הקונספציה קרסה וראשי המשק עוד ממלמלים את הדקלום הקודם

בנימין נתניהו, נפתלי בנט ובכירים במשק הישראלי ממשיכים לקדם תפיסה ארוכת שנים של "תנו לשוק לעבוד" • אך המשבר הוכיח מעל לכל ספק שהממשלה והמגזר הציבורי הם הפתרון, ושייבוש מערכות הרווחה במדינה הוא שהזיק ומנע את הטיפול הראוי בנגיף הקורונה

בנימין נתניהו עם נפתלי בנט / צילום: Sebastian Scheiner, Associated Press
בנימין נתניהו עם נפתלי בנט / צילום: Sebastian Scheiner, Associated Press

לטיפול בקורונה יש כוכב עולה: האופוזיציונר החדש נפתלי בנט. הוא קופצני, הוא משגע את ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוא נואם, הוא עושה סרטונים, ויש לו מלא רעיונות. חלקם בהחלט רעיונות טובים, אבל המשותף לכולם הוא שהם לא נוגעים לשורשי משבר הקורונה האמיתי - שהוא חברתי-כלכלי לא פחות ממה שהוא בריאותי.

אכן, חובה לשפר את מערך הבדיקות, להקים מלוניות בידוד ולחשוב על רעיונות יצירתיים, אבל הבעיה במסע התזזיתי של בנט היא שהוא בעצמו חלק מאותה קונספציה ארוכת שנים של "תנו לשוק לעבוד", כלומר התנערות הממשלה מאחריותה. כך הוא למעשה מסייע להמשכה. מתחת לתדמית ה"בעיטה בתחת" לממשלה, יש מסך עשן שבא לכסות על מה שבאמת צריך לעשות, והוא להכניס את היד עמוק לכיס, ובעיקר לשנות כיוון: מייבוש השירותים ציבוריים להשקעה בהם, מחשיבה על דירוג האשראי לחשיבה על חייהם של האזרחים.

משבר הקורונה תפס את ישראל בעיצומו של קו מתמשך של פחות ופחות השקעה בשירותים האזרחיים. זה הגיע לשיאו בדימוי "האיש השמן", השירות הציבורי הכבד, המנופח והבירוקרטי, אותו צריך לשאת על כתפיו "האיש הרזה" - השירות הפרטי הגמיש, היעיל והיצירתי. את הדימוי הזה המציא שר האוצר נתניהו של 2003, שכהונתו הוציאה לרחוב את המחאה החברתית שהובילה ויקי כנפו.

במשך שנים היה נדמה שאפשר לקצץ עוד ועוד וכלום לא יקרה. בניית הדיור הציבורי נפסקה, הכיתות בישראל מהצפופות ב-OECD, שירותי הדואר הופרטו, כך גם אחיות בתי הספר. כמו אותו סוס שמאכילים אותו קצת פחות חציר מדי יום, והכל נראה תקין, עד שבסוף הוא נופל ומת. כאשר דוחות בנק ישראל התריעו כי להוצאה האזרחית בישראל חסרים 140 מיליארד שקל בשנה כדי להגיע לממוצע ה-OECD, איש לא הבין בדיוק למה הכוונה. התחבורה הציבורית מקרטעת? העובדות הסוציאליות משתכרות שכר רעב? אז מה. הקשר בין הוצאה לשירותים היה בישראל חד כיווני: קיצוץ.

משבר הקורונה חשף את הקונספציה השגויה במלוא כיעורה. הראשונה להתגלות הייתה מערכת הבריאות. ההיסטריה שאחזה בראשיה עם פרוץ המשבר נולדה מפני שהם יודעים בדיוק מה קרה לה. כשבתי החולים נסגרו וחולים עם התקף לב, מפרק ירך שבור או קטרקט נשלחו הביתה, זה לא היה בגלל הקורונה, זה היה בגלל הזנחה מתמשכת. במקום שמערכת הבריאות תשמור על אזרחיה המדינה, הם נקראו לשמור עליה.

אחריה נחשפו מערכות החינוך והתחבורה הציבורית. "קפסולות" של 18 תלמידים זו כיתה רגילה במדינות המערב. פה חזרו מיד לכיתה ממוצעת של 37 והתפלאו למה בתי הספר הפכו למוקדי הדבקה. אוטובוסים בצפיפות קורונה של 20 איש, שפועלים חמישה ימים בשבוע בלבד, לא מתחילים לדגדג את צרכי המשק.

ואז המשבר חשף את מערכת הרווחה. שביתת העובדות הסוציאליות, 300 תיקים לעובדת שעלו בעשרות אחוזים בתקופת המשבר, על שכר של 5,400 שקל, זו כבר ממש בדיחה. מענקי אבטלה לא קיימים לעצמאיים, וקצבאות מגוחכות לקשישים ונכים שחיו בקושי קודם לכן, לא יכולות אפילו להתחיל להתמודד עם משבר בכזה סדר גודל.

התוכנית כלכלית שהציגו נתניהו וכ"ץ בחמישי בערב היא צעד מאוחר, מגומגם, ורחוק מלספק. אמנם נתניהו התגאה שביכולתו ללוות כסף בריבית נמוכה, אבל דווקא לכן, לא ברור למה בזמן שמדינות העולם פרסו שמיכה עבה מתחת לרגלי אזרחיהן, חבילת הסיוע בישראל דקה ומחוררת ומגיעה ל-4% תוצר בלבד אחרי התוספות. אמנם נתניהו וכ"ץ נתנו אופק עד סוף השנה והפסיקו לתת דמי אבטלה מהיד לפה, אבל לא הזכירו במילה ולא תכננו שקל לשירותים החברתיים או לעובדות הסוציאליות. בזמן שהמדינות הקפיטליסטיות ביותר "דוחפות כסף" לאזרחים, בישראל עדיין מדברים על קיצוץ המגזר הציבורי.

עושה רושם שישראל היא המדינה היחידה במערב שבה לא נפל האסימון. הפוך, גוטה. הקונספציה קרסה ורק ראשי המשק הישראלי עוד ממלמלים את הדקלום הקודם. ברוח התקופה וה"דיפ סטייט", שר האוצר של 2003, היום ראש הממשלה נתניהו, מאשים את "הפקידות" בבירוקרטיה, במקום להודות שהוא אבי הדוקטרינה. זו לא טעות, זו מדיניות.

האמת היא שרק "ממשלה גדולה" יכולה להתחיל בכלל להתמודד עם משבר בסדר גודל כזה. עובדי המגזר הציבורי הם היחידים שמרוויחים עכשיו כסף. מה הרעיון לקצץ גם להם, בזמן שבנק ישראל עידכן את תחזית הצמיחה לכיווץ של 6%. כיווץ נוסף רק יעמיק את המשבר. לעומת זאת, העסקים הקטנים הקורסים משוועים למשקי בית שיוציאו בהם קצת כסף. זו הדרך היחידה להתניע מחדש את המשק בשעת משבר.

כפי שלימדה אותנו נעמי קליין ב"דוקטרינת ההלם", שעת משבר יכולה להיות מצע נוח להשתלטות בעלי הון יחידים על המשאבים הציבוריים המדולדלים בחסות משטר דמוקרטי חלש ומושחת. כפי שלימד אותנו רוזוולט, זה לא חייב להיות ככה. זו יכולה להיות גם הזדמנות ל"ניו דיל" - חוזה חדש בין המדינה לאזרחיה המבוסס על השקעה ממשלתית שהמדד המרכזי שלה הוא חיי האזרח והאזרחית.

הכותבת היא יו"ר סיעת מרצ

צרו איתנו קשר *5988