האיסור ללכת לתנועה - כמו לא לראות את אחיך

בגדול אולי הייתי צריך לכתוב על מה זו "תנועת הנוער העובד והלומד" בשבילי, והמשמעות של סגירתה בקיץ. חשבתי, איך אוכל לעשות זאת בדרך הטובה ביותר שתציג את המשמעות הענקית שלה. אולי להראות תמונות מטיוליי ברחבי הארץ, המסעות המגבשים והציוניים שלנו, אולי לדבר על "מצעד הלפידים", שמחבר-מאחד את כל תנועות הנוער בעיר, או אולי עדיף שאספר על הפעולה שעברתי בנושא קבלת השונה.

אבל בסוף בחרתי לספר על משהו אחר, כזה שלא קשור אליי, או כמעט לא קשור. כמדריך בתנועה, הדרכתי במשך השנה ביחד עם חברתי גאיה, את הקבוצה שלנו. העברנו לה פעולות רבות בנושאים רבים: אמון, קהילת הלהט"ב, חברויות וערכים נוספים. הקבוצה הלכה וגדלה במשך השנה, וזכיתי במלוא מובן המילה, להדריך ולחנך נוער נהדר.

אבל הזמן שבו הכי נהניתי, לא היה דווקא כשגאיה ו/או אני דיברנו והדרכנו - וזה לא בגלל שאני קצת עצלן או משהו כזה - הזמן שבו מאוד נהניתי היה כאשר החניכים שלי דיברו ופעלו בעצמם. זה היה הזמן היחיד שיכולתי לראות באמת וממש את השינוי שהחניכים שלך עושים. את השיפורים, הערכים, את ההצלחות שלהם, ולפעמים גם את הכישלונות, וגם לבצע את תפקידך כמדריך ברגע שקורים דברים, לעזור לחניך להכיל את החוויות השונות וללמוד מהן.

בזמנים שהחניכים דיברו, שאלו ופעלו, ממש התגאיתי בהם ושמחתי, כי הבנתי דבר מאוד משמעותי, שאני משמעותי להם. במשך השנה, ראיתי איך הם מקשיבים לי, לומדים דברים, מחקים אותי ומעריכים אותי. דבר שגרם לי להבין שאני תורם להם, ועוזר לחניכים להפוך לאנשים טובים יותר וערכיים, עכשיו וגם בעתיד.

במהלך שנת ההדרכה, גאיה ואני שיחקנו ביחד עם הקבוצה שלי משחקים רבים, יצאנו לטיולים קצרים וארוכים (שלפעמים היו גם השינה הראשונה שלהם מחוץ לבית בלי ההורים), ודיברנו על מגוון נושאים.

אחת החוויות הכי משמעותיות שחוויתי הייתה כאשר הלכנו, המדריכים, לביה"ס היסודי, "לגייס" עוד חניכים לתנועה. כאשר נכנסתי לכיתה של הקבוצה שלי, החניכים שכבר היו בקבוצה, רצו לחבק אותי והתגאו בפני שאר הילדים ש"זה המדריך שלי". החיבוק שלהם גרם לי להרגיש כמו "האח הבוגר" שלהם. זאת הייתה תחושה שמעולם לא חשתי בעבר, והיא הייתה מדהימה ומרגשת.

אז כן, זוהי התנועה בשבילי. חברותא שכוללת טיולים, משחקים, פעולות, וגם המדריכים שמדריכים אותי והחניכים שלי. כולנו חברים.

ומה המשמעות של סגירתה בקיץ. אדגים לכם את תחושתי. דמיינו מצב שבו אתם חיים את חייכם בשגרה המבורכת, ופתאום מספרים לכם בהפתעה שיש לכם אח קטן וחביב (קרה לכם? מצוין). וכך, במשך שנה שלמה אתם מבלים עם האח הקטן האהוב שלכם - משחקים, מטיילים, צוחקים, מלמדים אותו דברים ובקיצור, אתם תמיד בשבילו. חושב שהבנתם את הפואנטה. ופתאום, פורצת מגפה עולמית, ומעתה תראו אותו רק בשיחות וידיאו. קשה. זה לא אותו הווי חברי, והקשר עצמו אינו אותו קשר. ומה שיותר קשה הוא, שאחיכם הקטן והחמוד נפגע: המקום הבטוח שלו כבר לא כל-כך בטוח, הקשר החם איתכם ועם חבריו נותק, ההזדמנות שלו להביע את דעתו ולהיות מי שהוא, נעלמה.

כעת אתם פוחדים, שהוא, אחיכם, ישכח אתכם ואת מה שהייתם עבורו, וגם פוחדים שהשינוי הענק והמיטיב שעבר עליו במהלך השנה, ייעלם. כאן אגלה לכם סוד קטן. האח הקטן הזה, הוא אני. שמבקש: אל תסגרו לנו את תנועות הנוער. 

הכותב, בן 16, הוא מדריך בקן "החורשה" בפתח תקווה של תנועת הנוער העובד והלומד