ספר ההמשך ל"משחקי הרעב" ראוי להילמד בשיעורי אזרחות

לו אני מורה לאזרחות בימים אלה, הייתי מכניסה את ספרה החדש של סוזן קולינס, "בלדה לנחשים וציפורי שיר" (כנרת זמורה) לתוכנית הלימודים, באיחוד כוחות עם המורה לספרות. גם משפטי המוטו שמביאה המחברת בפתח הספר מאותתים לכיוון הזה: שניים ספרותיים (ציטוטים של וויליאם ורדסוורת ומרי שלי) ושלושה מתחום הפילוסופיה החברתית: תומס הובס (מתוך "לווייתן"), ג'ון לוק ("על הממשל המדיני") וז'אן ז'אק רוסו ("על האמנה החברתית").

קולינס, מחברת הטרילוגיה רבת המכר "משחקי הרעב", מזוהה אומנם עם ספרות נוער, אבל הספרים שלה שייכים לז’אנר ספרי הצעירים שמתאימים גם למבוגרים. עם זאת, לא להתבלבל - הארי פוטר זה לא כאן. הספרים שלה קשוחים, אלימים ויש בהם קטעים מהפכי קרביים (וראש). 

ילדים מפצחים גולגולות, משספים גרונות ותוקעים גרזנים זה בזה; גוויות נגררות ברחוב; כלבים-זאבים שהונדסו גנטית לצוד בני אדם ומוטציות נחשים שמאומנים לשמש ככלי נשק - כל אלה בדיסטופיה מצמררת של מעין "1984" ו"בעל זבוב" פוגשים את "סיפורה של שפחה" ו"מראה שחורה". לא פיקניק. 

אבל האלימות הפיזית היא כאין וכאפס לעומת האכזריות הנפשית, השחיתות השלטונית והדקאדנס החברתי. אחת ההברקות של קולינס היא השילוב המבעית של משחקי גלדיאטורים בנוסח רומא העתיקה עם ריאליטי הישרדות בן זמננו. בני נוער המושלכים לזירה עם כלי נשק ומאולצים להרוג זה את זה. האחרון שנשאר הוא המנצח.
ובינתיים, כל הזוועה הזו מוקרנת על מסכי ענק ברחבי המדינה, אנשים מהמרים על הזוכה, ושולחים למתמודד החביב עליהם אוכל ומים. ואם המתמודדים לא מספיק מעניינים או מתבלטים, שירעבו. שימותו. בעיה שלהם.

כל אלה זכורים עוד מהטרילוגיה הקודמת. הספר החדש הוא בעצם פריקוול - ספר שנכתב מאוחר יותר, אך מתאר אירועים מוקדמים יותר מבחינה כרונולוגית. מי שלא קרא את הספרים הקודמים, לא יינזק, אבל מי שכן - יקבל שכבות עומק נוספות.

קולינס מבצעת כאן תרגיל מעניין: הפרוטגוניסט של הספר הזה, קוריאולנוס סנואו, הוא האנטגוניסט הראשי בספרים הקודמים. המנהיג הרודן של מדינת פאנם, והאחראי על משחקי הרעב (הדמות שגילם דונלד סאת’רלנד בסרטים). כאן אנחנו פוגשים אותו בנעוריו, צעיר מבריק ושאפתן, בחור טוב ששונא את המשחקים ומנסה להציל את המתמודדת שלו כמיטב יכולתו.

קולינס בונה את דמותו בצורה מעוררת הזדהות וחיבה, דבר מבלבל מאוד למכריו מהספרים הקודמים, שזוכרים ושוכחים בעת ובעונה אחת מה נהיה ממנו. הידיעה הזו משמרת את המתח, כי אנחנו יודעים מראש שטוב לא יצא מפה.

התהליך שבו אדם מתפתח להיות מה שהוא, לא מתרחש בבת אחת. סדרה של בחירות מכתיבה את הכיוון, והכיוון את הדרך, ועמה את הסיפורים שאדם מספר לעצמו כדי להצדיק את הבחירות שלו.

"מי שאנחנו מגדיר את סוג הממשל שאנחנו צריכים", אומרת ד"ר גול, קברניטת המשחקים, ובכך מחברת בין המשחק שבזירה למשחק הפוליטי והחברתי. הצעירים שנלחמים בזירה הם רק קצה הקרחון הגלוי לעין. לא רק הם, כולם נמצאים בסוג של משחקי רעב. כולם בזירה, כולם במלחמת הישרדות, כולם נועצים סכינים איש בגב רעהו.
זו הפילוסופיה (והפוליטיקה) של משחקי הרעב, שמשכפלת את עצמה שוב ושוב כמו וירוס ממאיר. היא לא עוצרת רק ביחסי הכוחות בזירה ולא רק ביחסים שבין השלטון לפרט, אלא מפעפעת גם למערכות היחסים הכי אישיות. שלטון מושחת הוא גם שלטון משחית; חברה מעוותת יוצרת את אנשיה בצלמה ובדמותה. או שמא זה טבעו של האדם, ונסיבות קיצוניות רק חושפות את מי שהוא באמת?

זו השאלה המרכזית של הספר, וכל אחת מהדמויות עונה על כך בדרכה. כל דמות עושה את הבחירות שלה. אפילו הגלדיאטורים האומללים בזירה. גם במצבם הקיצוני, לפעמים הם בוחרים אחרת, ובכך מצליחים לשמור על צלם אנוש ולהפגין מרי נגד השלטון שמשסה אותם איש ברעהו.

כל אלה מתרחשים בעלילה מהירה וקצבית ומרובת תפניות והפתעות, מהסוג שמקשה להניח את הספר מהיד. זה לא ספר מעודן של ניואנסים. הכול בוטה מאוד, קיצוני מאוד, אבל כזה הוא גם העולם המתואר בו. ואולי לא רק העולם ההוא. 

דירוג: 4