ג'ו ביידן רוצה לשים שלושה וחצי טריליון דולר על "האדם הנשכח"

מה שקורונה אחת יכולה לעשות: אמריקה משליכה את שרידי זהירותה לרוח, ומשקיעה טריליונים בסבסוד כלכלתה • המועמד הדמוקרטי לנשיאות מבטיח להשקיע אפילו יותר • ביידן רוצה להשיב את עטרת הייצור האמריקאי אל יושנה • ואם זה נשמע קצת כמו טראמפ, זה בגלל שזה בהחלט נשמע כך

המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ו ביידן, במפעל של פיאט קרייזלר, מרץ / צילום: Brendan McDermid, רויטרס
המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ו ביידן, במפעל של פיאט קרייזלר, מרץ / צילום: Brendan McDermid, רויטרס

שלושה חודשים וחצי לפני הבחירות בארה"ב, הטוען הדמוקרטי לנשיאות ג'ו ביידן מניח על השולחן תוכניות כלכליות, שכרוך בהן פוטנציאל פוליטי מעניין. מוטביהן של התוכניות הם מיליוני אנשים מן המעמד העובד, או "הצווארון הכחול". אלה האנשים שהושארו בשולי הדרך, כאשר הכלכלה הגלובלית של המילניום העניקה לאמריקה מוצרי צריכה זולים ואינפלציה נמוכה. בתמורה, מקומות עבודה וקווי ייצור נדדו אל הארצות שהואילו לייצר את המוצרים הזולים ההם.

ההנחה שהכול-יתאזן-בסוף לא התאמתה. מרכזי הייצור ההיסטוריים של אמריקה, בייחוד במדינות המערב התיכון, ירדו מגדולתם, והפכו ל"רצועת החלודה". מקומות עבודה בין-דוריים, שנהגו להעניק הטבות, ביטוח בריאות ופנסיה מכובדת, פינו את מקומם לשכר מינימום נטול הטבות בענפי שירותים. השקיעה הניבה משברים חברתיים ורפואיים (אופיואיד, למשל).

דונלד טראמפ גילה את הפוטנציאל האלקטורלי של "האדם הנשכח" (ביטוי שבו השתמש בנאום השבעתו, בינואר 2017). הנשכחים הגיעו בהמוניהם אל הקלפיות במדינות מפתח ב-2016, והנחילו לטראמפ את הנשיאות, אם גם על חודם של כמה אלפי קולות. טראמפ הביס את הילרי קלינטון בין כחולי הצווארון הלבנים בהפרש של 28%. תמיכתם, היא כשלעצמה, אינה מבטיחה את בחירתו החוזרת. הוא זקוק גם לקולותיהם של רפובליקאים מתונים ושל עצמאים. אך ללא "הנשכחים" אין לו כל סיכוי.

בשבועיים האחרונים, ג'ו ביידן הושיט את ידו ונגע ב"אדם הנשכח". הוא הבטיח להשיב את עטרת ה"ייצור" אל יושנה. זה משהו שדור דמוקרטי חדש, משכיל ובעל תודעה טכנולוגית חדל לדבר עליו עוד בשנות ה-80. לפני כמעט 30 שנה, בזמן ביל קלינטון, הדמוקרטים עסקו בצורך בתוכניות הכשרה מקיפות, כדי להסב עובדים מן "התעשיות הישנות" אל כלכלת המידע.

והנה, בתחילת החודש, בנאום במפעל פלדה במדינת פנסילבניה, ביידן הכריז: "אינני קונה אפילו לדקה אחת את ההנחה שנס ליחו של הייצור האמריקאי". הוא הציג תוכנית, שממנה בוקעים הדים של עידן קודם, לפני הגלובליזציה, לפני הסכמי הסחר החופשיים. הממשלה הפדרלית בחזונו של ביידן תשקיע את כספי משלם המסים ב"רכישת מוצרים אמריקאיים ובתמיכה במקומות עבודה אמריקאיים".

ביידן הבטיח, שלא יזניח את כלכלת הטכנולוגיה. הוא הציע להשקיע 300 מיליארד דולר בפיתוח רכב חשמלי ורשת G5 לטלפונים סלולריים. אבל הוא רוצה לייחד 400 מיליארד דולר לרכש ממשלתי של "מוצרים אמריקאיים".

דרור לשוק החופשי

קשה להחליט איך לאפיין את ההצעות האלה. רפובליקאים נהגו לקרוא להן "שמאליות" בשנות ה-70 וה-80, וחשבו אותן למיושנות. הם רצו לקרוא דרור לשוק החופשי, ולשחרר אותו מכבלי הפיקוח הממשלתי.

האיגודים המקצועיים היו מליצי היושר העיקריים של התערבות ממשלתית בנוסח ביידן. מאז, האיגודים הצטמקו פלאים. אחדים הציעו בימים הרחוקים ההם שארה"ב תשאל את הרעיון של "מדיניות תעשייתית" ריכוזית מיפן.

ימי הליברליזציה הכלכלית של רונלד רייגן ושל מרגרט תאצ'ר הבאישו את ריחן של התערבויות ממשלתיות. טראמפ החזיר אותן אל מרכז הזירה, או לפחות העניק להן את ההזדמנות לחזור ולהיבחן.

לא מגיע מהאליטה 

לביידן יש יתרון חשוב של אמינות, הנובע לא בהכרח מן הפוליטיקה שלו, כי אם מן הביוגרפיה שלו. הוא אינו שייך למה שבעל הטור דייוויד ברוקס ב'ניו יורק טיימס' קורא "האליטה חניכת-האוניברסיטאות של שני החופים״.

ביידן הוא בשר מבשרה של הפרובינציה האמריקאית, או ה"הינטרלנד". את נאומו בפנסילבניה הוא נשא סמוך לעיר מולדתו סקרנטון, לפנים מרכז ארצי של פחם ושל פלדה, העיר הראשונה בארה"ב שהזרימה חשמל לרחובותיה בסוף המאה ה-19. היא עומדת זה חצי מאה בסימן שקיעה. ביידן לא רק בא משם, הוא גם נשמע ונראה כאחד שבא משם. עליו אי אפשר לטפול "אליטיזם", או לתאר אותו כמופרש מעם.

כמובן, יש לו חולשות משלו, והוא מעולם לא עשה שום דבר חוץ מפוליטיקה, זה 50 שנה ויותר. חזקה על טראמפ שייצא מגדרו להבליט את חולשות ביידן. אבל לפי שעה ביידן מתחזק.

בשבוע שעבר הוא הודיע על תכנית להשקיע שני טריליון דולר באנרגיה ירוקה במשך ארבע שנות נשיאותו. הוא העניק להצעה הזו נופך פרגמטי. "כאשר דונלד טראמפ חושב על שינוי האקלים, המילה היחידה שהוא מסוגל לפלוט היא 'בדיה'. כאשר אני חושב על שינוי האקלים, המלה שעליה אני חושב היא 'מקומות עבודה'". פרגמטיות היא אחד הנכסים הגדולים שלו. אמריקאים אוהבים פרגמטיות ופרגמטיים.

ביום שלישי הציע ביידן להשקיע 775 מיליארד דולר בתוכניות סיעודיות, שמשבר הקורונה העניק להן טעם ודחיפות. הרבה כסף כלול בתוכניותיו, כמעט 3.5 טריליון דולר. וכל זה בשעה שהקונגרס כבר הקצה שלושה טריליון לנזקי הקורונה; ובשני בתיו - העליון והתחתון - ניטש ויכוח בין דמוקרטים לרפובליקאים על גודל התמריץ הבא, טריליון אחד, או שלושה טריליון נוספים.

בדרך אל "הממשלה הגדולה"

לפעמים נדמה שהפוליטיקה האמריקאית אינה מתקדמת בקו ישר, אלא נעה במעגלים, עם וריאציות. זה תשעים שנה שהיא מתווכחת על הקשר בין זהירות פיסקאלית למשבר כלכלי. כל אימת שנדמה לה שהיא הגיעה להסכמה רחבה ("כולנו קיינסיאנים", אמר הנשיא הרפובליקאי ריצ'רד ניקסון ב-1970 על הוגה הכלכלה הסוציאל-דמוקרטית ג'ון מיינרד קיינס) בא גל-הנגד וטופח על פניה.

הבחירות החשובות ביותר של מאה השנה האחרונות היו כנראה אלה של 1932, בעיצומו של השפל הגדול. הנשיא המכהן, הרברט הובר, אולי האיש המבריק ורחב-האופקים ביותר שישב בבית הלבן, האמין בערכה של זהירות. לא עלה כלל על דעתו לממן התאוששות כלכלית באמצעות הגדלת החוב הממשלתי או הדפסת כסף.

הוא נחל תבוסה איומה, ופרנקלין רוזוולט התחיל את ההתערבות המסיבית ביותר של ממשלה אמריקאית בפעילות הכלכלית ("ניו דיל"). רוזוולט יצר את מה שהרפובליקאים יקראו לימים, בתערובת של בוז ושל חרדה, "הממשלה הגדולה".

לחשי-הקסמים

כמעט 50 שנה יעברו לפני ש"הממשלה הגדולה" תצא מן האופנה. רונלד רייגן, אשר עבר מהוליווד לפוליטיקה כדי לקצץ את מס ההכנסה שלו, הנהיג התקפה כללית על כלכלת ה"ניו דיל" באמצעי האפקטיבי ביותר: הוא הוריד את הממשלה הפדרלית מנכסיה, בעיקר בעזרת קיצוצי מסים והגדלה מסיבית של הוצאות הביטחון לרעת כל השאר.

רייגן לא היה חסכן. בימיו, החוב הלאומי של ארה"ב גדל פי שלושה. אבל שלטונו הכניס לאופנה את לחשי-הקסמים של "איזון התקציב" ושל "הסרת הפיקוח". אמנם לא עלה יפה הניסיון לתקן את החוקה הפדרלית כדי לאסור גירעונות, אבל כמעט כל מדינות ארה"ב קיבלו עליהן לאזן את תקציביהן. ראינו את התוצאות בחודשים האחרונים, כאשר מדינות אינדיבידואליות נאלצו ליפול על צווארה של הממשלה הפדרלית מאין להן הסמכות לעשות מה שהיא עשתה: לצבור גירעונות.

ההתנגדות ל"ממשלה הגדולה" הניבה את תנועת "מסיבת התה" של שנות ה-90. על כתפיה של מסיבת התה, הרפובליקאים השתלטו על שני בתי הקונגרס, בפעם הראשונה זה 40 שנה. שנתיים אחר כך, ביל קלינטון הכריז בנאום לקונגרס כי "עידן הממשלה הגדולה הגיע אל קצו". דמוקרטים חרקו שיניים, אבל קצרה ידם.

עקרון הפעולה של מסיבת התה היה התנגדות לכל הוצאה ממשלתית שאי אפשר להראות מאיפה יבוא מימונה. זה ארבעה חודשים שהעיקרון הזה נעשה עקרוני הרבה פחות. אבל אין זאת אומרת שיורשי מסיבת התה ויתרו עליו.

"מה לעזאזל אנחנו עושים?"

בקונגרס נידונים עכשיו פרטיה של חבילת תמריצים חדשה, הרביעית מאז תחילת משבר הקורונה. מנהיגי הרפובליקאים, שיש להם רוב בסנאט, מדברים על טריליון דולר. הדמוקרטים, השולטים בבית הנבחרים, מדברים על שלושה טריליון.

אבל חלק מן הרפובליקאים חוזרים ונזכרים באילן היוחסין האידיאולוגי שלהם. הסנאטור טד קרוז מטקסס, למשל, איש האגף הימני של מפלגתו ולשעבר טוען לנשיאות, שאל השבע בפגישה עם נציגי הממשל, "מה לעזאזל אנחנו עושים?", וקרא לחזור ולפתוח את הכלכלה במקום לסבסד את המשך סגירתה. מדינתו טקסס היא אחת הנפגעות העיקריות מפתיחה מוקדמת מדיי.

סנאטור רפובליקאי אחר, ראנד פול מקנטאקי, הכריז ביוצאו מן הפגישה, שהיה נדמה לו כי הוא נוכח בעצרת של רדיקלים שמאליים. "אני נחרד מן הדיבורים על הוצאת עד טריליון דולר, שאין בכיסינו".

לפני 35 שנה, כאשר בקונגרס נידונה היוזמה לתקן את החוקה כדי לאזן את התקציב, התומכים הרבו להזהיר מפני חובות "שיכבלו את ידי ילדינו". היו אז סטטיסטיקות לרוב שהראו מתי הסעיף הגדול ביותר בתקציב הממשלה יהיה פרעון הריבית על חובותיה.

אז, החוב הלאומי עמד על שלושה טריליון דולר, והגרעון השנתי בתקציב עמד על 200 מיליארד דולר. הגרעון השנה בלבד יהיה גדול יותר מן החוב הלאומי של 1988. החוב הלאומי גדול כמעט פי 19, ועומד על 26.5 טריליון דולר.

מה שקורונה אחת יכולה לעשות.

 רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וציוצים (באנגלית) ב- twitter.com/YoavKarny

צרו איתנו קשר *5988