"טובת החיה": למה גברים לא מקבלים משמורת משותפת על הכלב, וכיצד אפשר להשיג זאת?

משמורת משותפת הפכה למתווה הסטנדרטי עבור הורים גרושים לילדים מעל לגיל 6, אך מה לגבי זוג החולק "הורות" על כלב או חיית מחמד אחרת?

מבחינת החוק הישראלי, כלב הוא בבחינת מטלטלין, המתחלקים בין בני הזוג בפרידתם, כמו הספה והטלויזיה, אולם ברור שמדובר בגישה בלתי סבירה, כשמדובר ביצור חי. את מרבית המטלטלין נהוג לחלק באופן המאזן את שוויים הכלכלי, אך גם בנוגע לחלוקת חפצים דוממים אלה, פעמים רבות צצים עימותים סביב פריטים שיש להם ערך רגשי, אשר אינו בא לביטוי בערכם הכספי, ואף הופך אותם לבלתי ניתנים להחלפה. ל"חלוקת" חיית המחמד קיימת כמובן רמת מורכבות נוספת, מכיוון שלא זאת בלבד שלבן הזוג יש קשר רגשי לחיית המחמד, אלא שגם לחיית המחמד יש קשר רגשי לבן הזוג.

במספר מקרים בעבר תבעו בני זוג לשעבר לקבל לידיהם את הכלב לאחר הפרידה, וכל אחד מהם נדחה, לא מהפן המשפטי, אלא דווקא מהפן העובדתי, שכן בכל המקרים השתכנע בית המשפט שבן הזוג התובע לא מעוניין בכנות בכלב עצמו. כך קרה גם בפסק דין שהתפרסם השבוע, במסגרת תביעת בן זוג לשעבר למשמורת משותפת על ארבעת כלביהם של בני הזוג.

ראשית בית המשפט בחן את המקרה מההיבט של ראיית הכלבים כחפצים קנייניים בהתאם לחוק, וקבע כי הכלבים שייכים כדין לאישה בלבד, מאחר שאומצו על ידה עוד לפני נישואיהם של הצדדים, ועל פי חוק יחסי ממון, מוחרגים ממצבת הרכוש המשותף.

בשלב הבא חרג בית המשפט ממתווה החוק, ובחן את המקרה גם מנקודת מבט של ראיית הכלבים כמעין "ילדים", שיש להביא בחשבון גם את רצונותיהם וטובתם. בית המשפט קבע כי אמנם אין עיגון בחוק לקביעת משמורת והסדרי ראיה עבור כלבים, אך את זהות מחזיק הכלב ניתן לקבוע על פי קריטריון של "טובת החיה". קריטריון זה דומה לקריטריון של טובת הילד, אך תכניו מעט שונים ומותאמים לחיה, שלא ניתן לשאול אותה לגבי דעתה ורצונותיה. בהקשר זה הפנה בית המשפט למאמרו של פבלו לרנר, אשר הביע עמדתו כי בבדיקת "טובת החיה" יש להביא בחשבון את הקשר האפקטיבי בין החיה לבין כל אחד מבני הזוג, הזמן והמשאבים שכל אחד מהם יכול להקדיש לבעל החיים, והתנאים הפיזיים שכל אחד מהם יכול להעמיד לרשותה של החיה בכל אחד מהבתים.

כידוע במסגרת הממשלה הנוכחית ועתירת הפרסונל, מונתה יועצת מיוחדת לנושא בעלי החיים, ואולי כדאי לנצל את ההזדמנות, ולעגן בחקיקה מסודרת את הזכויות והחובות של בני זוג לעת פרידתם או גירושיהם גם כלפי חיות המחמד המשותפות, מתוך ראיית טובתם.

עד אז, לבן זוג החושש לגורל חיית המחמד בעת פרידה, מומלץ לנקוט במספר צעדים. ראשית לדאוג עוד בזמן החיים המשותפים לרישום הבעלות על הכלב על שם שני בני הזוג, כדי לכסות את האספקט ה"קנייני" של ראיית הכלב כרכוש משותף. שנית, יש למהר ולפעול בנושא אחזקת הכלב המשותף מיד בסמוך לפרידה. השתהות בפניה לבית המשפט עלולה להפוך את אחזקת הכלב על ידי בן הזוג, מזמני לקבוע, שכן כל שנה בחיי כלב שווה למספר שנים עבור אדם, וטובת הכלב היא שלא יטלטלו את חייו ועולמו לאחר שכבר הושגה יציבות בחייו. יתר על כן, בית המשפט עלול להסיק, במידה לא מבוטלת של צדק, שאדם שלא נלחם להתראות עם כלבו במשך חודשים או אף שנים לאחר הפרידה, כנראה לא קשור אליו יתר על המידה, ולתת את החזקה הבלעדית בחיית המחמד לבן הזוג השני.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", ובעלת אתר בנושא