הפוליטיקה של המים: איזה סמכויות חדשות מתכנן אלקין לקחת לעצמו

בעשור האחרון פעלה רשות המים במעמד עצמאי, אך כעת מבקש שר משאבי המים החדש, זאב אלקין, לבצע שינוי יסודי במבנה הפעילות שלה • בארגוני הסביבה חוששים מהמהלכים הפוליטיים שיוביל • מנכ"ל המשרד: "אם מצפים שהשר יהיה אחראי, צריכה להיות הלימה בין האחריות לסמכות"

זאב אלקין / צילום: רפי קוץ
זאב אלקין / צילום: רפי קוץ

כמעט שני עשורים חלפו מאז אותה בצורת קשה. הגשם המועט שירד לא הצליח למלא את מאגרי המים, ובמשך כשמונה שנים רצופות הציבור נדרש ל’משמעת מים’, והתבקש לחסוך כל טיפה אפשרית. אם בשנת 2001 הונחו השוטרים לחלק קנסות למי שנתפס שוטף את רכבו במים זורמים, ב-2009 לא היה עוד מנוס - והכנסת קבעה היטל בצורת, במטרה להפחית את צריכת המים.

העובדה שמשק המים הישראלי היה שרוי במשבר הגדול שידע בתולדותיו, הובילה להקמת שתי ועדות לבדיקת המחדלים. ב-2001 הוקמה ועדת מגן, שפירטה בדוח את הכשלים בניהול פוליטי של משק המים. מסקנתה המרכזית הייתה שיש להקים מיידית רשות מים, גוף מקצועי וענייני שאינו מוטה משיקולים פוליטיים. בשנת 2010 הגישה את מסקנותיה ועדת החקירה הפרלמנטרי בראשות השופט דן ביין, שקבעה נחרצות: ממשלות ישראל לדורותיהן כשלו באופן מתמשך בניהול משאבי המים ומניעת זיהומם, לא נערכו לביצוע פתרונות בדמות התפלה וחיסכון, כשלו בפיתוח משק המים ובתכנון ארוך טווח, ויצרו מחסור חמור וכן איום ממשי על איכות המים ועל האפשרות לעשות בהם שימוש.

הוועדה דחתה את הסברי המדינה, שטענה כי בשל גידול האוכלוסייה היא התקשתה לעמוד בקצב הפיתוח, וששינויי אקלים נותנים את אותותיהם. מדובר בכישלון מעשה ידי אדם, קבע השופט ביין, הכשלים הם מערכתיים ונמשכים על פני תקופה ארוכה, בזמן שרוב האחראים כבר לא ממלאים כל תפקיד ציבורי.

בהתאם, המלצות הוועדה היו לרכז את כל הסמכויות הנוגעות לתחום המים ברשות ממשלתית אחת, להעניק לה מעמד עצמאי וסטטוטרי, ולהקים מעליה מועצה שלא תהיה כפופה לאינטרסים פוליטיים או לשר מסוים אלא למדיניות ממשלתית. כך, למעשה, הועברו החל משנת 2007 כלל הסמכויות לרשות המים, המנהלת את משק המים בישראל ונהנית ממעמד עצמאי.

כעת מתברר כי במסגרת העברת הסמכויות הנוגעות למשק המים ממשרד האנרגיה למשרד שהוקם עבור השר זאב אלקין, ייפגעו סמכויותיה ומעמדה העצמאי של רשות המים. לפי הצעת המחליטים (מנגנון שמאפשר לדלג על הכנסת, ולפנות למזכירות הממשלה) שתקודם כחוק ממשלתי, סמכויות המצויות היום בידי הרשות ירוכזו בידי השר. הוא זה שיקבע את תוכנית האב ארוכת הטווח למשק המים, וכן תוכנית פיתוח רב-שנתית, שתאושר בהסכמת שר האוצר. בנוסף, למרות שרשות המים היא הגוף המוסמך לקבוע תעריפים, היא תחויב לקבוע אותם באופן שיוכל לממן את מדיניות השר.

כעת, השר הוא זה שיקבע מדיניות בנוגע לפעילות משק המים בחירום, וכן את יעד ההתפלה הרב שנתי ומדיניות אספקת המים לרשות הפלסטינית ולמדינות שכנות. "בגיבוש עקרונות המדיניות יתייעץ השר עם רשות המים כגורם המקצועי בתחום משק המים, לרבות בעניין עלויות הנובעות מיישום המדיניות", נכתב בהצעת המחליטים.

פוגעים בעצמאות

אלקין מתפרץ לדלת פתוחה. השרים מעולם לא אהבו את הפיכת הרשות לעצמאית, באופן המפקיע סמכויות מידיהם. "הסמכות היחידה שיש לי ברשות המים היא לבקש כוס מים", אמר השר עוזי לנדאו, בעוד שהשר יובל שטייניץ - האחרון שהרשות הוצבה תחת משרדו - ביקש לשנות את מבנה פעולתה. בהתאם לדרישתו, הוקמה ועדה לבחינת סמכויות שר האנרגיה במשק המים, שבה לקחו חלק משרדי האנרגיה, האוצר, המשפטים ורשות המים.

למרות שהוועדה לא הגישה את מסקנותיה לאחר שלא הושגו הסכמות, כעת מבקש אלקין לבצע שינוי יסודי במבנה הפעולה של משק המים. "עכשיו בא השר ודורש לעצמו סמכויות. אם הממשלה רוצה לשנות את ההחלטות שלה, שתצהיר על זה. או שיציגו את המלצות הוועדה, או שיתקנו את החלטת הממשלה מ-2010. קחו על זה אחריות. הוא מנסה ללכת על התחום האפור", אומר גורם במשק המים ל"גלובס".

יש לציין כי ההצעה שונתה לאורך הדרך. גורמים המעורים בפרטים סיפרו ל"גלובס" כי אלקין דרש תחילה להיות יו"ר מועצת רשות המים, שכל רישיון ומסמך יעבור דרכו, ושתקציב הרשות גם הוא ינוהל בידיו (מועצת רשות המים מפקחת על מחזור כספי שוטף של 10 מיליארד שקל, והשקעות בסך של כ-3 מיליארד שקל).

בסופו של דבר, הנוסח שהתגבש לא כולל את הסעיפים הללו, אך הוא אכן פוגע במעמדה העצמאי והמנותק של הרשות מהדרג הפוליטי. בנוסף, עולה החשש כי אם הרשות תהפוך ליחידת סמך שהשר שולט בתקציבה, במקרים שבהם יידרש מכרז לתפקיד מסוים, השר ידרוש שאדם מטעמו יהיה יו"ר ועדת האיתור ולא מנכ"ל הרשות, מה שיכול להוביל למינויים פוליטיים.

אלקין, מן הסתם, לא רוצה להיות ‘שר ללא תיק’ המופקד על נושא שבו הוא נעדר סמכויות לחלוטין. מטרתו היא לבצע מדיניות שאותה יתווה מתוך תפיסת עולמו וניסיונו, כאשר לתפיסתו זהו תפקידו של נבחר ציבור. "סמכויות השר במשק המים לא קיימות. מצד שני, אם מחר יהיו בעיות באספקת או במשק המים, יבואו בטענות לפוליטיקאים - למרות שהם חסרי סמכות", מסביר יחזקאל ליפשיץ, מנכ"ל משרד משאבי המים.

"אם מצפים שהשר יהיה אחראי, צריכה להיות הלימה בין האחריות לבין הסמכות. הסמכות שניתנה לשר היא מידתית, עצמאות רשות המים תישמר. אם לא יהיו לנו מים בברזים בעוד שנתיים בגלל שתהיה בצורת, או שארגון טרור יאיים על מתקני ההתפלה, השר יוכל לקבוע - אני רוצה יתירות במשק המים".

המצב הקיים היום אינו מושלם, וייתכן כי ישנם ליקויים הדורשים תיקון - אך השאלה המרכזית היא האם אכן נדרשת העברת סמכויות כה רחבה לשר המים, ודאי לאחר שוועדות עבר הוציאו סמכויות מידי הפוליטיקאים. הצעת חוק שהניח לאחרונה ח"כ משה ארבל על שולחן הכנסת, מבקשת לתקן את אחד הליקויים באמצעות ייצור מנגנון שיחייב את רשות המים לפרסם את הנימוקים להחלטותיה, ויגביר את השקיפות לאזרח.

יעד ההתפלה כמשל

לדברי גורמים במשק המים, שינוי מאזן הכוחות עלול לפגוע ביכולת הרשות לנהל מדיניות ארוכת טווח, וליישם החלטות אחראיות בתחום. "כששטייניץ הפך שר אנרגיה, בשנה השלישית לבצורת הוא אמר: ‘אני לא אתן לכנרת להיות ים המלח, הצבי הארץ ישראלי ישתה מים מותפלים’, וביקש להגדיל משמעותית את כמות המים המותפלים שהוזרמו לכינרת, מספר ל"גלובס" גורם במשק המים.

"מים טבעיים הם זולים יותר, ויישום מלא של ההחלטה עלול היה להעמיס עלויות של 2 מיליארד שקל על האזרח, ולהגדיל את הסיכון שמים יגלשו מהכנרת החוצה בשנים טובות. הביצוע מוזער לכדי שליש מדרישתו. כשההחלטה תהיה כולה אצל השר, הוא יוכל להזיז את רשות המים הצידה, ולעשות מה שהוא רוצה".

באם יופקעו הסמכויות המקצועיות מידי הרשות, עולה החשש שמדיניות שמייצר שר כזה או אחר - שכן השינוי המבני יישאר גם אחרי תקופת אלקין כשר - תוביל להחלטות לא מקצועיות בעלות השפעה לטווח ארוך. למשל, כמי שיופקד על קביעת יעד ההתפלה השנתי, הוא יוכל להחליט שאין צורך לחסוך יותר במים ושיש להגדיל את תכנון הצריכה, מבלי להשתמש במשאבי המים באופן בר קיימא. במקרה כזה, מספר מתקני ההתפלה יגדל, למרות שאין בהם צורך.

בנוסף, עולה החשש כי יש בכוחם של השינויים להוביל לתכנון פוליטי. "השר יכול להחליט, משיקולים פוליטיים שלו, שנערכים לאספקת מים לאזור מסוים ביהודה ושומרון, למשל, בתרחיש דמיוני שבו האוכלוסייה גדלה פי שניים מהאוכלוסייה הקיימת. זאת בזמן שהיום משק המים מתבסס על תרחישים של גידול טבעי", אומר גורם במשק המים. "להחלטה כזו יש השפעה ישירה על כל אזרחי המדינה, כי היא עשויה לשנות את תעריפי המים".

בארגון אדם טבע ודין חוששים שהחלשת רשות המים תוביל לפגיעה בסביבה, וביכולתה של ישראל להיערך להתמודדות עם משבר האקלים. לדברי עמית ברכה, מנכ"ל הארגון, "הצעת המחליטים היא עוד מסמר בארון משק המים העצמאי, אשר נקי משיקולים פוליטיים. נשאלת השאלה מדוע לסרס את רשות המים מתפקידה, במקום לייעל אותה בנושאים הדרושים לכך.

"צריך להקצות את המשאבים לייעול משק המים וניתוקו המוחלט מאינטרס מקומי ופוליטי, ולפקח על נושאים שהוזנחו ברבות השנים, ובהם שיקום מי התהום. ההזנחה הזו הובילה לפגיעה ישירה במגוון אספקת מי השתייה, ובחוסן של ישראל מול משבר האקלים או פגיעות אסטרטגיות במתקני ההתפלה. אחת האחראיות על זיהום חמור של מי התהום היא התעשייה הביטחונית, שתחת ניהול פוליטי בוודאי לא תשקם או תשלם על הזיהום החמור שגרמה".

הכנסת משק המים לטלטלה עשויה גם לפגום ביכולת המדינה להיערך להתמודדות עם משבר האקלים. התחזיות צופות מגמת ירידה עקבית של עד 25% בכמויות המשקעים השנתיות בישראל, והפחתה דרמטית במספר ימי הגשם בשנה עד סוף המאה ה-21.

ירידה זו תשפיע בצורה רחבה על משק המים הישראלי, על המערכות האקולוגיות, נחלים ואקוויפרים, על החקלאות ועל המצב הגיאו-פוליטי האזורי. לצד ירידה ממוצעת בכמויות המשקעים, התחזיות צופות שכיחות גבוהה יותר של אירועי טבע חריגים, כגון אירועי גשם אלימים, שיטפונות והצפות.

"ממשלת ישראל נענתה לאתגר האקלימי בהקמת מתקני התפלה אשר מספקים כיום את מרבית מי השתייה של תושבי ישראל, בעוד שהיא מזניחה את מקורות המים הטבעיים (מי תהום ומי נגר) שעליהם נשענה מראשיתה. כיום, כ-25% מבארות מי התהום סגורות בעקבות זיהום שהולך ומתפשט", אומרים באדם טבע ודין.

"למרות שבהחלט יש צורך בהתייעלות ובתעדוף נכון יותר של פעולות רשות המים, ריקון סמכויותיה והעברתן לגוף פוליטי עלולים להביא להידרדרות נוספת במצב מקורות המים הטבעיים בישראל. בניגוד למים מותפלים, מקורות מים טבעיים מאפשרים גמישות באספקת המים וחוסן לאומי. בנוסף, מי תהום מכילים מינרלים חיוניים, והפקתם זולה יותר מהפקת מים מותפלים. לצד הכורח בהתפלה, יש לחתור לגיוון במקורות המים בישראל".

צמצום תאגידי המים יחכה עוד תשעה חודשים

בדצמבר 2018, לאחר כחמש שנים של עבודה מאומצת, אושר החוק שמטרתו לצמצם את מספר תאגידי המים ל-30, בתמיכה חוצת מפלגות. הרעיון היה שחיבור של תאגידים חזקים וחלשים יתרום להתייעלות המערכת ולחיסכון כספי, שיוביל להשקעה בשדרוג ותחזוקת מערכת המים המקומית, ולכך שתעריף המים ירד. זאת, לצד חיזוק הממשל התאגידי. אלא שעד היום החוק לא יושם, כאשר רשות המים, משרדי הממשלה והרשויות המקומיות מגלגלים את האשמה ביניהם.

לאחר שמשרד המשפטים נזף במשרדי הממשלה שלא פעלו ליישום ההחלטה, פורסמה מפה חדשה של 30 התאגידים האזוריים, אך ההחלטה טרם יושמה על ידי הרשויות המקומיות. כעת, הצעת המחליטים מקבעת את חידלון היישום: מוצע לדחות את המועדים הקבועים בחוק בתשעה חודשים, לאפריל 2021. "דחייה של כמעט שנה בהחלת החוק תוביל לבזבוז של מיליוני שקלים מכספי הציבור בדמות דיבידנדים לרשויות מקומיות. זוהי למעשה דוגמה חיה להשפעות של אינטרסים פוליטיים על משק המים ורווחתם של תושבי המדינה", אומרים באדם טבע ודין.

רשות המים במספרים

10 מיליארד שקל
המחזור הכספי של הרשות, שמבוסס על תשלומי צרכנים. עוד מיליארד שקל ניתנים מהמדינה כתמיכות לתשתיות

3 מיליארד שקל
הרשות משקיעה בשנה במתקני התפלה, השבת מי קולחין, טיוב בארות, אגירת מי שיטפונות ופיתוח מקורות מים טבעיים

8 נציגים
חברים במועצת רשות המים, שמפקחת על הרשות

80% מים מותפלים
ישעור האספקה לצרכים הביתיים והתעשייתיים. כושר הפקת המים המותפלים בישראל עומד על כ-660 מיליון מ"ק בשנה

מקור: רשות המים