חזית המדע | ראיון

אתנוגרפיה, גרסת הפופ-אפ: כך חוקרים חברה באירוע חולף

כאשר החלה המחאה החברתית ב-2011, ד"ר הגר חג'ג' ברגר ידעה שיהיה לה זמן קצר בלבד לחקור את האירוע. כדי להצליח במשימה, היא פיתחה שיטת מחקר ייחודית שניתן עכשיו ליישם גם במחקרים של משבר הקורונה והמחאות בארה"ב

ד”ר הגר חג’ג’ ברגר / צילום: איל יצהר, גלובס
ד”ר הגר חג’ג’ ברגר / צילום: איל יצהר, גלובס

"במהלך לימודי הדוקטורט שלי, בשנת 2011, נסעתי יום אחד בשדרות רוטשילד וראיתי אוהל", מספרת ד"ר הגר חג'ג' ברגר, אנתרופולוגית מאוניברסיטת בר אילן. "לא ממש הבנתי מה קורה, אבל הסקרנות שלי התעוררה והחלטתי ללכת לדבר עם האנשים, פשוט כאנתרופולוגית חטטנית וסקרנית שהכול מעניין אותה".

בעקבות אותו ביקור באוהל, חג'ג' ברגר עבר לשהות באופן קבוע כמעט במתחם האוהלים בשדרות רוטשילד, שבו צמחה המחאה החברתית במהירות. היה לה ברור שמדובר באירוע זמני בעל משמעות יוצאת דופן בחברה הישראלית, ולכן היא קיימה עשרות ראיונות עומק בזה אחר זה. "התחושה הייתה כמו להתאהב בגבר פראי וסוער אחרי שנים של יחסים מיושבים ואחראיים עם מחקר אנתרופולוגי מעמיק, אטי ומתוכנן", היא אומרת, אבל כפי שצפתה מראש, יום אחד הכול נגמר. "התעוררתי בבוקר, וגיליתי שנעלם לי השדה".

"אתנורפיה בהולה", זה השם שנתנה חג'ג' ברגר לשיטת המחקר הזו, שמיישמת את כל הכלים המקובלים של מחקר אתנוגרפי חברתי קלאסי, אקדמי, אבל על שדה מחקרי שברור שהוא זמני. המחאה החברתית, ועכשיו גם תקופת הסגר בעקבות מגפת הקורונה, קרו בתוך החברה הישראלית והם חלק מהחברה הישראלית, אבל לדעת חג'ג' ברגר, הלך הרוח במהלכן היה מספיק שונה כדי להצדיק את ההתייחסות אליהן כאל חברות אחרות, חברות "פופ אפ", שקיימות לרגע בתוך החברה הישראלית, ואחר כך נעלמות.

שאלות שיישאלו משתתפי המחאה תוך כדי התהליך וכמה שבועות בלבד אחרי שהכול נגמר, יניבו תשובות אחרות. כך גם לגבי הסגר, וכך גם לגבי אותו אדם ששובר כרגע חלון של חנות יוקרה בניו יורק, ובעוד כמה שבועות אולי יתהה מדוע עשה זאת, ואילו לחצים חברתיים והלכי רוח דחפו אותו לכך. 

המחאה החברתית: מעמד הביניים מחפש אוטופיה

המחקר האתנוגרפי הקלאסי מקדש היטמעות ארוכת טווח של החוקר בחברה שהוא חוקר. המקורות ההיסטוריים של סוג המחקר הזה הוא האנתרופולוגים שנטמעו בשבטים זרים ומבודדים. הם למדו את שפתם ואת אורחות חייהם במשך כמה שנים או אפילו לאורך חיים שלמים של מחקר. היום, אתנוגרפים חוקרים גם חברות בלי להיטמע בהן לגמרי, אלא מבקרים אותן מעת לעת. לפעמים, הם חוקרים את החברה שהם עצמם חיים בה, במקביל לניהול חייהם שלהם. 

בעשורים האחרונים התפתח מאוד תחום האתנוגרפיות המהירות או הממוקדות, אך ההבדל ביניהן לבין האתנוגרפיה האקדמית דומה קצת להבדל בין פסיכואנליזה דינמית לקואצ'ינג, אומרת חג'ג' ברגר. "האתנוגרפיה המהירה בדרך כלל נובעת מנקודת כאב מסוימת של גורם מסחרי או ארגוני. למשל, אפשר להשתמש באתנוגרפיה מהירה כדי לזהות צורכי משתמש במערכת מחשוב, או כדי לתכנן מבנה אדריכלי, או למשל בעולם הרפואי, כדי לתכנן את המעבר של מטופל בין תחנות שונות בתוך מערכת הבריאות. מי שמבצע את המחקר הזה בהחלט יכול להיות אנתרופולוג קלאסי, עם הכשרה אקדמית מלאה, אבל היישום הוא לרוב לשם פתרון בעיה. זה קיים גם במחקר האקדמי, אבל פחות".

מחאת האוהלים. "יום אחד התעוררתי בוקר וגיליתי שנעלם לי שדה המחקר" / צילום: שלומי יוסף, גלובס
 מחאת האוהלים. "יום אחד התעוררתי בוקר וגיליתי שנעלם לי שדה המחקר" / צילום: שלומי יוסף, גלובס

המטרה של חג'ג' ברגר הייתה אחרת - לחקור באופן אקדמי הלכי רוח בחברה, אך ברגע מסוים של שינוי בה. "אחד ממקורות ההשראה שלי הוא דווקא אנתרופולוג ותיק, פרנץ בועז, שפעל במחצית הראשונה של המאה ה-20 וחקר תרבויות הולכות ונעלמות".

שדה אקדמי דומה הוא השדה החדש יחסית של חקר אירועים - Event Anthropology (ראו מסגרת). "אירועים הם זמנים בחיי חברה שבה אנשים חווים נתק מן השגרה הרגילה שלהם ועולים בהם רעיונות שכנראה לא היו עולים בשגרה", מסביר ד"ר ת'יג'ס וון דורמלן מאוניברסיטת לידן בהולנד, במאמר הסוקר את התחום. 

"השאלה שלי לגבי המחאה החברתית הייתה איך התפיסה של אוטופיה ושל אפשרויות שונות של מדינה אידיאלית משפיעות על התרבות הישראלית", אומרת חג'ג ברגר. "שאלתי, איך השתנתה התפיסה האוטופית, ואיך הזהות של העצמי מושפעת מתוך זה. המחאה הייתה מרחב של השתהות מחיי השגרה, שיצר תהליך שאפשר לומר שהוא כמעט טיפול פסיכולוגי מהיר - כל מוחה החל לשאול את עצמו מהי האוטופיה בעיניו, מהו העצמי, מהן הקטגוריות החברתיות ואיך אפשר לפרק אותן. ראיתי אנשים עושים ממש עבודת נפש בתוך הזירה הזאת.

"אחד הדברים המשמעותיים ששמעתי מיושבי האוהלים היה שמדובר במצב של חיפוש אחר משמעות. שאלתי שאלה מאוד פתוחה. כשעושים אתנוגרפיה ארוכת טווח, שואלים שאלות פתוחות בהתחלה ואחר כך ממקדים אותן בהדרגה. לי היה זמן בעיקר לשאלות פתוחות. שאלות פשוטות, ברמה של שאלות 'למה' של ילדים. שאלתי, 'למה אתה ישן באוהל?', ותשובות של חיפוש אחר משמעות היו התשובות המובילות".

אל מול התזה הזו, הייתה גם אנטי-תזה. "עבור רוב המוחים, רובם ממעמד הביניים, היה מדובר בחיפוש משמעות דרך בחינת השיטה הכלכלית הישראלית ומידת היכולת והרצון שלהם להשתלב בה, אבל היו במאהל גם אנשים עניים באמת, אפילו חסרי בית, והם אמרו שהמטרה שלהם היא הישרדות".

אצל מוחי מעמד הביניים באוהלים, השאלות הו יותר פילוסופיות. "האם אלה החיים שאני רוצה? מי אומר שאני צריך להיות מקוטלג לפי הקטגוריות החברתיות? חלקם אמרו לי - אני מחפש פה מחשבות ורעיונות אבל לאו דווקא תשובות. אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו כדי להיות ולחשוב ולא כדי לעשות".

לדברי חג'ג' ברגר, מה שאיפשר את ההשתהות והניתוק במאהל היה היציאה מהמרחב הפיזי הרגיל של החיים. "השדרה הייתה כמו בועה מדיטטיבית. אתה נכנס אליה ויוצא. זה לא כמו לנסוע להודו. בבוקר הולכים לעבודה ובערב מגיעים שוב לשדרה".

השוהים בשדרה ניהלו דיאלוגים מול אחרים מדומיינים, היא אומרת. "עלו סוגיות כמו הקשר עם ההורים, ואולי כתוצאה מכך - היחס כלפי המנהיגים. אמרו, 'אנחנו דור מפוקפק ואתם מסתכלים עלינו בבוז אבל אולי אתם הדור המפוקפק. ואז ההורים הגיעו לשדרה לבקר אותם, והתרחשו שם ממש תהליכים טיפוליים. אם כבר אנשים נפתחו שם, הם העלו שאלות על זוגיות והעדפה מינית, ושאלות של אמונה".

חג'ג' ברגר מסבירה את התהליכים הללו בביטוי "מולטיטופיה", האוטופיה שאנחנו בוחרים. "אין באמת אמת אחת לגבי מהי החברה הישראלית ומהי הציונות. ההורים הבטיחו לנו משהו, גם המדינה, אבל זה לא קרה ולכן עכשיו אני, האזרח הצעיר, צריך לבחור. האוטופיה הציונית זכתה לרבדים רבים ומגוונים וההגדרה של הציונות הפכה יותר גמישה".

משבר הקורונה: שאלות קיומיות בדיסטופיהה

באופן מפתיע, במחקר שעשתה חג'ג' ברגר בזמן הסגר בעקבות התפרצות הקורונה, עלו נושאים לא מאוד שונים. "בבידוד, עלו הקשרים של קיום וכיליון, של געגוע, וגם של נראות. הצעירים הרווקים שאלו, האם בכלל זוכרים אותי? האם אני עדיין קיים?

"הצעירים אמרו, 'אני חוששת שאני אשכח מה זה אומר להיות במסיבה עם אנשים זרים ולהתפרע. אני מפחדת שאני אשכח איך זה להיות בפאב אינטימי ולא לחשוש שנוגעים בי. אני חוששת איך אתנהל בדייטינג. מה אני אעשה עם החיים שלי. פתאום קלטתי שאין לי גב.

"הם התגעגעו לחיים הקודמים שלהם. הגעגוע היה מאוד נוגע ללב. אתה מרגיש את הכאב על האובדן של סגנון החיים שלהם. החיים לא יהיו אותו דבר".

זה אולי אחד הדברים שהיית חייבת לתפוס ברגע האמת, כי בינתיים זה נעלם.

"כן, יצאתי משיחות הטלפון האלה במועקה, ואחרי חודש דיברתי איתם וזה עולם אחר לגמרי. אחת המרואיינות אמרה: דיברתי איתך ממש מתוך המצוקה ואני לא רוצה לחזור לזה. זה היה ממש טראומה.

"מכאן עלו שאלות כמו 'איך אני תופס את עצמי והאם רואים אותי כמו שאני באמת? עלו הרבה סוגיות של אי ודאות ותחושה שאנחנו נמצאים בנקודה לימינלית". במחקר האתנוגרפי, לימינליות היא מעין טקס מעבר הכרוך בשינויים מסוימים במעמד המשתתפים בו, בעיקר במעמדם החברתי. 

כמו במחאה החברתית, גם בבידוד עלתה התחושה של מנוחה מהחיים לצורך מחשבה ובחינה מחדש של חיינו ומעמדנו בהם. "המרואיינים דיברו על האבסורד של החיים, על שאלות של משמעות מול החשש מכיליון. בנקודות לימינליות, אלה שאלות שעולות. בתחילת הדרך הייתה אפילו חרדה קיומית, ועלו הרבה שאלות של אשמה ובושה - האם אני עלול להיות זה שידביק מישהו אחר? האם הרצון שלי לשמור על עצמי עלול להוביל מישהו לקריסה כלכלית?.

"חלק דיברו על לשנות סדרי עדיפויות: 'נחזור הביתה פעם-פעמיים בשבוע בחמש', 'לא ידעתי בכלל שהילד שלי מנגן בגיטרה'. לעומת זאת היו כאלה שגילו שהם לא יכולים להיות זה עם זה. הם אמרו לי, 'ממש חילקנו את הבית לשניים'. הם חזרו מנסיעה לחו"ל שחשבו שתפתור להם משבר, גילו שזה לא פותר כלום, ואז הכניסו אותם לבידוד יחד".

ההבדל הגדול בין המחאה החברתית לתקופת הבידוד הוא שהראשונה הייתה בחירה, "אבל כשתפסת את האנשים בנקודת האמת, היה הרבה דמיון בתחושה של להיות מחוץ לחיים, אבל במקום שהוא לא הדרה או היפלטות מהחיים, אלא מעין ריחוף מעליהם. בשני המקרים עלו גם שאלות של סולידריות. מה האחריות שלנו על אחרים בחברה שלנו, מה אחריות החברה עליי אם אני לא יכול להתפרנס בכבוד, אם מוציאים אותי ממעגל התעסוקה בהינף יד".

בניגוד למחאה החברתית, השאלות הללו עלו לא על רקע החיפוש אחר אוטופיה, אלא על רקע תחושות של דיסטופיה. "'סרט מדע בדיוני', 'העולם רוצה להגיד לנו משהו', ואחר כך אמרו - 'אין שום דבר ששווה לצאת בשבילו'. יוצאים מבידוד לבידוד כי אנחנו חיים בתרבות מנוכרת. זו לא הייתה תקופה של מחאה ולא תקופה של מחשבה על מבנה המדינה, אבל גם בקורונה דיברו חלק מהמרואיינים על כך שהם מאוכזבים מהמדינה. ממש תחושה שמאבדים את המדינה. שאלו מה זה אומר כשהחברה לוקחת אדם ושמה אותו במקום מסוים".

כלי המחקר שהשתמשת בהם מתאימים גם למחקר של המחאה בארה"ב עכשיו. מה את ממליצה למי שרוצה לעשות את זה?

"אני לא ממליצה לעשות את זה, אלא אם כן הלב שלך נמצא שם ואתה מסוגל, כי זה פשוט מתיש, ונגמר במועד בלתי ידוע ואי אפשר לחזור חזרה. לא כולם בנויים לזה. אבל אם בחרתם לעשות זאת, אל תתנצלו שזו לא אתנוגרפיה קלאסית. תהיו מוכנים לשאול הרבה שאלות בכיוונים שונים בו זמנית ללא מיקוד, ולעשות את הסדר אחר כך. תבינו שהאירוע הוא לא שדה המחקר האמיתי שלכם, אלא החברה שבתוכה הוא התרחש, והשאלה שלכם היא בעצם מה האירוע הזה אומר עליה". 

אנתרופולוגיה מהירה מסביב לעולם: החוקרים שמתחברים לזרמים התת-קרקעיים של החברה

המחקר של אירועים חולפים הולך ותופס מקום בתוך האנתרופולוגיה הקלאסית בשנים האחרונות. בספר In the Event - Toward an Anthropology of Generic Moments כותב העורך, האנתרופולוג האוסטרלי פרופ' ברוס קפפרר, שאירועים חולפים היו תמיד חלק מחקר החברה, אך היחס אליהם היה כמעין עדשות ייחודיות שדרכן אפשר להסתכל עליה, כייצוגים של מה שמתרחש בחברה בכללותה. לחלופין אפשר להציע, כפי שעושה גם חג'ג' ברגר, שהחברה במהלך אירוע מכונן היא מציאות משל עצמה, שייכת אך גם נפרדת מכלל החברה. האירועים הללו גם עשויים לשנות את החברה. 

אירוע מכונן שחוצה גבולות גיאוגרפיים

פרופ' סטין קרוייז'ר מאוניברסיטת קופנהגן, שחקרה הפגנות של אקטיביסטים רדיקלים אירופאים מול ועידת נאט"ו בשטרסבורג בשנת 2009, הראתה כיצד תנאים מסוימים יכולים להפוך אנשים זרים לגוף מסונכרן. במהלך האירועים, המוחים נדחקו על ידי המשטרה כך שעמדו צפופים על גשר, ושוטרים חמושים משני צדיו. היה נראה שאין להם לאן ללכת והם ללא ספק יפסידו במאבק וייאלצו להתפזר כדרישת המשטרה. אולם, כיוון שהם הפכו לקבוצה מאוד מסונכרנת, התקרבו מאוד זה לזה וחיקו את התנועות אלה של אלה כך שכולם עמדו בעצם באותה תנוחה בדיוק, הם הפכו לרגע מאוסף של גופים לגוף אחד שצלח את החומה המשטרתית, וכך השתחררו מן הגשר.

קרוייז'ר מדגישה במחקר שלה את המאפיינים של אותו אירוע, שגיבשו מכרים וזרים לחברה אחת במצב נתון. היא רואה באירוע הזה פחות כלי לחקור בו את החברה האירופאית, שלא מאופיינת בסנכרון או בסולידריות כזו בימים כתיקונם, אלא ככלי לחקור אירועי סטרס חברתי דומים, שיכולים לקרות בחברות שונות באותם תנאים.

מחקר אחר המוצג באותה אנתולוגיה, של פרופ' מיקל ריטר (Mikkel Rytter) מאוניברסיטת אורהוס, מראה כיצד רעידת אדמה שהתרחשה בפקיסטן הייתה לאירוע מכונן עבור קהילת הפקיסטנים בדנמרק. ריטר מראה כיצד המיקוד של הפקיסטנים הדנים באירועים שהתרחשו במולדת הוביל להתלכדות הקהילה באופן שלא נראה קודם לכן. כמו כן, הוא מתאר את האופן שבו הפקיסטנים בדנמרק ניצלו את האירוע ואת הסיקור שלו במדיה הדנית כדי לנסות להשיג יחס טוב יותר למוסלמים המקומיים. מסקנתו של ריטר היא שגם אירוע מרוחק יכול לשנות חברה שהוא לכאורה כלל לא מתרחש בה. באותו אופן אירועי ה-9/11 בניו יורק השפיעו על היחס בין מוסלמים לאירופאים בכל העולם. למעשה, אפשר לומר שמחקר האירועים האתנוגרפי הוא המקום שבו היסטוריה ואנתרופולוגיה נפגשות.

חברות שונות, אסתטיקה דומה של מחאה

אנתולוגיה נוספת, The Political Aesthetics of Global Protest: The Arab Spring and Beyond, קושרת בין אירועי האביב הערבי לאירועי Occupy Wallstreet ואירועי מחאה חברתית דומים שהתרחשו בכל העולם (גם אצלנו) באותו זמן. היא מראה שלמרות ההבדלים הגדולים בין החברות היה דמיון מסוים באסתטיקה ששימשה את המוחים באירועים השונים. זו הייתה אסתטיקה של מחאה חברתית ב-2011, ללא תלות במטרות המחאה או בערכים המתנגשים הספציפיים של החברות שבהן היא התרחשה.

הספר The Occupiers של מייקל גולד וורטובסקי, היום דוקטורנט באוניברסיטת ניו יורק, שהתמקד רק בתנועת Occupy Wallstreet, הוא דוגמה נוספת לאנתרופולוגיה בהולה כמו זו שביצעה חג'ג'. וורטובסקי היה סטודנט באוניבסיטת ניו יורק כאשר האירוע התחיל, ובמקרה עסק בתנועות מחאה חברתיות. בעבודתו הוא מציע לחוקרים שחושבים שאנתרופולוגיה מהירה מסוג זה היא אתגר שהם רוצים לקחת על עצמם, להיות קשובים לזרמים התת-קרקעיים בתחום המחקר שלהם ובחברה שבה הם חיים, אבל גם להכין את עצמם להיות ספונטניים מספיק כדי לקפוץ על האירוע המפתיע ברגע שהוא מתרחש ומתחבר לאותם זרמים תת-קרקעיים. 

צרו איתנו קשר *5988