לו הייתי בנימין נתניהו: כך הייתי מסכם את מורשתי המשפטית

השבוע בו איכזב רבים במחנה השמרני הוא הזדמנות טובה לנסות ולדמיין כיצד היה מסכם ראש הממשלה בנימין נתניהו את מורשתו המשפטית • מסמך 10 הנקודות שמעולם לא נכתב, אבל אולי עוד ייכתב

ראש הממשלה בנימין נתניהו בהצהרה על הנחיות חדשות למשבר הקורונה / צילום: Gali Tibbon, Associated Press
ראש הממשלה בנימין נתניהו בהצהרה על הנחיות חדשות למשבר הקורונה / צילום: Gali Tibbon, Associated Press

1. גם למול מחטפים מצדה, מינוי מקורבים, גזילת סמכויות, סירוס המערכת השלטונית ופעולות בניגוד עניינים - התייצבתי תמיד לצד מערכת המשפט. עשיתי את האבחנה, הנדרשת לטעמי מכל נבחר ציבור, בין האישי לעקרוני. בכל בעיה אישית ממנה סבלתי - פעלתי מיד. הקמתי קול זעקה. ביקרתי ונאמתי. לעיתים אף הסתתי. אבל הקפדתי תמיד שלא לעשות זאת בסוגיות עקרוניות מדי, כאלה שפעולה שלי בעניינן עלולה היתה לאתגר את המערכת ולהוביל אותה לשינוי. הכלל היה ברור: ניצול מעמדי כראש ממשלה לפתרון בעיות אישיות - כן, ניסיון לשנות את מערכת האיזונים המקודשת שבין בית המשפט לכנסת והממשלה - לא.

2. ובכל זאת, בכל אותם המקומות האישיים, והלא עקרוניים, בהם פעלתי מול מערכת המשפט נלחמתי כמו שרק אני יודע. קידום חוק ההמלצות והסאגה שקדמה לדיוני החסינות שלי הן רק שתי דוגמאות קטנות לכך. נלחמתי שם עד טיפת הדם האחרונה. גם אם לעיתים הייתה זו טיפת הדם האחרונה של שליחיי, ולא שלי. בכל זאת, כראש ממשלה ידעתי שאני צריך לשמור את הכוחות שלי למאבקים נוספים. פעם שלחתי את יולי אדלשטיין להתאבד עבורי פוליטית, פעמים אחרות היה זה דוד ביטן, ולפעמים היו גם אחרים. בחיי שלא את כולם אני יכול לזכור. וכן, אני מוכן להודות - השתמשתי וזרקתי. אנשים שנלחמים ככה, ללא כל בושה, במערכת המשפט דוחים אותי. חלקי לא יהיה עם אלה שאין להם טיפת כבוד למוסדות החוק.

3. כמו תמיד, גם בסוגיית היעוץ המשפטי לממשלה הייתי הראשון לזהות. שנים לפני שהשרים איילת שקד ואמיר אוחנה נכנסו לעניין הזה, הבנתי שיש בעיה עקרונית עם מוסד היעוץ המשפטי לממשלה. ולא, אני לא מדבר על סוגיות כמו ייצוג הממשלה בבית המשפט, השימוש בעילת הסבירות או הפגיעה במשילות. את מי למען ה' הסוגיות התיאורטיות האלה מעניינות?

הבעיות שלי עם הייעוץ המשפטי היו גדולות בהרבה ועסקו בחיים עצמם. בשאלה של כמה כסף יהיה לאזרח בסוף החודש, באיך יראה הבית שלו, בשאלה אם יהיה לו אוכל וקורת גג מעל ראשו. לכן העסקתי את עצמי יום ולילה במלחמה מול היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה בוויכוחים על רמות המס בהן אחוייב, בריהוט הגינה בבית ראש הממשלה, בחמגשיות ובשיפוץ בפעם המי-יודע-כמה של בלפור. זו הייתה מלחמה לטובת האזרח. והאזרחית. ובני יאיר.

4. הציבור לא תמיד הבין את הפער בין הלהט שלי לקדם את ענייניי האישיים למול חוסר הרצון שלי לזוז מילימטר כדי לטפל בסוגיות עקרוניות. אבל לא התקשיתי להשיג אליבי מושלם לשיתוק שלי בתחום המשפט. הקפדתי תמיד לוודא שבקואליציה שלי קיים משמאלי גוף פוליטי "שימנע" ממני לפעול בסוגיות העקרוניות. מיניתי את ציפי לבני לשרת המשפטים, או שיצרתי קואליציית שיתוק עם בני גנץ והענקתי את המפתחות לאבי ניסנקורן. והייתה כמובן גם את דרך המלך: הענקת זכות וטו עקרונית בכל הנוגע למערכת המשפט למפלגות סטייל "כולנו" או "עצמאות"; כאלה שאוכלות מהפירורים הנושרים משפמי העליונים. הפניתי את האש אליהם, והציבור שרתח עליהם שכח אותי.

5. ואלה לא היו רק יריביי הפוליטיים שבהם השתמשתי בתור כולאי ברקים לזעם הציבורי שנצבר בעקבות המחדלים שלי. אחת הסיבות שאני כל כך מעריך את מערכת המשפט הישראלית היא שהצלחתי, ואני חייב לומר - די בקלות, לגלגל עליה כמעט כל כישלון שלי. אלה היו מהלכים קלאסיים שרשומים על שמי. הקורונה? בגלל פסילת האיכונים; המסתננים בדרום תל-אביב? בגלל פוגלמן וברק-ארז; ההתיישבות ביהודה ושומרון? בג"ץ לא מרשה.

רק סוגיה אחת איתגרה אותי. פינויו של חאן אל אחמר. כאן אני מודה שבית המשפט איכזב אותי קשות. קיבלתי פסק דין מפתיע וקשה המכשיר את בקשת הממשלה לפנות את המאחז הבדואי הלא חוקי. פוליטית כמובן שהיה זה אסון. בית המשפט לא היה אמור לאשר לי דבר כזה. זה יצר משבר אמון ראשון שלי בשיטה. זה דבר אחד להרוס בית למתנחלים וזה דבר שונה לחלוטין להרוס בית לבדואים. הראשון מצטלם יפה; השני פחות. אז פשוט משכתי זמן. גררתי. מסמסתי. מרחתי. מתחתי. והציבור? כל מה שהייתי צריך הוא לומר את מילות הקסם. בהתחלה איראן, אח"כ בית הדין הבינלאומי, אח"כ - ריבונות. וזה עבד.

6. התנגדתי לפיצול היועמ"ש. זה נכון. גם כשיעקב נאמן הוכיח לי באותות ובמופתים שזה מה שטוב למדינה, וגם שנים אחר כך כשהעדויות לכך הצטברו עלך שולחני. אבל שוב, הקפדתי תמיד להפריד בין העקרוני לאישי. באותה נקודת זמן בה מיניתי את מנדלבליט זה היה נראה לי הגיוני לרכז את כל הכוח באדם אחד. האפשרות למנות מקורב שלי שיחזיק יד על השיבר הפלילי קסמה לי. איזה סיבה הייתה לי לפצל את התפקיד באותה נקודת זמן? באותה תקופה הייתי מפצל את שרה לפני שהייתי מפצל את היועמ"ש.

7. ורק להבהיר. העובדה שמיניתי את היועץ המשפטי לממשלה מבלי לפצל את התפקיד שלו לא אומרת שבדיעבד לא תקפתי אותו על זה שהוא מחזיק בשני התפקידים שאני עצמי הטלתי עליו עם מינויו. כשגיליתי כמה קש אני אוכל בגלל שלא השכלתי לפצל את התפקיד, והפרקליט שניהל נגדי את המשפט היה גם היועץ המשפטי שלא איפשר לי להגן על עצמי, באופן בו רציתי, היה לי ברור שטעיתי. שוב, לאו דווקא מבחינה עקרונית, אבל ברמה האישית זה היה אסון. אז נכון שזה אולי קצת לא נעים ברגע ראשון לתקוף מצב שאני עצמי יצרתי, אבל מי אמר שאני חייב לתקוף בעצמי? בדיוק למשימות כאלה החזקתי את השרים מירי רגב ואמיר אוחנה. אני חושב שהם עשו עבודה לא רעה.

8. כשחשבתי שנכון לי פוליטית לומר זאת - הבהרתי שאנחנו הפוליטיקאים איננו עובדים אצל השופטים. מצד שני במהלך הכהונה שלי בכל פעם שהייתה הזדמנות הוכחתי שאנחנו ממש כן. דוגמה טובה לעיקרון הזה הייתה הדרך שבה ממונה יועץ משפטי לממשלה. במקום הדרך הנוכחית בה ועדת איתור בראשות שופט עליון לשעבר בוחרת אותו ואנחנו בממשלה חייבים להנהן, הוצע לי לחזור לשיטה הישנה, שבה שר המשפטים וראש הממשלה בוחרים יחד יועץ ומביאים אותו לאישור הממשלה.

כמובן שהתנגדתי לכך מכל וכל. למה שאני אבחר את היועץ בעצמי? בסופו של דבר אתה לא באמת רוצה יועץ שעובד אצלך. בסיטואציה כזו כל התירוצים שלך ילכו. ובכלל, יועץ משלך זה האובייס. כל הקטע הוא למנות מישהו שיהיה לעומתי למערכת, ואז אפשר לשחק איתו. הצעות שלא תרצה לקדם תפיל עליו. בעיות שקשה לך פוליטית לפתור תתרץ בכך שהוא קבע מניעה משפטית. ואל דאגה, ליועצים משפטיים תמיד יהיו התנגדויות ומניעות שיישלפו. החכמה היא לדעת כיצד ליהנות פוליטית מהעובדה שהפכת אותם לשחקני וטו.

9. תמיד היה לי חשוב להקיף את עצמי באנשים שמבינים בתחום המשפט. בסופו של דבר, ברגעי משבר אלה האנשים שיכולתי לפנות אליהם. ולא אני לא מדבר על יריב לוין, ואני ממש לא מדבר על אמיר אוחנה. נחמד להיות מוקף בהם בזמן הפריימריז ולתת תחושה שאני מארגן איזו רפורמה משמעותית. אבל במאני-טיים - היו לי את היועצים האמיתיים שלי. לא אשכח את השבוע ההוא שבו עברה בוועדת השרים הצעת החוק בעניין ההתגברות.

זה היה נורא. ישר קבעתי פגישה עם נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט אהרן ברק. במקביל נפגשתי עם נשיאת העליון, השופטת אסתר חיות. אלה אנשים רציניים והעצות שלהם היו שוות זהב. יחד קיבלנו החלטה שאבלום את הצעת החוק. אבל זה לא רק העניין של התוצאה. מדי פעם נחמד היה לי להתאוורר מהאוויר הדחוס של הליכוד ולפגוש אנשים רציניים. אנשים עם די.אן.אי מהסוג שלי. והם מצדם שמחו תמיד להיפגש איתי. הייתי מרגיע אותם. מסביר להם שיש לי קיטור בסיעה שצריך לשחרר, אבל לעולם אתן להצעות מהסוג הזה, שמחזירות את הריבונות לעם, להתקדם.

10. לצד הגנה על בית המשפט, ביצרתי גם את מעמדו של בית המחוקקים. עמדתי על המשמר וביקרתי את בית המשפט בכל פעם שביקש להתערב בענייניה הפנימיים של הכנסת. מבחינתי זה היה קודש הקודשים של הדמוקרטיה הישראלית. כמובן שלצד כל כלל מתקיים יוצא מן הכלל. ושוב, גם כאן צריך להפריד בין העקרוני לאישי.

מבחינה עקרונית אסור לבית המשפט להתערב בענייניה הפנימיים של הכנסת, אבל כשזה היה נכון לי מבחינה אישית - לא היססתי. דיוני חסינות בענייני, קביעת מועד ההצבעה על יו"ר הכנסת, הקמת ועדות - בכל עניין כזה כשסבלתי מנחיתות מספרית והצד הפוליטי שנגדי היה לרוב - עתרתי לבית המשפט וביקשתי שיתערב בענייניה הפנימיים של הכנסת. כשזה היה נכון זה היה נכון. אצלי ואצל שרה תמיד הזדמזמה
בראש השורה היפה מהשיר של יגאל בשן. ידענו ש"מה שטוב בשבילנו- טוב בשביל המדינה". 

הכותב לומד לתואר שלישי במשפטים באוניברסיטה העברית, מעניק ייעוץ לגופים שונים, לרבות בתחום הבנקאות, ושימש בעברו כיועץ לענייני חקיקה של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד