתי בימי הקורונה שהגבירו עד מאוד את תחושת הבדידות באוכלוסייה וצמצמו את מרחבי המחיה של הנפש, אלא על אורח החיים שלנו בכללותו.
העובדה שהאדם שחי לבד, מת לבד - וגופתו נרקבת לבדה בבית בלי שאף אחד שם לב שהוא איננו עד שהריח נעשה בלתי נסבל והדלת נפרצת - מכריחה אותנו להישיר מבט אל הפחדים העמוקים ביותר שלנו. לא פלא שאנחנו מפנים מבט ומדחיקים. "אין לך דבר שהאדם החופשי ממעט לחשוב בו כמו המוות", כתב שפינוזה. "חוכמתו אינה התבוננות במוות אלא התבוננות בחיים". נכון, אבל על מנת להתבונן בחיים כמו שהם, לפעמים אין לנו ברירה אלא להישיר מבט אל התהום. ואין תהום עמוקה יותר מהלבד שאין מילים שיכולות לתאר.
במהלך העבודה על הכתבה שוחחתי עם עשרות אנשים שחיים את חייהם על סף התהום הזו; מתנדבי זק"א, חובשי מד"א, נהגי אמבולנסים, רופאה משפטית, עובדות סוציאליות. את הסיפורים ששמעתי ייקח לי זמן לשכוח. לרובם המכריע זה המוות שהכי קשה להתמודד איתו.
דיברתי גם עם שכנים של המתים, גם בפילוסופיה חיפשתי נחמה ולא תמיד מצאתי. מהר מאוד הרגשתי את משאו הבלתי אפשרי של המוות הספציפי, כשלילותיי התמלאו סיוטים ולבי הלך וכָּבַד בחזי עד שכמעט והכריעני. עיניי הוצפו מראות, אפי הוצף ריחות ואתם לא רוצים לדעת מה התרחש במחשבותיי כשהסתכלתי על עצמי במראה. שלא כמו בכתבות אחרות, הפעם גם בחרתי שלא לראות את הדברים בעיניי - עברו כמעט 15 שנה מהפעם האחרונה שראיתי גופה במצב כזה, והיא עדיין באה לבקר אותי מדי פעם.
זו הסיבה העיקרית, אבל לא היחידה, שבגללה לא תכיל הכתבה הזו תיאורי זוועה. העוסקים במלאכה לימדו אותי מחדש את ערך כבוד המת, ובמיוחד את ערך כבוד המתים האלה, שאיבדו את צלם האנוש וזכאים לכבוד אחרון. לא פחות מכך, אני מקווה שלמדתי ערך לא פחות חשוב: כבוד החיים. זו לא כתבה על המתים - זו כתבה על כל אלו שאינם מתים, עדיין.
טוב שאנחנו חושבים ומזדעזעים מניצולת שואה בת 90 שנמצאה ללא רוח חיים בביתה ברחוב ניצן בשדרות (16.5), אחרי שהחליקה ושכבה שם כמה ימים, ורק יללות החתולים שנהגה להאכיל ובאו לדרוש את שלהם עוררו את תשומת לב השכנים. או מבת ה-58 שנמצאה במצב ריקבון קשה ברחוב וינגייט בבאר שבע (24.5) כשבוע לאחר מותה - מצב הגופה מכריח אותנו לחשוב על הזמן הבודד שאחרי המוות, אבל כמו שנאמר לי לא פעם, אנחנו צריכים לחשוב יותר על הזמן הבודד שלפני המוות.
זה יכול לקרות גם לי
רונה אקרמן היא עובדת סוציאלית במרכז אלה (להתמודדות נפשית עם טראומה, אובדן ושכול), לשעבר עו"ס במכון לרפואה משפטית וקצינת נפגעים בצבא.
רונה אקרמן / תמונה פרטית
למה זה כל־כך מפחיד אותנו?
"כי אלה דברים שיכולים לקרות גם לנו. כשאני עומדת מול מקרה של אדם שלא היה לו אף אחד, שחי בבדידות ומת בגפו, אני מנסה לדמיין מה עבר עליו בחייו, לא כל שכן במותו. יש דבר שמחבר בין כולנו, ואם זה יכול לקרות לו היום, זה יכול לקרות לי מחר, ואני לא רוצה שזה יקרה לי. זה מפחיד. עצוב. כואב. זו מחשבה מבעיתה. בתפיסה האנושית שלנו אנחנו אנשים עם חמלה ולב ונפש - איך יכול להיות שבעולם הטוב הזה, עם המוסר והצדק, קורה דבר כזה נורא?".
המחשבה שאני נאחז בה: לי זה לא יקרה! למישהו יהיה אכפת ממני.
"אנשים לא מפחדים מהמוות", אומרת אקרמן, "הם מפחדים לא להיזכר. זו הכמיהה שלנו, שיזכרו שהיינו פה, שהייתה לנו משמעות בעולם. המפגש עם אנשים עריריים שאף אחד לא ליווה אותם ולא היה שם בשבילם מעורר חרדות ושאלות, מפגיש אותנו עם הפחדים שלנו ועם חוסר השליטה. אחד המנגנונים העיקריים בחוויה האנושית הוא עיקרון הרצף; יש לי עבר, הווה ועתיד, אני יודעת מנין באתי ובערך לאן אני הולכת. מוות בהכרח קוטע את הרצף, מאיים, ומוות כזה מאיים במיוחד".
ועוד איך.
"זו חוויית תלישות. אז מה, זהו? ואם ככה זה נגמר, לְמה היה צריך את כל זה? האדם הוא יצור חברתי שמחפש משמעות, והמשמעות נמצאת הרבה פעמים בקשר עם אנשים אחרים. אגב קשר ועיקרון הרצף, היום בטיפול באובדן ושכול אנחנו מדברים על המשכיות של הקשר עם הנפטר. אלה קשרים מתמשכים שחיים בתוכנו עם אנשים שהיו יקרים לנו.
"כשאנחנו עומדים מול אדם שאין מי שימשיך להיות איתו בקשר אנחנו פוחדים, כי כמו שאנחנו בקשר עם המתים שלנו, אנחנו כמהים שאחרי מותנו אנשים ירצו להיות בקשר איתנו. לפעמים הקשרים במותנו אומרים הרבה על הקשרים שהיו לנו בחיינו".
זה פחד המוות "הרגיל". פה יש משהו נוסף.
"אנחנו תמיד מחפשים את היפה בחיים, בכל דבר. גם במוות: אנשים מטפחים את קברי יקיריהם, שותלים פרחים. ופתאום הריקבון הזה... אנחנו לא רוצים לראות שככה זה נראה. אלה מקומות שבהם הכיעור שולט. אנשים לא רוצים להיפגש עם הסוף, הולכים לבקר חולה סופני ואומרים לו, תהיה בריא".
אקרמן לא מופתעת לשמוע על העלייה במקרים כאלה. "אנחנו בעידן של כל אחד לעצמו, פחות קולקטיב. זה הכיוון שאליו אנחנו הולכים כחברה. מצד שני, הנושא הזה מפגיש אותנו עם המחיר, עם האשמה: זה מחיר המרוץ של החיים - להתפתח, להתעשר, לשכוח לטפל בהורים, לא להיות בקשר עם אנשים. הרי אף אחד לא מתכוון להפקיר את הוריו, נכון? ובכל זאת דברים כאלה קורים. אולי אם היינו שם יותר, זה לא היה קורה".
זו כנראה הקריאה הכי חשובה שיכולה לצאת מהכתבה הזו: פשוט לשים לב. יש היום שלל ארגונים ועמותות ופעילויות, שמטרתן לעמוד בקשר עם אנשים בודדים. עיריות רבות מפעילות מוקדים כאלה, כמו גם משרד הרווחה, זק"א שמפעילה את "שומרים על קשר" וגופים אחרים. עשרות אלפי ישראלים מתנדבים ליוזמות היפות האלה שמטרתן להפיג את הבדידות - "המגפה השקטה".
הרבה פעמים אפשר להציל אנשים
מוטי בוקצ’ין מתנדב כבר עשרות שנים בזק"א ומשמש גם כדובר הארגון. "להתרשמותי, יש כל הזמן יותר ויותר מקרים כאלה", הוא אומר, "והקצב יותר גדול השנה. גם בגלל הקורונה, כשאנשים היו בבידוד ואף אחד לא ראה אותם, כולם התחפרו בבית. אדם לא יודע מה קורה עם השכן שלו. המתנדבים שלנו אומרים שזה קורה כל יום; אנשים שהחליקו בבית, נפלו באמבטיה, עברו אירוע - ואיש לא שמע. באירוע שהיה בשרון ביום שישי האחרון, הגענו לבית ועוד הייתה תלויה שקית אוכל על הדלת מבחוץ. פשוט לא נתפס. אם רק היה בן אדם שדופק פעם ביום בדלת".
מוטי בוקצין, דוברות זקא / צילום: שניאור שיף
למרות או בגלל עיסוקם, מתנדבי זק"א הרבים שדברתי איתם נשמעו שמחים, תאבי חיים ומלאי הומור. כנראה שאי אפשר אחרת. חלק מהם מוצאים מרגוע בלחזור באוזניי על כל פרט ופרט. "זאת העבודה הכי קשה", אומר בוקצ’ין. "יש כמובן את הקושי המנטלי. לראות בן אנוש בצורה הכי לא אנושית שיש זה בלתי… זה לא...", בוקצ’ין מחפש אחרי המילים, אבל גם השתיקה עושה עבודה טובה.
"לא כל המתנדבים יכולים ומוכנים להתעסק בדברים כאלה, ככה שאני מבין גם את התקשורת, אבל בהרבה מאוד מקרים אפשר להציל אנשים. יש כאלה שגססו ימים לבד, אם רק היה בא מישהו. "לפעמים", מספר אליעזר סמט, "אנחנו מגיעים לבית ולפעמים הרדיו עוד דלוק, אתה בא ורואה אדם יושב על הכורסה עם שלט טלוויזיה בידו". אלא שהוא כבר לא אדם.
עד לפני כשלוש שנים לא ספרו בזק"א את הגופות הנרקבות בנפרד. "קראנו לזה מב"ט", אומר אליעזר סמט, "מוות בלתי טבעי. לא רצינו להגיד את המילה ריקבון מתוך בושה, לא האמנו שיש דברים כאלה בעם ישראל, אבל מאז 2017 המתנדבים צעקו ואמרו אנחנו לא יכולים יותר, זה נהיה עניין יומיומי וצריך לעשות משהו".
רק בשבועיים האחרונים של מאי היו עשרות מקרים כאלה, כשמצב הריקבון מואץ באופן מובהק בעקבות גל החום הכבד שפקד את ישראל והצליח תוך ימים בודדים, לפעמים אפילו שעות, להביא גופות למצב המדובר. "אם יש לך שכן כזה", מבקשים ממני מתנדבי זק"א כמו גם אנשי מד"א ורשויות הרווחה להזכיר, "דפוק לו על הדלת".
הטלפון מצלצל בשעות הבוקר של יום שני. מכרה, אחות של חברה טובה, הלכה לעולמה והיא בת 47. זה לא אחד מהמקרים הקשים המצוינים בכתבה, אבל גם היא מתה בביתה. אישה שהייתה אהובה ומוקפת בהרבה אנשים בחייה; אם, אחות, בת. אבל דווקא במותה הייתה לבדה. וגם עכשיו היא לבד על האלונקה ועוד מעט לבד באדמה.
אנחנו עוצרים הכול ונוסעים לבית העלמין בלב ששוקל טונה. המחשבות והתחושות מסתחררות בינינו. ההלוויה הייתה אינטימית וכואבת, ובפעם הראשונה בחיי, עדיין לא ברור לי איך, אני מוצא את עצמי אוחז בידית האלונקה ועוזר להוריד אותה אל הקבר. לפעמים, רק לפעמים, החיים יכולים להיות יותר מדי, וכל ה"שלא תדעו עוד צער" הוא חתיכת שקר מחורבן. הכתבה הזו היא בשבילך, ר"ש.
השכנים שמו לב, בסוף
1 ביוני 2020. 18:06. גבר בן 48 שנפטר בביתו לפני כמה ימים, נמצא היום במצב ריקבון קשה ברחוב גאולה בירושלים; השכנים, שחשו בריח, הזעיקו את המשטרה.
30 במאי 2020. 22:00. גופת אישה בת 67 שגרה לבדה נמצאה במצב ריקבון ברחוב יהודה לייב פינסקר בראשון לציון. הגופה נמצאה לאחר שכוחות משטרה וכיבוי אש פרצו לדירה שבה התגוררה. היא נמצאה כשבוע לאחר מותה כשהיא שוכבת על הרצפה.
25 במאי 2020, 09:35. גבר בן 67 ערירי נמצא במצב ריקבון קשה בביתו ברחוב האילנות בחיפה, בתוך ערימות אשפה וקרטונים, ככל הנראה נפטר כשבוע קודם לכן. השכנים הזעיקו את המשטרה והכיבוי בעקבות הריח הנוראי ואלה גילו את גופת המנוח במצב של איבוד צלם אנוש.
ברוב המוחלט של המקרים, השכנים הם אלה ששמים לב שמשהו קרה. מה עם כל השכנים האלה, אתם אולי שואלים? דיברתי עם לא מעט שכנים כאלה מכל רחבי הארץ שלרוע מזלם נקלעו לסיטואציה. ישראל מדינה קטנה ולא מסובך למצוא פה אף אחד.
לרובם המכריע, התרשמתי, משותפת תחושת האשמה והבושה. אף אחד מהם לא היה מוכן לדבר בשמו או להצטלם, מי ירצה להופיע לנצח בגוגל כמי שלא שם לב לשכנו הבודד עד שהצחנה מילאה את חדר המדרגות? אני גם לא מתעקש.
הסיפורים שלהם נוגעים ללב כל אחד בדרכו. היו לא מעט שדווקא ניסו, דפקו על דלת השכנה הגלמודה בתקופת הקורונה או צלצלו מדי פעם אצל שכן ערירי. לא פעם מדובר באדם שהיה תמהוני, מרוחק ומרחיק עוד בחייו. בהרבה מקרים מדובר בשכנים צעירים, ומי חושב בכלל שצריך לדאוג לחייה של אישה בת 48 או לגבר בן 50? אני בן 50 עוד רגע, לעזאזל. לא פעם נלווים לאירוע כזה דרמות גדולות, בכי, צעקות ואפילו אלימות. המוות הזה מוציא מאנשים דברים שלא ידעו שיש בהם.
השכנים לא אשמים, ועדיין נושאים אשמה. בהתחלה הם חשבו שהריח עולה מהביוב, הרי לפני חודשיים הייתה בעיה דומה, אולי נבלה של חתול. מפעילים מזגן וזה בסדר. אחד ראה שתיבת הדואר לא רוקנה, אבל לא ייחס לזה חשיבות, אחת ראתה חבילות מול הדלת הנעולה, אבל המשיכה לעלות. לא אנשים רעים או טובים יותר מכם וממני, אם כי נכון יהיה לומר שהאחריות מתחלקת אחרת בין מגדל בן 80 משפחות לבניין של שלוש קומות.
כולנו היינו מכונסים בבתים, איש-איש לגורלו. דבר אחד בטוח: אתם לא רוצים להיות השכנים האלה, ואם לא בשביל שום דבר אחר, אז בשביל הריח שנשאר בחדר המדרגות עוד ימים ארוכים. אין שני אנשים שיתארו את הריח באותה צורה, אבל כל האנשים שדיברתי איתם לא התרגלו אליו גם אחרי עשרות שנים ומאות גופות.
צילום דוברות זק"א
בלי להיכנס לפרטים, אבל
הבטחתי שלא להיכנס לפרטים, אבל בכל זאת חשוב להבין מה קורה לגוף אחרי המוות. המוות לא בא ברגע אחד. אנחנו מתים בחתיכות, כל רקמה לפי רגישותה להיעדר חמצן ומזון. ברגע שאנחנו מתים, אנחנו מתחילים להרקיב.
זה נורא, אבל יש גם משהו מופלא בלחשוב על הדרך שבה באותו הרגע שבו עוזבת את גופנו הנשמה או התודעה או איך שלא תקראו לזה, מופר האיזון והגוף פונה נגד עצמו בכל הכוח ומנסה לחזור אל האדמה, לעזוב את עולם החיים, הביוספירה, ולהצטרף אל המכלול המאובן והמת, הליתוספירה.
נפסח על השלבים הראשונים של המוות, אנחנו כבר הרבה מעבר להם. מעבר לצפידת המוות הקשה ומעבר לרִפיון שמגיעה אחריה. שני גורמים עיקריים תורמים לתהליכי הריקבון: החומרים שבקיבה ובלבלב, האחראים על העיכול, מתחילים לעכל ולאכל את הגוף מבפנים החוצה. קוראים לזה אוטוליזיס, פירוק עצמי.
במקביל, משהו כמו 100 טריליון חיידקים שחיים עלינו ובתוכנו, מתחילים גם הם לאכול אותנו. כל אלה מפרישים שלל גזים ותרכובות האחראים לריח הנורא. כל אלה יחד נוזלים ומנפחים את הגופה לעיתים פי ארבעה מנפחה המקורי, עד שהיא מתפקעת. רקמות השומן מתפרקות. אז בדרך כלל מגיעים הזבובים ומטילים ביצים, שמהן בוקעות רימות. אם יש חיות נוספות בבית, אתם כבר יכולים לתאר לעצמכם מה קורה.
צבע הגופה משתנה בגלל התפרקות ההמוגלובין, לאלף גוונים של ירוק, סגול, צהוב וחום, עד שהיא כמעט שחורה ובלתי ניתנת לזיהוי. כל מה שהיה האדם, איננו עוד. צלם האנוש אבד. בגל חום קיצוני כמו זה שהיה, כל התהליך הנ"ל יכול להתרחש תוך יומיים. באחד מאותם ימי חום הגיעו לא פחות מתשע גופות כאלה למכון לרפואה משפטית.
המראה כל-כך קשה, שאין פלא ששלוש הדתות המונותיאיסטיות מאמינות שגופם של הצדיקים והטהורים נשמר כמות שהוא ו"לא שולטת בו רימה". בגלל זה אנחנו קוברים את מתינו כמה שיותר מהר.
אני מרים טלפון לרב אברהם מנלה, מנכ"ל חברה קדישא ת"א-יפו והמחוז. "אנחנו מקבלים את הנפטרים ומביאים אותם לקבורה בצורה המכובדת ביותר האפשרית עם כמה שפחות פגיעה בכבוד המת". גם הוא מספר על ההתמודדות: "לא פשוט, אנחנו עוברים סדנאות עם פסיכולוגים. לשמור את האנשים מאוזנים. אדם שלא מדבר, המראות הקשים מצטברים בתוכו. זה הקושי הגדול ביותר בכל העיסוק עם המוות. זה לא פשוט. חייבים תחושת שליחות עמוקה - בלי זה, אתה נשבר".
למה זה כל־כך קשה?
"בלי להיכנס לפרטי פרטים, זה לא מכובד. כשאתה רואה נפטר שמגיע במצב כל-כך ירוד, ואתה יודע שזה היה אדם חי, שלא לדבר על הריח, זה פשוט מזעזע את הבן אדם, ולא משנה כמה הוא רציונלי או חזק".
עד כמה חזק הריח? מתנדב זק"א סיפר לי שאחרי אחד מאותם מקרים ירד למכולת לקנות לעצמו משהו לשתות. כנראה שטיפה אחת דבקה בבגדיו. "רק נכנסתי למכולת", אמר, "וכל האנשים פשוט ברחו משם כל עוד נפשם בם". כל הדרך הביתה, סיפר, היה לבדו בצד של הרחוב. אנחנו מתוכנתים להירתע מהריח הזה ולהתרחק, גם אם זו הפעם הראשונה ואנחנו אפילו לא יודעים מהו - הוא מאיים עלינו.
"המוות חשוף. לא מכוסה, לא עטוף, לא קבור. הנה הוא, מולנו", אומרת יעל לביא, דוקטורנטית בביה"ס לפילוסופיה, בלשנות ולימודי המדע באוניברסיטת ת"א, עוזרת מחקר במרכז מינרבה לחקר בינתחומי של סוף החיים. חוקרת בעיקר התאבדויות והחלטות סוף חיים.
"אנחנו לא אוהבים את המוות, זה מערער את יכולת ההכחשה שלנו, את המוחלטות של לוגיקת החיים. פתאום אתה רואה שמעפר באת ואל עפר תשוב, וכולנו סתם אירועים מקריים וחסרי חשיבות בעולם, חתולים דרוסים בצד הכביש. זה מעמת אותך עם מה שאתה מסרב לקבל".
ללביא יש את פריבילגיית הניתוק של הפילוסופית. "אנחנו לא אוהבים לחשוב על עצמנו כיצורים ביולוגיים, כאורגניזם, מעדיפים להדחיק את המוות. המתאבד והגופה הנרקבת מציבים מולנו מראה. אם הראשון 'שולט' בזמן מותו, הגופה פשוט מראה לך את הגוף כמו שאף פעם לא רצית לראות.
המחשבה על למות לבד, הרגעים שבהם אתה יודע את זה. אולי אפילו מאבד תקווה. יש בזה משהו שמנוגד לכל ההוויה האנושית. המוות זה הכלום בהתגלמותו ואתה לא יכול להגיד עליו כלום, כי אין לך כלים. נפתח פה מרחב שקיים בתודעה, אבל אי אפשר לומר עליו שם דבר. עניין הבדידות, כמובן, הוא הנושא העקרוני פה. ההתרחקות מהנורמה".
"הבחירה בחיים של בדידות היא בחירה שראוי לכבד", אומרת לביא, "גם זה פנימי לקיום האנושי, הרי בסוף כולנו בודדים באופן מהותי, גם אם האדם יצור חברתי, וכולנו מתים לבד. הפן הביולוגי עובדתי, הוא קבוע וידוע וקורה", אומרת הפילוסופית, אבל זה לא בדיוק נכון. כל אחד מאיתנו חי ומת ונרקב בצורה שונה כי כל אחד מאיתנו מיוחד. זה נכון.
ד"ר מאיה פורמן היא רופאה משפטית במרכז הלאומי לרפואה משפטית, שעזרה לי רבות בהכנת הכתבה ובהבנת התהליכים שעוברים עלינו כשאנחנו איננו. היא למדה לנשום דרך הפה כדי לא להריח, אבל להתרגל לריח, אומרת גם היא, אי אפשר. אף פעם. "כולנו שווים במוות. העשיר, העני, הצעיר והזקן, הגבר והאישה; אחרי כמה ימים כולם אותו דבר, אבל התהליך הוא אינדיבידואלי ותלוי במגוון רחב של גורמים, החל ממזגן פועל, דרך חלון פתוח, משקל, תנוחת הגוף וגורמים רבים נוספים".
זו הסיבה, מסבירה פורמן, שלא כדאי לסמוך במיוחד על ההודעות שנוקבות בזמן המוות. כל תאריך הוא השערה במקרה הטוב. "אני מסכימה שמצד אחד זה המוות הקשה ביותר להתמודד איתו מבחינה אסתטית. זה לא מראה אנושי ואתה לא יכול לראות מי היה הבן אדם", אומרת פורמן, "יחד עם זאת, קל יותר להתנתק ממי שנמצא שם. למרות שמדי פעם אני יכולה לראות, בין כל מה שנותר, ציפורניים צבועות, שרשרת, שיניים במצב טוב או שיער מסורק. ואז מעבר לכל הדברים הרעים אפשר לראות גם את החיים, להבין שהייתה פה אישה נאה ומטופחת".
זה לא רק המשפט הכי יפה ששמעתי השבוע, זה גם דבר שכל־כך טוב לדעת.
"אני רואה את הבן אדם כמו שהוא, בלי שום שיפוט, ומאמינה שזו זכות שניתנה לנו. לראות את האדם ככה, להבין מה קרה לו, לתת לו חסד אחרון בלי לצפות לתודה. זה נכון שגופות במצב כזה גורמות לנו לחשוב על כל הימים שאחרי המוות, תהליכי הריקבון וכדומה, אבל מה שהיה קודם, החיים, זה הדבר החשוב".
כתבות
ני"ע
