פורטפוליו | פיצ'ר

"יסגרו אותנו עד הקיץ הבא, וזאת מכת מוות"

שיחה אישית ומקצועית עם נועם לוי, יו"ר התאחדות בעלי האולמות, על היתמות בגיל מוקדם, העבודה באולמות ונזקי הקורונה • "אנחנו נמצאים במו"מ עם משרד האוצר על מתווה סיוע, ואם הוא לא יהיה הוגן, לא נוכל יותר להחזיק את החברים ונצא למלחמה"

נועם לוי / צילום: איל יצהר, גלובס
נועם לוי / צילום: איל יצהר, גלובס

אני: ממוקד מטרה, כשאני מחליט ללכת על משהו זה טוטאלי, לא מוותר. שום דבר בחיים לא בא לי בקלות ואני לא סומך על אף אחד חוץ מעצמי.

משפחה: שני הצדדים מבגדד. אמא הייתה בת חצי שנה כשסבא וסבתא, שעסקו במסחר בבדים בעיראק, הגיעו לפתח תקוה. עוד לפני שמלאו לה שמונה שניהם נפטרו מסרטן, והיא והאחים האחרים גדלו בפנימיות. לסבא השני היה בית קפה בעיראק, וכשהגיע לרמלה בשנת 51’ פתח בית קפה שלימים הפך למועדון "קליפסו", שאותו הקימו אבא והאחים שלו. ההורים נפגשו דרך חברים, כשאמא הייתה בת 18 ואבא בן 30. הם התחתנו וגרו ברמלה. המצב הכלכלי בבית היה מצוין. אבא היה אחראי על הכספים במועדון והתחיל לעסוק בנדל"ן. כשהייתי בן שמונה, הוא בא לאתר הבנייה לשלם לפועלים, ולבנה שנפלה מקומה שישית הרגה אותו במקום.

ילדות: עד שאבא נהרג הייתה לי ילדות מאושרת, עם המון בני דודים, הכול בשפע. לא עיכלנו שאבא איננו. מאז לא הייתה לי ילדות. אחרי האסון עברנו לפתח תקוה וכבן הבכור נפלה עליי האחריות לעזור לאמא. אחותי נכנסה לדיכאון והתאבדה בגיל 17. התפרנסנו מהחלק של אבא בעסקים שהספיק לקיום שלנו. למדתי בתיכון ברנר במגמה ריאלית והיה ברור לי שאצטרך להיכנס לעסק המשפחתי כדי לשמור על החלק שלנו.

קריירה: בגיל 17 נכנסתי לענף אולמות האירועים, למדתי בבוקר ועבדתי עד שלוש לפנות בוקר. בצבא שירתי בקריה, ואחרי השחרור פתחתי יחד עם שני דודים את "מרוויאס", אולם אירועים בנס ציונה. אחרי ארבע שנים נפרדנו והלכתי לעבוד כשכיר ב"חצר נצר" של דוד אחר. הייתה לי חברת הפקות לאירועים, שם הכרתי את אשתי, אחר כך הקמתי עם שותף את "לגו" בראשל"צ ואחרי שנתיים עברתי ל"בית הירוק" ברמת אביב, שנקרא היום "קמילו".

נופר: אשתי, המנכ"לית של העסק. לביאה, אמוציונלית וטוטאלית. נפגשנו כשחיפשה אצלי עבודה כמפיקת אירועים. אנחנו יחד 14 שנים, גרים ברמת אביב ויש לנו ארבעה ילדים.

פנאי: הילדים משחקים במכבי תל אביב, אז כל דקה פנויה אנחנו איתם או עם המשפחה.

קמילו: החלטתי להקים עסק משלי, בלי שותפים. המקום הזה היה חלום, עם אווירה, בניין בן 150 שנים. כשהתחלנו לפני שלוש שנים, המקום היה מוזנח. השקענו למעלה מ-12 מיליון שקל ובמשך שנתיים לא הרווחנו כמעט, אבל החזרנו אותו לימיו הטובים. אירחנו את כל האירועים החשובים של האוניברסיטה, הבנקים, החברות הגדולות. בשנה הנוכחית היינו סגורים לגמרי קדימה, ואז הגיעה הקורונה.

קורונה: בתחילת מרץ התחילו לבטל אירועים עסקיים ואז הודיעו לנו על סגירה. הוצאנו את העובדים לחל"ת, החזרנו סחורה לספקים ונכנסנו לסגר. החלטנו למכור ארוחות לסדר פסח, הקמנו שוק של חקלאים שמכרו את התוצרת שלהם ואנחנו מכרנו אוכל מוכן.

אולמות אירועים: פעלתי במקביל למען אולמות האירועים, ובחרו בי להיות יו"ר ההתאחדות. היינו סגורים שלושה חודשים וחצי, שבמהלכם ניהלנו מאבק ששיאו היה שביתת רעב של ארבעה ימים באוהל מול משרד ראש הממשלה. ביום השני שר הבריאות אישר את מתווה החזרה שלנו ולמחרת נפגשנו עם שר האוצר. הוא הקים צוות לבחינת הסיוע הכלכלי, עזרה בקרן הלוואות, בהקלות בארנונה ועוד.
החזרה לעבודה הייתה טעות גדולה. אנשים הכינו סחורה, קיבלו בחזרה עובדים, שיפצו, ובשלושת השבועות שהיינו פתוחים אנשים פחדו לצאת לאירועים. כמויות האורחים ירדו דרמטית ולא היו הזמנות, כי כל הזמן איימו בסגר מחודש. מצאנו את עצמנו במצב בלתי אפשרי בענף שעובד על הזמנות מראש וזקוק לוודאות ויציבות.
אנחנו מבינים שיסגרו אותנו עד הקיץ הבא, שזאת מכת מוות לענף, אבל אין ברירה ולכן חייבים לתת לנו את ההוצאות הקבועות, שהן 30% מהמחזור, כדי שאולמות יחזיקו מעמד ויוכלו להיפתח מחדש. אנחנו נמצאים במו"מ עם משרד האוצר על מתווה סיוע, ואם הוא לא יהיה הוגן, לא נוכל יותר להחזיק את החברים ונצא למלחמה.

תפיסת עתיד: הרבה אולמות ייסגרו ולאנשים יהיה פחות כסף להוציא. האירועים יהיו יותר רזים, והענף יעבור שינוי עמוק. בשנה הקרובה נצטרך למצוא עוד אפיקי פרנסה, אבל האירועים הם חלק מהנשמה שלי, אני לא עוזב.