על ניגוד העניינים של היועמ"ש ושתיקתם המביכה של כתבי המשפט

נזכרתי השבוע במעשייה יהודית מימים עברו על החסידים שנסעו בעגלה לעשות את השבת בעיירה רחוקה. החסידים, שהיו אנשים פשוטים, ראו שהיום מחשיך וחששו לחלל את השבת שעמדה להיכנס. במצוקתם, פנו החסידים אל האדמו"ר וביקשו ממנו להתפלל לנס. יצא האדמו"ר מהעגלה, דקות ארוכות אחרי שקיעת השמש המבשרת את כניסת השבת, נשא כפיו לשמיים, התפלל תפילה קצרה, והנה נס: מימין לשביל שעליו נסעה העגלה - נכנסה כבר השבת, משמאל לשביל - גם כן שבת, אך באמצע, כך לפחות הודיע האדמו"ר לחסידים, בדיוק בשביל שעליו נסעה העגלה החסידית - עדיין יום חולין. נסעו החסידים על שביל החולין הפלאי עד שהגיעו לעיירה הרחוקה, נקיים מחילול שבת, זכים, טהורים ומודים לקב"ה שיש להם רבי מופלא שכזה.

עד לפני שבוע סירבתי להאמין שיש בסיס היסטורי לסיפור המשעשע הזה. וכי ניתן למצוא עלי אדמות תמימות ואמונה חיוורת כמו אלה של החסידים מהמעשייה? אלא שהחשיפה האחרונה של העיתונאי קלמן ליבסקינד על מה שנחזה להיות שיפוט תוך חשש לניגוד עניינים מצד שופט העליון עוזי פוגלמן, ויותר מהחשיפה עצמה, האופן שבו התקבלה בקרב כתבי המשפט - גרמו לי לחשוב על העניין הזה מחדש.

השופט פוגלמן, על-פי פרסומו של ליבסקינד שלא הוכחש עד עתה, דן בעניינו של אדם שצוין על-ידי השופט במפורש כמי שעליו להימנע מלדון בענייניו, ועל פניו היה מצוי ביחס אליו בחשש למשוא פנים בשל קשרי עבודה שהתקיימו עם זוגתו של האדם בעבר הלא רחוק.

אלא שבאורח פלאי, בשעה שאותו אדם ששמו הופיע ברשימת ההימנעויות של פוגלמן, בא לפני השופט לדיון בתיק שבו ייצג, נמחק שמו מרשימת ההימנעויות. חמישה ימים לאחר שפוגלמן סיים לשפוט בתיק הזה - חזרה וצצה "המניעה המחוקה" ברשימת ההימנעויות. הימנעות לפני התיק, הימנעות אחרי התיק, אבל באמצע - תוך כדי השיפוט בתיק - לא התקיימה כל בעיה.

אמונת כתבי המשפט

המדהים בסיפור הזה הוא לא התעוזה של השופט פוגלמן לדון בענייני מקורבו. לעניינים מעין אלה כבר כמעט התרגלנו. דווקא השתיקה התקשורתית שמלווה את הסיפור המופלא הזה, מאז פרסומו היא זו שכל אחד מאזרחי המדינה צריך להזדעזע ממנה. האדמה לא רעדה והסיפור לא שב ופתח מהדורות חדשות. כשמדובר בניגוד עניינים פוליטי הסיפורים האלה מתנהלים בדרך אחת, אבל כשמדובר בניגוד עניינים מצד מערכת המשפט, התרגלנו לרוב למערכת כללים אחרת. מדוע? נדמה לי שהסיבה קשורה לאופן שבו הסיפורים על מערכת המשפט מתווכים לנו, הציבור, באמצעות כתבי המשפט.

כמו החסידים השוטים מהמעשייה על האדמו"ר בערב שבת, שמאמינים בכל ליבם כי רבם הצליח ללהטט בחוקי הזמן, גם כתבי המשפט, ברובם, מחזיקים בתפיסה שלפיה השופטים, בשונה משאר בני תמותה, מתאפיינים ביכולת פלאית: לשפוט באופן אובייקטיבי גם בסיטואציות שכל אדם היה מצוי בהן בחשש ממשי לניגוד עניינים. מבחינת הכתבים, החששות האלה אינם רלוונטיים כשזה נוגע לשופט.

מבחינת כתבי המשפט הבעיה תהיה, וזאת לכל היותר: הנראות הציבורית. עניינים של נימוסים, סדר וניקיון, אבל לעולם לא בעיה מהותית. לעולם לא סכנה לשלטון החוק. המחשבה ששופט בעליון עלול לשפוט תוך משוא פנים, לא עולה על דעתם. מבחינתם, הרעיון, ששופט עשוי לפעול תוך ביצוע עבירה של הפרת אמונים, אינו נתפס. לפעמים נדמה שלחסידים האדוקים ביותר יש עוד הרבה מה ללמוד מכתבי המשפט. איפה האמונה העיוורת של החסידים באדמו"ר הנלחם בשקיעת השמש, ואיפה האמונה היוקדת של כתבי המשפט בשופטי העליון העשויים - כך לפי סיפורי המעשיות המודרניים - להתגבר על טבעם האנושי?

הפיכה שלטונית?

מאז שהיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הודיע כי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אינו רשאי לקבל מתנה בסך 10 מיליון שקל ממקורבו ספנסר פרטרידג’, טוענים בכירים בליכוד, ובראשם נתניהו עצמו, כי "נחשף הניסיון של מנדלבליט לבצע הפיכה שלטונית". האמירה המופרכת הזו היא הזדמנות מצוינת להבחין שוב בין טענות עקרוניות ונכונות שיש כלפי מערכת המשפט, ובין אלה שכל מטרתן להשחיר את המערכת המנהלת משפט נגד נתניהו.

כלל אצבע מוצלח להבחין באמצעותו בין טענות נכונות לשגויות, הוא השאלה אם הן מבוססות על מידע גלוי. בדרך-כלל, הטענות הנכונות הן אלה הנשענות על מידע גלוי שמוכר לכולנו. הן עוסקות במבנה שבו פועלת מערכת המשפט: המכרזים הסגורים בפרקליטות, המונוליטיות המחשבתית בסביבת הייעוץ המשפטי, חוסר היכולת לבקר באופן מערכתי ומוצלח את רשויות התביעה, העובדה שמחלקת בג"צים לא רואה בממשלה את הלקוח שלה ועוד ועוד.

לעומתן, הטענות השגויות יהיו בדרך-כלל אלה החוסות תחת הכותרת "הפרקליטות שבתוך הפרקליטות". הן נשענות על טענות ריקות בדבר קונספירציה. הן מדברות על החלטות המתקבלות בחדרי-חדרים המזכירים את התאים של הבונים החופשיים. הן קשורות למידע הטמון בכספות. הן נטוות מטענות על סודות הנלחשים בחשיכה הקרירה, ומהסכמות חתרניות הנחתמות בברית דמים מסוכנת.

כדי שטענות חתרניות מסוג "ניסיון להפיכה שלטונית" יהיו נכונות, מנדלבליט חייב להיות בעל אישיות מאוד מסוימת. אלא שאני מכריז כאן, לכל מי שמעוניין בעדות אופי מטעמי, שהאיש לחלוטין לא כזה.

שלוש וחצי שנים, מתחילת 2016 עד אמצע 2019, הייתה לי הזכות וההזדמנות לצבור עשרות רבות של שעות במחיצת מנדלבליט. זאת, במסגרת פגישות עבודה שבועיות בינו לשרת המשפטים לשעבר, איילת שקד.

לצד הסכמות, היו לשרה, וגם לי באופן אישי, מחלוקות לא מעטות עם מנדלבליט. לא פעם התווכחנו, הטונים עלו, הטונים ירדו, לעיתים הסכמנו ולעיתים לא. אבל גם ברשימת הדברים האחרונים שאפשר לומר על מנדלבליט, שלצערי ספג הרבה טינופים בשנה האחרונה - "שותף לניסיון הפיכה שלטונית", פשוט לא יכול להופיע. האישום הזה לא הגון, לא ישר, לא צודק, והאמת - גם לא נדבק, ולגמרי לא מתכתב עם המציאות. זה לא האיש, וזו לחלוטין לא האישיות.

דין נתניהו כדין רמון

ובכל זאת, מנדלבליט גם טעה לחלוטין כשפרסם השבוע, ביום רביעי (באמצעות עוזרו הבכיר), חוות-דעת שאינה מאפשרת לנתניהו לקבל כספים ממקורבו לצורך מימון הוצאותיו המשפטיות. היועמ"ש היה צריך להטיל את המשימה הזו על גורם אחר, בלתי תלוי בו. ניגוד העניינים שבו מצוי מנדלבליט ברור ומוחלט בהקשר הזה. גם אם אף כתב משפט לא יבחר לדבר על כך.

בשנת 2009, כשהפרקליטות שניהלה משפט נגד שר המשפטים לשעבר, חיים רמון, הסתירה ממנו מסמכים שהיו רלוונטיים להגנתו, יצא היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, להגנתה. פרופסור מני מאוטנר, טען אז במאמר ("השלם שעשוי לגדול"), כי קיים ניגוד עניינים מובהק בין תפקידיו השונים של היועץ המשפטי לממשלה. לטענת מאוטנר, לו היה מפוצל התפקיד לשניים, "לא מן הנמנע שהיועץ המשפטי לממשלה היה מגיש בג"ץ נגד התובע הכללי לפסילת ההליך הפלילי נגד רמון".

המתח האינהרנטי שקיים מאז ומעולם בין תפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה (יועץ משפטי ותובע כללי), ושעליו עמד יפה מאוטנר בפרשת רמון, התחדד לאחרונה עשרת מונים כשמנדלבליט החל לשמש כממלא-מקום פרקליט המדינה. בכובעו כפרקליט, הוא תובע את נתניהו ומבקש את הרשעתו; ובכובעו כיועץ, המכתיב את הדין לוועדת ההיתרים, הוא מונע כספים שיכולים להועיל להגנת הנאשם שנגדו היועמ"ש מנהל משפט.

אלא שכתבי המשפט אינם עוסקים במתח הזה. הם נותנים לדוברים, כמו השרים מירי רגב ואמיר אוחנה לדבר על כך, אבל הם עצמם שותקים. מאמינים בני מאמינים ביכולת של מנדלבליט להתנתק מהפוזיציה.

הטרגדיה של נתניהו

לו היה נתניהו מאפשר בעבר לקדם את פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, כפי שרבים ביקשו ממנו, ללא קשר לעניינו הפרטי, ייתכן שמערכת השיקולים של היועץ-המשפטי-לממשלה-מנדלבליט, הייתה שונה מאוד מזו ששוקל כעת ממלא-מקום-פרקליט-המדינה-מנדלבליט. הטרגדיה של נתניהו, כמו תמיד, היא הוא.

הוא האויב הכי מוצלח של עצמו. לאורך השנים, סירב לראות את הסכנה שבאיחוד תפקידי היועץ, ומנע כל רפורמה במערך הייעוץ המשפטי לממשלה. כעת הוא מתמודד עם פרקליט המנהל נגדו משפט, שמשמש במקביל גם כיועץ משפטי רב-עוצמה.
נתניהו הוא הדוגמן הכי פחות מוצלח שיש כיום לצורך האמיתי והדחוף לקידום רפורמה במערכת המשפט. הוא נוגע בדבר ומוכן לשרוף את המועדון. צריך להיות עיוור כדי לא לראות זאת. אבל מי ששנאת נתניהו לא מאפשרת לו לראות את הנזק האמיתי שיש בכך שהיועץ המשפטי משמש גם כראש התביעה הכללית, סובל גם כן מעיוורון.

שתיקת כתבי המשפט בסוגיות האלה מביכה. היא הופכת אותם לחסידים שוטים. במקביל, היא הופכת את בעלי התפקידים הבכירים במערכת המשפט, כמו עוזי פוגלמן ואביחי מנדלבליט, לאדמו"רים. לחסינים מביקורת. לכאלה שכל פעולה שינקטו בה תיתפס כלגיטימית וכהגיונית; גם אם בכל אדם אחר שהיה פועל כך היינו מזהים מיד את הפלופ.

הכותב לומד לתואר שלישי במשפטים באוניברסיטה העברית, מעניק ייעוץ לגופים שונים, לרבות בתחום הבנקאות, ושימש בעברו כיועץ לענייני חקיקה של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד