הדור האבוד, הגרסה הישראלית: העלייה בנושרים מהאקדמיה ובמבקשי ההלוואות מדאיגה את מומחי שוק העבודה

"הדור האבוד" נקראו הצעירים שחוו את משבר 2008-2009 באירופה, שהותיר מיליונים מהם באבטלה כרונית למשך שנים רבות. אז הצליחה ישראל לחמוק מהפגיעה העמוקה של המשבר הכלכלי. היום המצב שונה. בזמן שווירוס הקורונה מסמן את המבוגרים, המשבר הכלכלי שבא בעקבותיו פוגע במיוחד בצעירים, גם בישראל. בחודש מרץ, בגלים הראשונים של ההוצאה לחל"ת, הייתה קבוצת הגיל 20-34 כמעט מחצית ממאות האלפים שבאבחת מגפה איבדו את מקום עבודתם. 

בימים אלה, כשאיומים בסגר נוסף עדיין מרחפים באוויר, כבר ברור שהמשבר הבריאותי צפוי להישאר איתנו עוד זמן, וגלי ההדף הכלכליים שלו עוד לפנינו. 

באוניברסיטאות כבר מרגישים את המצוקה: לפי נתוני התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית, 150 אלף מתוך 400 אלף המפוטרים או העובדים בחל"ת הם סטודנטים, ורק 20% מהם חזרו לשוק העבודה. 

"יש מצוקה נוראית, מעולם לא הרגשתי ככה", אומרת ספיר בלוזר, מנכ"לית התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית. "אני מקבלת בקשות מסטודנטים שמתחננים לקבל מלגה של 2,000 שקל בחודש כדי לכסות חוב לאוניברסיטה ולהירשם לשנה הבאה. לפי סקרים שלנו, 8% מהסטודנטים, מתוך כ-300 אלף סטודנטים, נמצאים בסכנת נשירה. הוצאנו מלגת סיוע עם משרד החינוך ומפעל הפיס תמורת עבודה ב'בית הספר של החופש הגדול' ונרשמו לזה יותר מ-40 אלף סטודנטים. זה אומר דרשני".

האוניברסיטאות עצמן מדווחות על זינוק של עשרות אחוזים ברישום לתואר ראשון.
"תשאלי היום כמה מהאנשים שנרשמו ושילמו דמי הרשמה אכן נרשמו ללימודים. אנשים שנרשמו רואים שכל הלימודים הולכים להיות בזום והם יאבדו הרבה מהחוויה האקדמית. בנוסף לזה, אנחנו רגילים לחשוב שלסטודנטים יש גב כלכלי חזק, אבל זה לא נכון לגבי הרוב, שצריכים לעבוד כדי לממן את הלימודים ואת המחיה שלהם. בתקופת משבר אי-אפשר לסמוך על כך שתהיה להם עבודה, ופחות אנשים יכולים להרשות לעצמם ללכת לאקדמיה. אולי ההורים שלהם פוטרו, אולי הם יצטרכו לעזור בעסק המשפחתי. נראה גם ירידה מאוד גדולה בגיוון האוכלוסיות שכל כך השקיעו בו: חרדים, ערבים, פריפריה. יש אוכלוסיות שבשבילן אקדמיה היא פריבילגיה".

 ספיר בלוזר / צילום: אילת פלור

להוציא את הצעירים מהבית

פרופ' רחלי ברקן, פסיכולוגית ארגונית וראש המחלקה למינהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון, רואה מקרוב את מצוקת הסטודנטים שלה, שנאלצים לחזור לבית הוריהם (ראו מסגרת). כבר בתחילת חודש מרץ, היא ניסתה לגבש תוכנית פעולה להתמודדות עם מצב המשק, שבמרכזה הייתה ההצעה ליצור עבודות יזומות למובטלים. לדבריה, זרקו אותה מכל המדרגות.

"צריכה להיות כלכלה מגויסת, שלוקחת את כל מי שבחל"ת ומייצרת לו עבודה, עבודות יזומות או פרויקטים יזומים. כל יום שבו הם נשארים בבתים זה עוד יום שהם נכנסים למצב של 'חוסר אונים נרכש' - מונח שנטבע בחצי הראשון של המאה ה-20 ע״י הפסיכולוג מרטין זליגמן. הדבר העיקרי הוא שכמעט בלתי אפשרי להוציא אנשים מהמצב הזה".

מה ההשלכות של אותו חוסר אונים נרכש?
"הבעיה היא לא רק מה יקרה לצעירים בעוד שנה-שנתיים, אלא מה יקרה בעוד עשר שנים כשחוסר אונים נרכש יהפוך לחלק מהתרבות. כבר לא נהיה הסטארט-אפ ניישן אלא Learned helplessness nation. אם לאנשים אין חלומות, אנחנו בבעיה. אם אנשים יושבים בבית ויש להם תור טלפוני לרופא המשפחה והוא רושם להם ציפרלקס, אז אנחנו בבעיה. מי האנשים שמחזיקים מדינות? בני 25-45. זה בדיוק אלה שהלכו הביתה עכשיו בעוד עשר שנים. אלה יהיו האנשים שהמדינה תצטרך להסתמך עליהם. אנחנו נמצא את עצמנו עם אנשים שהגלים לקחו אותם לים והם חסרי אונים והם לא יודעים מה לעשות. מדינות אחרות הבינו את זה שהם צריכים למצוא פתרונות למקומות עבודה, אפילו אם הם מומצאים".

אז ייקחו את המובטלים הצעירים לסלול כבישים?
"אי אפשר לקחת מישהו שלמד הנדסה ולהגיד לו תהיה מוקדן. צריך לתת לו עבודה משמעותית. במבחן בית שעשיתי לסטודנטים לתואר שני, בני דור ה-Y, ביקשתי מהם לתאר אירוע מהשבועות האחרונים ואיך הם התמודדו איתו. הלב נקרע. אדם שפוטר ומצא עבודה דרך חבר, והעבודה הזו היא עשר דרגות מתחת לכישורים שלו והוא חווה 'שעמום, אכזבה ותסכול' - אלה המילים שבהן הוא בחר. והוא לא יכול לעזוב כי הוא צריך להביא קצת כסף ופרנסה. זה אדם שכל יום מקבל מכות עם פטיש של חמישה קילו וכל יום הסיכוי שלו להתרומם ולחזור לחיים ולגדל ילדים הולך ופוחת מול עיניו. עד שהממשלה לא תבין שצריך להוציא את האנשים מהבתים ולתת להם עבודה משמעותית, או אפשרות ללמוד על חשבון המדינה, תהיה פה טרגדיה. זה לא 'לחם, עבודה', זה 'עבודה, משמעות'".

 פרופ’ רחלי ברקן / צילום: דני מכליס, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

בלוזר מסכימה ומוסיפה: "אנחנו מייצרי הצמיחה, אנחנו משלמי הפנסיות. מי ישלם את הפנסיות של אנשים בעוד עשר שנים? כדור צעיר אנחנו אמורים להיות הכוח המניע של המשק: העסקים העובדים השכירים, העצמאים, המגזר הציבורי, המגזר השלישי. אם פחות מאיתנו יעבדו זה ייצור נסיגה".

מעבר לכך, היא אומרת, נוצרה הזדמנות ליצור שינוי עומק בשוק העבודה ולהתאים אותו לזמנים האלה - ליצור שוק גמיש תעסוקתית, שמתאים להחלפת עבודות תדירה, ולשנות את השירות הציבורי בהתאם, "כדי שאני לא אצטרך לחכות שלושה חודשים בכל מקום עבודה חדש כדי שישלמו לי פנסיה, ויהיו לי רשתות ביטחון".

"תוכניות ההכשרה מנותקות מהביקושים"

הצעירים שלומדים עכשיו במוסדות להשכלה גבוהה צפויים לצאת לשוק עבודה בלי משרות. במרכזי התעסוקה של האוניברסיטאות מדווחים על ירידה דרמטית במספר המשרות המוצעות.

לדברי ערן מרדכי, מנכ"ל דנאל משאבי אנוש, המשבר הגדול הוא בקרב אנשים שעדיין לא גיבשו קריירה מוצקה. "נחלק את הקבוצה הזאת לשניים: חבר'ה שעתידים לפנות לאקדמיה ואלה שבוחרים לא ללכת לאקדמיה. המדינה צריכה לעשות מיפוי של צורכי השוק. תוכניות ההכשרה שנרקמות מנותקות לגמרי מהמציאות ומהביקושים. אנשים יסיימו הכשרה ולא יהיה להם מקום עבודה. בקרב אלה שלא הולכים לאקדמיה, השוק משווע במגזרים מסוימים לעובדים בשכר לא רע, אפילו גבוה בחלק מהמקומות: עולם המתכת, תעשיות ביטחוניות, מפעילי מכונה. יש מחסור עצום גם בחשמלאים".

גם אלה שהולכים ללמוד באקדמיה, בוחרים מקצוע לפי הבון טון ולא לפי הביקושים בשוק, אומר מרדכי. "הדוגמה הקיצונית היא לימודי משפטים - רובם המוחלט של הבוגרים לא עוסקים במקצוע. נכון היה למדינה לצאת בקמפיין שיכוון את האנשים לשוק התעסוקה הרלוונטי. השוק משווע לעובדים סוציאלים - כאלף משרות במדינה ועוד כמה אלפים במגזר הפרטי. סקטור נוסף הוא הוראה: צריך לעשות לו שיווק נכון וליצור הרבה מאוד מסלולים של הסבות מקצועיות לאלה שסיימו לימודים ולא מוצאים את עצמם.

"ההייטק סובל כרגע מירידה משמעותית. צריך לעשות ניתוח ארוך טווח ובמקרה הזה צריך להכווין את האנשים למקצועות. לא זוכר שהיה אי פעם פרסום של המדינה שמכוון אנשים לתוכנית, להכשרות, משהו מוסדר של כל הנושא הזה". 

 ערן מרדכי, מנכ"ל דנאל משאבי אנוש / צילום: אילן ספירא*

התסכול של בני ה-30: "ההורים הבטיחו להם הרים וגבעות, וזה כבר המכשול השני שהם נתקלים בו"

פרופ' ברקן מבחינה בין שתי קבוצות צעירים שאיבדו עבודה: בני 20-25, דור ה-Z, שחלקם לומדים, חלקם עובדים במלצרות או הקימו עסק אבל עזבו את הבית, וקבוצת בני דור ה-Y, בסביבות גיל 30, שיש להם כבר ילדים ובני זוג.

על הקבוצה הראשונה, אומרת ברקן: "עצרו אותם אחרי חמישה צעדים במסלול של הבגרות הצעירה אחרי הצבא, ומבחינה מסוימת שלחו אותם חזרה לתיכון. הם חוזרים הביתה לחדר שאולי נשמר לך ואולי כבר הפך לחדר פילאטיס, ובהתחלה זה כמו קמפינג, אבל עכשיו הירח דבש נגמר, ונגמרו הכסף והסבלנות, גם להם וגם להורים, והם תקועים יחד. זו רגרסיה".

אם זה נשמע רע, אז מצבה של הקבוצה השנייה גרוע יותר, מבהירה ברקן. "רבים מהסטודנטים שלי לתואר שני חזרו הביתה, והמפגש שלהם עם ההורים הוא משמעותי. ההורים של בני דור ה-Y שייכים לחצי השני של הבייביבומרס. הם פחות משכילים ופחות מסודרים ופחות הצליחו בחיים. הם עשו הכול למען הילדים שלהם, והבטיחו להם שהם יצליחו.

"בני דור ה-Y בתסכול: ההורים הבטיחו להם הרים וגבעות וזה כבר המכשול השני שהם נתקלים בו אחרי 2008. ועכשיו זה יותר גרוע כי הם כבר לא הצעירים, הם צריכים להתחרות בצעירים האמיתיים, בני דור ה-Z. אם הם יכולים ללמוד כל טכנולוגיה, הצעירים מהם בכלל לא צריכים להשקיע מחשבה בלימוד, הם פשוט יודעים.

"דור ה-Z, לעומתם, הוא הרבה יותר מפוכח ופרגמטי. אין לו חלומות על אקזיט אלא על ערוץ יוטיוב או אינסטגרם עם הרבה לייקים. ההורים שלו הם חלק מדור האיקס והם אנשים יותר פרגמטיים, דור שחיפש פרנסה ויציבות, ואת זה הוא הנחיל גם לילדים שלו. החיבור של דור ה-Y עם ההורים שלו הוא חיבור של תסכול, הרבה יותר גרוע מהחיבור של דור ה-Z עם ההורים שלו". 

אל תזלזלו בעבודות הקורונה

יש צעירים שמבחינתם המשבר הוא דווקא הזדמנות להגיע לתחומים שחשקו בהם אך השכר הנמוך הרתיע אותם. שני טליה, 31, הייתה קרוב לארבע שנים מדריכת טיולים במנו ספנות ונתור ישראל. היא החלה לעבוד בתחום אחרי שסיימה לימודי תואר ראשון בהיסטוריה כללית וארכיאולוגיה משולב עם לימודי ארץ ישראל וגרה באונייה באופן קבוע. הקורונה תפסה אותה בהודו. כשחזרה לישראל, היא קיבלה הודעה על הפסקת עבודה ונאלצה לעבור לגור עם אביה בנתניה. היא לא הייתה זכאית לדמי אבטלה.

"הייתי אופטימית וחשבתי שזה עניין של חודשיים. בסוף יוני הפסקתי עם האופטימיות. תמיד ידעתי שבעתיד ארצה לעסוק בחינוך מיוחד, והקורונה הקדימה לי את ההחלטות. חיפשתי עבודות, ומה שמצאתי הייתה עבודה בסופר עם הרבה משמרות ושכר נאה, אבל בדקתי גם בהרבה קבוצות דרושים בעולם החינוך. ואז ראיתי מודעה של אלו"ט שממש משכה אותי והחלטתי לנסות".

ואיך העבודה?
"כמו בית ומשפחה, כבר השתלבתי ואני קמה בחיוך כל בוקר. השכר נמוך אבל מה שמקבלים לנפש זה המון".

לדברי איילת יערי, מנהלת אזור (מרכז) בחטיבת דיור ותעסוקה של אלו"ט, "בחודשים האחרונים אנחנו מקבלים הרבה יותר קורות חיים ואנשים מגיעים לראיונות. קלטנו כ-100 מדריכים רק בחטיבה שלנו. רבים מהם עבדו קודם לכן במלצרות ובעבודות שמבחינה כספית הן מאוד מפתות בימים רגילים. עכשיו הרבה יותר קל לגייס מדריכים ומדריכות ברמה גבוהה".

ד"ר דנה פרג, פסיכולוגית של עולם העבודה, ראש תוכנית התואר השני בהתנהגות ופיתוח ארגונים במרכז הבינתחומי, הרצליה, מדברת על "משרת הקורונה", זו שאולי לא מתאימה בדיוק למה שציפית, אבל צריך לדעת כיצד להתנהל גם בה.

"גם אם אתה כרגע לא מצליח להתפרנס מהמקצוע שלמדת, חשוב שתישאר מחובר לעשייה בתחום, להשתתף במיטאפים, להתנדב, להיות פעיל ברשתות החברתיות ולשמור על הכשירות המקצועית.

"צריך לחשוב לא איזו עבודה אתה עושה אלא איך אתה עושה אותה. אם אני מעסיקה שבוחנת אם להעסיק אותך ביום שאחרי, אני מרימה טלפון למנהלת הסופרמרקט שבו עבדת בזמן הקורונה ושואלת אם אתה שחקן צוות, מגיע בזמן, מוכן לעשות עבודות משעממות. זה בידיים של כל אחד לשים את החותמת שלו על משרת הקורונה שמילא.