ימי קורונה | ניתוח

התוכנית שמנסה להביא צעירים בדואים להייטק: "יצרנו אצלם ציפיות ואז הגיע המשבר"

תוכנית בוטקאמפ ללימודי תכנות שמה לה למטרה להביא אל ההייטק את האוכלוסייה שהכי רחוקה ממנו - הבדואים • צעירים וצעירות השתתפו במיזם הראשוני, בתקווה לעבוד בתחום ולהיות מודל לחיקוי • דפנה גבר ליפשיץ, מנכ"לית תפוח: "ה’מאני טיים’ הוא למצוא להם משרה בחברת הייטק ולהצליח"

המשתתפים בתוכנית בוטקאמפ ללימודי תכנות לחברה הבדואית / צילום: עדי לוי סלמה
המשתתפים בתוכנית בוטקאמפ ללימודי תכנות לחברה הבדואית / צילום: עדי לוי סלמה

בישראל חיים 280 אלף בדואים, רק 20 מתוכם הם מהנדסי תוכנה. תוכנית בוטקאמפ ללימודי תכנות, שנועדה לשלב צעירים מהחברה הבדואית בתעשיית ההייטק, באה לשנות מציאות זו. 22 צעירות וצעירים בדואים השתתפו במסגרתה בלימודי תכנות אינטנסיביים בחצי השנה האחרונה.

הבוטקאמפ כלל שלושה חודשי לימוד אינטנסיביים ושלושה חודשים של עבודה פרויקטלית בחברות השותפות לתוכנית. במקביל, המשתתפים זכו להכנה לראיונות עבודה בתעשייה. במקור, הייתה מטרה לקליטה של משתתפי התוכנית בחברות בהן התקיימו הפרויקטים, והחברות עשו מאמצים והיערכות לקליטה, כולל ימי סימולציות והכנה של המשתתפים לראיונות עבודה. אבל אז הגיעה מגיפת הקורונה וטרפה את הקלפים.

יריב מן, שמנהל את האגף לפיתוח כלכלי חברתי בחברה הבדואית בנגב, מספר: "יצרנו אצל הצעירים האלה ציפיות שאם הם יעבדו קשה וילמדו כמו שצריך, אנחנו נסייע להם להשתלב בתעשייה, ובעצם נתקענו. זה פוגע בנו פעם ראשונה כי הבוגרים נשארים בלי עבודה, ופעם שנייה כי ראינו בחבר’ה האלה מודל לחיקוי. אם מתוך ה-25 האלה רק 10-15 ישתלבו בשוק העבודה ויחזרו הביתה לכפר, נצליח להניע איזשהו שינוי, ועכשיו אנחנו לא מצליחים לראות את השינוי הזה.

"אלה חבר’ה עם פוטנציאל אדיר, כי השכל חולק לכולם באופן שווה, אבל הם לא באים מאותו הרקע כמו החברה היהודית, לא זכו לאותו החינוך ולא שירתו ב-8200. איך שגמרנו עם הפרויקט הזה, שכבר עורר המון עניין בחברות, שרוצות גיוון כי הן חברות גלובליות, הבנו שזה עובד. רק מה? - נגמר הקורס, תפס אותנו משבר הקורונה ועכשיו יש קושי לעשות השמה".

בין העשירון התחתון לבוגרי 8200

אוכלוסיית הבדואים היא מוחלשת במיוחד, המדורגת בעשירון התחתון וסובלת מעוני ואבטלה. לפי נתונים הלקוחים מתוכנית העבודה לפיתוח כלכלי-חברתי בחברה הבדואית מ-2018, שיעור האבטלה בקרב החברה הבדואית בישראל עומד על כ-50% בקרב הגברים ו-80% בקרב הנשים. וזה עוד לפני משבר הקורונה. כעת, לאחר פרוץ המשבר, כ-88% מהחברה הבדואית הם תובעי אבטלה.

כיום, תלמידי תיכון בדואים מצטיינים מיישובי הנגב, ממשיכים על פי רוב ללימודי רפואה באירופה, או ללימודים במכללה להנדסאים בבאר שבע או במכללת ספיר בשדרות. תעשיית ההייטק נוטה להעסיק בוגרי אוניברסיטאות ויוצאי 8200, בשיטת חבר מביא חבר, ולכן גם המעטים שבוחרים במסלול טכנולוגי, מתקשים להשתלב בתעשייה.

מטרת התוכנית לשנות את המצב הזה, על ידי חיבור בין החברה הבדואית לתעשייה החזקה ביותר בישראל, תוך פתיחת דלתות למשרות בשכר גבוה, ויצירה של מודלים לחיקוי עבור צעירים בדואים נוספים, שלא מכירים כלל את התחום כיום. מצד התעשייה, הרעיון היה לפתוח לה ערוץ לאוכלוסיה צעירה עם פוטנציאל רב, במטרה לעודד את הגיוון בחברות ההייטק ולספק להן מקור נוסף לעובדים מוכשרים.

את התוכנית יזמה והפעילה עמותת תפוח, העוסקת ביצירה של שוויון חברתי ודיגיטלי בישראל יחד עם האגף לפיתוח כלכלי-חברתי של האוכלוסיה הבדואית בנגב במשרד החקלאות. התקציב הגיע מהתוכנית הזו וכן מתוכנית פורסטק של משרד העבודה בתמיכתו של רועי לבנון מנהל תחום תעסוקה בהייטק במנהל אוכלוסיות במשרד העבודה. התוכנית נולדה בעקבות שיתוף פעולה עם קואליציית ENTER, הכוללת את שלומי עוזיאל לשעבר לשעבר מנכ"ל מרכז הפיתוח של קיידנס בישראל; מנכ"ל TALENTEAM פאדי אלעוברה; אלירן רובין מקרן ההון סיכון TLV Partners; הפעיל החברתי מרהט אנאס אבו דעבס; אורית וינוגרד, אשת פיתוח עסקי; ואיתי אייגס, יועץ כלכלי, לשעבר מנכ"ל משרד התיירות. את התוכנית מנהלת עדי לוי סלמה.

הקבוצה לקחה חלק בבניית המודל של התוכנית, מתוך מחשבה על בנייה עתידית של תוכנית רחבה, בה הלימודים בבוטקאמפ יהיו השלב הראשון: יצירת תוכניות לימוד מעשיות במדעי המחשב בבתי הספר בחברה הבדואית כבר מגיל תיכון, ויצירת צינור שבוגרים מצטיינים שיגיעו לבוטקאמפ - ומשם לתעשייה. מעין מסלול אלטרנטיבי לזה של 8200 בחברה היהודית.

25 מתוך 500 התקבלו לתוכנית

מחמוד ושאח, בן 27, מרהט, בוגר התוכנית, מספר על ההתנסות שלו: "למדתי במכללה הטכנולוגית בבאר שבע, והתחלתי לעבוד אחרי הלימודים, אבל לא בתחום ההייטק, אלא בבניין. רוב האנשים מהחברה הערבית שסיימו את הלימודים איתי במכללה, לא התקבלו לעבודות בתחום, אז הייתי סקפטי אם הלימודים במכללה מספיקים". ושאח הוא אחד מ-500 האנשים שהגישו מועמדות לתוכנית, ואחרי תהליך מיונים, שכלל מבחנים וראיון אישי, הפך לאחד מ-25 שהתקבלו.

ושאח מספר שהוא התעניין במחשבים מגיל צעיר, והיה אחד מהילדים היחידים בבית הספר שלו שהיה לו בבית מחשב משלו בילדות והוא התחיל ללמד את עצמו לתכנת. "בגיל קטן מאוד אבא שלי הביא לי מחשב והייתי יושב המון שעות מול המסך, והתחלתי לחפש כל מיני תוכנות, שפות.

"אני חושב שצריך מודלים לחיקוי בחברה, וצריך גם היחשפות לתחום ההייטק", הוא אומר. "מה שעושים בבוטקאמפ יעזור עם זה, אבל השאלה היא אם אנחנו נצליח למצוא עבודה. אני רואה את עצמי מוכן לשוק העבודה, אבל פריצת הדרך והתחלה של העבודה הראשונה, כרגע, בגלל הקורונה, היא קשה. מקודם היו חברות שרצו עובדים בלי ניסיון, ועכשיו מחפשים לפחות עם שנתיים ניסיון".

בוגרת נוספת של התוכנית, עביר אלאטרש, נמצאת במקביל לקראת סיום לימודי הנדסאית תוכנה במכללה הטכנולוגית. "ראיתי שהבוטקאמפ מבטיח לתת כלים מעשיים לשוק העבודה, מה שלא נותנים בלימודים", היא מספרת. התוכנית כללה פרויקט סיום מעשי בחברת דל, במלאנוקס ובדי בי מושן, ואלאטרש השתתפה בפרויקט הקבוצתי בחברת דל.

"הדבר הכי משמעותי שלמדתי בבוטקאמפ זה עבודה בצוות. למדתי איך לעבוד בצוות ואיך לסמוך על אחרים בכתיבת הקוד. בנוסף, בבוטקאמפ למדנו משהו שלא מקבלים בלימודים, איך למצוא עבודה. עשינו סימולציה של ראיונות, למדנו על איך ההיררכיות בחברות, מה ההבדל בין סטארט-אפ לחברה מקומית ולחברה גלובלית", היא מוסיפה.

"אמרו לי שמחשבים זה עבודה לבנים"

"להחליט שאני הולך להיות הראשון מהכפר או מהמשפחה שנכנס לתחום, ולהחליט להיות הבדואי הראשון בחברת ההייטק, זה לא פשוט להחליט דבר כזה, ואני מלאת הערכה למאמצים שלהם ולהתמדה שלהם" אומרת דפנה גבר ליפשיץ, מנכ"לית תפוח. "לא הייתה הנחה ברמה הטכנולוגית והצלחנו להעביר אותם את המסע הזה עם אחוזי נשירה מאוד מאוד נמוכים - 3 אנשים בלבד נשרו מהתכנית".

"אלה סיפורים על אנשים שיוצאים בשלוש וחצי בבוקר מכפר לא מוכר כדי להגיע ללימודים במכללה בבאר שבע, וזו מציאות שקשה לדמיין שמתרחשת בישראל שלנו. הם גרים בבתים שאין בהם אינטרנט ולפעמים גם לא חשמל ולא מים, ולעבור את המהפך הזה בתפיסה של עצמם, זה אחד הדברים המשמעותיים שהצלחנו לעשות, אבל ה’מאני טיים’ הוא למצוא להם משרה בחברת הייטק ולהצליח שיהיו הראשונים. האתגר שכולנו מתמודדים כעת הוא באמת לייצר להם אופק תעסוקתי", היא מוסיפה.

אלאטרש למשל, מתגוררת בכפר מולדה, שהוקם בהחלטת ממשלה בשנת 2003. כמו ישובים בדואים רבים אחרים, הוא לוקה במחסור חמור בתשתיות. "הכפר שלנו ממש דומה לכפר לא מוכר, שאין בו תשתיות בכלל. יש לנו כביש מרכזי אחד וזהו. אין ביוב ואין תשתיות אינטרנט. אפילו אם אני רוצה ללכת לחברת אינטרנט להביא ראוטר או משהו, אי אפשר", היא מספרת. "בדרך כלל אני מתחברת דרך הטלפון שלי, ולפעמים הקליטה לא טובה".

"בתיכון למדתי מחשבים וביולוגיה, שהיו מיועדים למצטיינים, והייתי מצטיינת בשניהם. אחרי שסיימתי, ההורים שלי אמרו לי - את מצטיינת, תלכי לרפואה. עשיתי שנה מכינה לרפואה והבנתי שזה לא בשבילי, אז הלכתי למחשבים ואהבתי את זה. בהתחלה הם אמרו לי שזה עבודה של בנים, ושעדיף לי לבחור נושא אחר שמתאים יותר לבנות. הם אפילו היו מוכנים שאלך להיות מורה למתמטיקה או מחשבים, יותר מאשר להיות עובדת בהייטק. אני התעקשתי שאני רוצה את ואני שמחה על כך", היא אומרת.