ריקוד המכונה: העונה השלישית של "ווסטוורלד" מצליחה במקום שבו השנייה נכשלת

העונה השלישית של "ווסטוורלד" מוצלחת מהשנייה, ועדיין נכשלת בפשטנות ובהתאמצות

העונה השלישית של “ווסטוורלד”  / עיבוד: טלי בוגדנובסקי , גלובס
העונה השלישית של “ווסטוורלד” / עיבוד: טלי בוגדנובסקי , גלובס

איזו סדרה משונה, מורכבת, מפוזרת ומעט מוחמצת יצרו ג'ונת'ן נולאן (אח של כריסטופר) וליסה ג’וי. הסדרה, שהתחילה למעשה כרימייק לסרט בשם דומה, התחילה חזק מאוד, בעונה ראשונה מצוינת ומעוררת מחשבה, ואז שקעה בעונה השנייה לתוך כאוס תסריטי שאיש על פני כדור הארץ לא הצליח לעשות בו סדר כצופה - מה שגרם להתרסקות הסדרה ברייטינג ולרינונים במשרדי HBO על ביטולה. אבל המותג תפס, והרבה גיקים מחו, אז ערוץ הכבלים החשוב ביותר בעולם נתן לנולאן ולג’וי הזדמנות שלישית.

והעונה השלישית מנסה לתקן את הבלגן שיצרה השנייה, אבל נופלת לתהומות של פיתולי עלילה כה לא ברורים ומורכבים, עד שאלה מאיימים לבלוע את הנרטיב, את העלילה, את הדמויות ואפילו את תצוגת המשחק הטובה של הקאסט המצוין. אמרתי "מאיימים", אבל למרבה המזל - לא מצליחים.

"ווסטוורלד" עונה שלישית / צילום באדיבות YES
 "ווסטוורלד" עונה שלישית / צילום באדיבות YES

אז פארק השעשועים - שהיה מרכז ההתרחשות בשתי העונות הראשונות - שבו מכונות בעלות חזות אנושית, התנהגות אנושית, ואפילו רגשות, נסגר ונהרס אחרי אירועי העונה השנייה (אמזער ספוילרים למי שטרם צפה בשתי העונות הראשונות ורוצה לצאת למסע המשוגע הזה), וכעת דולורס (בגילום אוואן רייצ’ל ווד הנהדרת, בתפקיד חייה) מתנהלת בעולם האנושי, כשמטרתה היא השמדת הגזע שניסה להשמיד את הגזע שלה - המכונות.
בגדול, הרפרנסים ל"מטריקס" ולסדרת סרטי ה"טרמינייטור" כה רבים, עד שלעיתים ניתן לחשוד ביוצרים בפלגיאט. הגרעין העלילתי והאידיאולוגי של כל היצירות האלה זהה - עימות בין בני אדם למכונות על השליטה בכדור הארץ, ובעיקר: בתודעה של החיים על כדור הארץ. מהו אדם? מהי זהות? מהי חירות? מהי הכרה? מהי מציאות? כל שאלות היסוד האופנתיות האלה, שהטרידו יוצרי מדע בדיוני לאורך ההיסטוריה של הז’אנר, עולות גם כאן באופן סמלי, בדרך של סדרת אירועי אקשן סוחפת.

העונה השלישית מצליחה במקום שבו השנייה נכשלת - היא קצבית ומושכת וקלה בהרבה לצפייה, ואפשר ליהנות ממנה כסדרת פעולה לכל דבר, גם אם מוותרים על ההתעמקות בפילוסופיה שנולאן וג’וי כמעט כופים על הצופה. בהופעת אורח בינונית למדי מגיח אארון פול ("שובר שורות"), שחובר לדולורס במסעה, ועל הדרך מגלה סודות נוספים על חייו, על העולם שבו אנו חיים ועל אלוהים. כלומר, מחשב-על בשם "רחבעם", שתכננו שני אחים שניסו לברוא אלוהים בעולם שבו אין אלוהים.

"רחבעם" שולט בסיפורי החיים של כל היצורים האנושיים ומנווט אותם לחיות חיים קטנים, בינוניים ומאוד צפויים, למען לא ישמידו את העולם - שזה הדחף הטבעי של המין האנושי. אבל דולורס, שהיא מכונה, מבקשת להשמיד את האנושות, אשר לעזרתה נזעקות מכונות אחרות - "רחבעם", ברנרד (המדען הראשי של הפארק, שהתברר לנו כמכונה בעצמו) ודמויות נוספות שחוזרות מהעונות הקודמות.

המסר ברור, גם אם פשטני: המציאות כוזבת. גם למכונות יש תודעה ורגשות. וכל יצור חי כלוא בחידת גורלו וקיומו ונעדר סיכוי להשתחרר מהלופ. להוציא מהפכה, כלומר. אותה מהפכה שמתכננים ניאו והחבורה ב"מטריקס", מתכננת גם "דולורס", שהופכת בעונה הזאת לטרמינייטור בעל כוחות-על וללוחמת שמקומה מובטח בכל פנתיאון של רובוטים על-אנושיים. נדמה לי שהקונספציה ברורה, נכון?

אז היא מעט פשטנית, נכון. ומעט מתאמצת, נכון. אבל "ווסטוורלד" היא סדרת טלוויזיה ששווה את זמנכם. בגלל הסטנדרטים הסופר-גבוהים של התפאורה, העיצוב ותשומת הלב לפרטים בעולם עתידני; בגלל הרמה הסופר-גבוהה של העריכה והצילום; המשחק המצוין, והקצב הטוב מאוד שלה. היא לא עבור כולם, מה שנקרא, אבל מי שייכנס לתוכה ויתמסר אליה, ייצא ממנה בתחושה שזמנו לא בוזבז.

דירוג: 3

צרו איתנו קשר *5988