תאטרון | פיצ'ר

השחקן רמי הויברגר: "כבר חשבתי שהמקצוע שלנו נגמר ולא יצטרכו אותנו יותר"

השחקנים בחדר ההלבשה בתיאטרון חיפה היו נרגשים במיוחד השבוע - ההצגה "הנשים של ג'ייק" היא הראשונה שעלתה לבמה מאז הקורונה • מבקר התיאטרון שלנו היה שם מול הבמה, בלובי ומאחורי הקלעים ושמע מה היו תכניות המגירה של הויברגר: "הייתי בחרדה וכבר התחלתי להתעניין בחקלאות"

רמי הויברגר. מאחורי הקלעים בבכורת "הנשים של ג'ייק" / צילום: פולי בלום
רמי הויברגר. מאחורי הקלעים בבכורת "הנשים של ג'ייק" / צילום: פולי בלום

תמיד אמרו לנו שההצגה חייבת להימשך. אבל קורונה, אתם יודעים, הוכיחה שגם לקלישאה הזו יש גבול. תיאטרון חיפה החליט שהספיקה לו פגרת הקורונה שסגרה בבית מיליארדי אנשים בכל העולם, וביום שני השבוע היה לתיאטרון הראשון בארץ - לטענת מנכ"לית התיאטרון ניצה בן-צבי אפילו הראשון בעולם - שחזר לפעילות, "לפני ברודוויי, לפני הווסט אנד, לפני הנשיונל, ולפני רומא".

יום החזרה לתיאטרון היה מיוחד. אומנם לאוהבי תיאטרון, כל יום שמסתיים בהצגה הוא מיוחד, אבל האווירה שאפפה ביום שני את תיאטרון חיפה, שעתיים לפני עליית המסך בהצגת הבכורה של "הנשים של ג'ייק", הייתה מיוחדת במיוחד. כששאלתי את אלון אופיר, במאי ההצגה, איך עבר את תקופת הבטלה הכפויה בגלל הקורונה, הוא ענה שאצלו זה דווקא יצא פחות רע מאצל אחרים. "יש לי סטודיו לחמר בבית, וגם אולפן מוזיקה, אז היצירה לא הפסיקה", הוא אמר, "אבל ברור שהתגעגעתי לתיאטרון".

ההצגה "הנשים של ג'ייק" הייתה צפויה לעלות לבמה כמה ימים אחרי שהוראות משרד הבריאות אסרו על התקהלות של יותר ממאה איש, ובכך למעשה סגרו את פעילות התיאטרון. "היה לנו מזל שהצלחנו להכין את התפאורה ברגע האחרון", אומר אופיר. "עמדנו מוכנים על קו הזינוק לרגע שאפשר יהיה לחזור לבמה".

אבל לא כולם היו כל-כך אופטימיים. "אני חשבתי שהמקצוע נגמר, שהוא לא יחזור, שלא יצטרכו אותנו, שיהיו צרכים אחרים", אמר רמי הויברגר בשיחה מאחורי הקלעים. "הייתי בחרדה וכבר התחלתי להתעניין בחקלאות".

מקווים שהדובים יתנהגו יפה

"התיאטרון לא נסגר", מבהירה בן-צבי, "רק הבמה נסגרה. ניסינו ככל האפשר לשמור על פעילות, ובעיקר על קשר עם הקהל שלנו".

ניצה בן־צבי מנכ"לית תיאטרון חיפה עם הדובים שמפרידים בין המושבים / צילום: פולי בלום
 ניצה בן־צבי מנכ"לית תיאטרון חיפה עם הדובים שמפרידים בין המושבים / צילום: פולי בלום

איך עשיתם את זה?
"לשמחתי, לתיאטרון יש ארכיון דיגיטלי מרהיב של עשר שנים, והוא עזר לנו לגרום לקהל להתגעגע אלינו".

ואכן, בדף הפייסבוק של התיאטרון נכתב: "רגע לפני שאנחנו חוזרים לבמות, תתרווחו לכם על הספה עם כוס יין ותתחילו ליהנות" - עם קישורים לצפייה בהצגות שעלו בתיאטרון בשנים האחרונות, שאותן בחר הקהל. אבל התיאטרון לא הסתפק רק בכך, אומרת בן-צבי: "חשוב לזכור שרבים מהלקוחות שלנו הם אוכלוסיות מבוגרות, ושיחת טלפון מהתיאטרון, שמדברת על חיים, ועל הצגות, הייתה מבחינתם איזושהי קרן אור באפלה".

"הם התקשרו, שלחו לי סמסים", מאשרת דניאלה. היא ושתי חברותיה, חנה ובלהה, ישבו בלובי התיאטרון, עוטות מסכות, והמתינו לקריאה להיכנס לאולם. שלושתן בנות גיל הזהב, מנויות לתיאטרון, ומחמיאות לו מאוד על כך ששמר איתן על קשר בחודשי הקורונה. כשהתקשרו אליהן ובישרו על חזרת התיאטרון לפעילות, שלושתן לא היססו, והתייצבו. "נו מה, עוד לפני הקורונה היינו אמורות לבוא היום לראות הצגה", צוחקת חנה.

אתן לא פוחדות מהקורונה?
"לא, אם בתיאטרון אמרו שאפשר, והסבירו איך נזהרים, אנחנו סומכות עליהם".

החזרה לפעילות, חגיגית ככל שתהיה, לא מחתה את זכר הקורונה, ותזכורות היו בכל מקום. מתקן אלכוג’ל ובדיקת חום בכניסה לבניין, ועטיית מסכות כל הזמן, הם המובן מאליו. ביום המופע נשלחה מהתיאטרון הודעת סמס שהבהירה שרק בעלי כרטיסים יוכלו להיכנס לבניין, כולל לחניון. כוכבם של כרטיסי הנייר ממילא דעך בשנים האחרונות, וכעת הם אסורים כליל. במקומם, הציג כל אורח את אישור הכניסה שקיבל בסמס. המזנון טרם חזר לפעול. "כל דבר שאנחנו עושים חייב להיעשות בתשומת לב מלאה, וכמנכ"לית אחראית, אני לא יכולה לתת קשב מלא לפעילות המזנון", אומרת בן-צבי.

הישיבה באולם היא בקפסולות - אדם יכול לשבת רק בכיסא שצמוד לכיסאות האנשים שבאו איתו. את הכיסא בין קפסולה לקפסולה תופס דובי לבן ופרוותי עם רגליים ולב מלאים בנצנצים. שאלתי את הויברגר ואת מיכל ינאי אם הם עשו חזרות מול הדובים. "לא", ענה הויברגר, "אנחנו מקווים שהם יתנהגו יפה".
"ולא יוציאו מסטיקים וסוכריות", הוסיפה ינאי.

כשההצגה הסתיימה, כדי למנוע התקהלות ביציאה מהאולם, קצין הביטחון של התיאטרון הכריז על מספרי השורות שהתבקשו לצאת.

הקהל התפזר במהירות. בכל זאת, אלו זמנים של מגפה עולמית. אבל הערב הזה היה יותר מחזרה לשגרה. הוא היה ניצחון. קטן, זהיר, ראשוני - אבל בהחלט ניצחון. "אנחנו צריכים ללמוד לחיות עם הקורונה", סיכמה בן-צבי, והתהייה איך עושים את זה התחילה להתברר סוף-סוף באופן מעשי. עולם התיאטרון קיבל קצת סומק על לחייו החיוורות. מתחת למסכות. 

ביקורת הצגה: "הנשים של ג'ייק" - סיפתח מושלם לחזרה לתיאטרון

קשה למצוא סמליות בכך שדווקא המחזה "הנשים של ג’ייק" פתח מחדש את פעילות תיאטרון חיפה, התיאטרון הגדול הראשון בארץ - ואולי בעולם - שחזר לפעילות. הוא לא סמל להפקה גרנדיוזית, הוא לא ישראלי, לא מדבר על נושא אקטואלי, ואין בו אפילו סאטירה פוליטית בועטת שמשקפת את מנהיגינו בעת הזו. מצד שני, הוא כן מציג דמות של אדם שנמצא כל הזמן לבד בביתו וכמעט משתגע, אז במובן הזה, הוא דווקא רלוונטי.

אסי לוי. מאחורי הקלעים בבכורת "הנשים של ג'ייק" / צילום: פולי בלום
 אסי לוי. מאחורי הקלעים בבכורת "הנשים של ג'ייק" / צילום: פולי בלום

"הנשים של ג’ייק" מאת ניל סיימון מספר על גבר בן 57 (רמי הויברגר), סופר מצליח, שנישואיו במשבר. בעוד שאשתו (נתי קלוגר) עובדת מחוץ לבית ורצה ממקום למקום, כולל 15 ק"מ בסופי שבוע, הוא ספון בדירתו. היא לא יכולה להפסיק לרוץ, הוא משותק מפחד. רק דבר אחד עובד אצלו בקצב - הדמיון. ושם הוא מוקף בנשים שהיו ועודן בחייו. הנשים הן אחותו (שני קליין הנהדרת) והפסיכולוגית שלו (אסי לוי המרשימה תמיד), שעושות יד אחת לחשוף את חדלונו האישיותי והפחד שלו מאינטימיות, וגם אשתו הנוכחית ואשתו הראשונה (יובל שרף בהופעה מצוינת), שמתה בגיל צעיר. בדמיונו נמצאת גם בתו - לעיתים כשהיא בת 10 (אלה עופרי ועמית פרופ שמתחלפות) בתקופה שבה איבדה את אימה וקיבלה אם חורגת, וכפי שהיא כיום (מיכל פרדקין), כסטודנטית. בהמשך, מצטרפת אליהן שילה (גל מלכה), שאיתה יצא כדי לשכוח מאשתו השנייה, כשנפרדו. כמעט כל הופעותיהן של הנשים הן פרי דמיונו.

יובל שרף. מאחורי הקלעים בבכורת "הנשים של ג'ייק" / צילום: פולי בלום
 יובל שרף. מאחורי הקלעים בבכורת "הנשים של ג'ייק" / צילום: פולי בלום

קשה להגזים באיכות המחזה. סיימון היה רב-אמן בבניית פרופיל פסיכולוגי משכנע ועמוק, שמתגלה בטקסטים שנונים, חדים ומצחיקים. התרגום המצוין של דורי פרנס שומר על העולם המנהטני מחד, ונזהר מליפול לבורות תרגומיים ותרבותיים מאידך. השחקנים גם מעדכנים את השפה לתקופת הקורונה (ג’ייק טוען שנישואין זה לא קורונה. אחותו מתלוננת שהוציאו אותה לחל"ת). לטקסט כזה נדרשת הגשה מדויקת, ומעטים השחקנים בישראל עם טון ציני חד ודוקר כמו זה של הויברגר, בהופעה כובשת. גם השחקניות שמאירות צדדים שונים של אישיותו ושל חדלונותיו, מצטיינות כל אחת בשמירה על הקצב המיוחד שלה.

התפאורה של לילי בן נחשון מצוינת. מדפי הספרים הגבוהים שמהם יוצאות יצירות הדמיון של ג’ייק, הווילונות הכבדים שמחליפים צבעים, החלל הפתוח על הבמה, בלי נברשות, מנורות, תמונות ושאר הפרעות - כל אלו לא רק מתיישבים היטב עם מיקום העלילה בדירה מנהטנית יקרה, אלא גם משאירים לשחקנים מקום לנוע קדימה ואחורה, למעלה ולמטה. התאורה של קרן גרנק מדגישה היטב את המקומות שיש לשים לב אליהם.

הבמאי אלון אופיר גיבש היטב את חבורת השחקנים. במחזות מעין אלה, כשהדיבור בקצב גבוה, קל ליפול להטחת רפליקות זה בזה. לא כאן. השחקנים מתואמים היטב. נראה שאופיר לא מנסה להמציא את הגלגל באיזה טריק שיאיר את המחזה באור חדש, יעביר אותו למגדלי יוּ בתל אביב או שיישא בו אמירה עדכנית ומהממת. הוא פשוט עושה כבוד לטקסט המצוין ומאפשר לו להוביל את ההצגה.

הבמאי, אלון אופיר / צילום: פולי בלום
 הבמאי, אלון אופיר / צילום: פולי בלום

המחזה "הנשים של ג’ייק" טרם הוצג בארץ באופן נרחב, וזו אחת מהסיבות לצפות בו, אבל לא הסיבה העיקרית. זו פשוט הצגה שכולה עונג צרוף. 

דירוג: 4