דווקא עכשיו חייבים לאפשר אימות תצהירים מרחוק

מגפת הקורונה והנחיות הריחוק החברתי הניעו את הלשכה לקבל הנחיות זמניות שיתירו גביית תצהירים מרחוק - לתקופה קצובה. כלומר, היום, גילוי האמת מתאפשר בזום, אבל מחר אולי כבר לא

לשכת עורכי הדין / צילום: שלומי יוסף
לשכת עורכי הדין / צילום: שלומי יוסף

בזמן שענפים רבים במשק דנים בהיתכנות של עבודה מהבית בטווח הארוך, ובהתוויית כללים פרקטיים לשם כך - תוך התרשמות מהתייעלות העבודה במתכונת זו - ממשיכה לשכת עורכי הדין לראות בשינויי עבודה בעקבות משבר הקורונה עניין בר-חלוף. הסממן הבולט ליחס משונה זה הוא התמודדות הלשכה וחבריה עם אופן גביית עדות בתצהיר לאורך המשבר.

רוב עורכי הדין גובים תצהירים על-פי כללים שהם קבעו לעצמם, והמחוקק הסמיך אותם לכך. קביעות הלשכה בשנים האחרונות הבהירו, שאין לאשר תצהיר באמצעות מצלמת אינטרנט. האמירה ברורה: מתן עדות הוא מעשה פיזי, ורק כך מתממש חקר האמת.

אלא שמגפת הקורונה והנחיות הריחוק החברתי הניעו את הלשכה לקבל הנחיות זמניות שיתירו גביית תצהירים מרחוק - תחילה כשהם נושאים כותרת "הצהרה", בהמשך בהחלטה שנוכח נסיבות המגפה ובתנאים מסוימים, ניתן לאמת תצהירים מרחוק - לתקופה קצובה. כלומר, היום, גילוי האמת מתאפשר בזום, אבל מחר אולי כבר לא.

הסירוב לקבל החלטה חד-משמעית וצמיתה על אימות תצהירים מרחוק, הוא נדבך נוסף המצביע על קשיי מקצוע עריכת-הדין להתאים את עצמו לחידושים טכנולוגיים, ועל דרכי פעולה שעבר זמנן. הקיפאון בהתפתחות החוק משתקפת גם בהיצמדות לפרשנות מוקדמת, שקבעה כי ייחתם תצהיר "בפני" עורך-דין בנוכחות פיזית. אך בעידן שבו היוועדות חזותית אינה עוד חלופה משנית לפגישות פנים-אל-פנים, אין סיבה לעיכוב וילאי-הרחבת ה"בפני".

הנטייה של מערכת המשפט לדחוק סיטואציות חדשות לתוך תחומי הדין הישן, אינה מוגבלת להתמודדות עם חידושי האינטרנט. מערכת המשפט מושתתת גם על אמון ביכולת של האדם לגלות את האמת, על בסיס התרשמות בלתי-אמצעית מראיות. ועל תשתית זו קמה התפיסה שהמשפט הוא תחום "פיזי". אך ענפים ועסקים המתאפיינים ב"פיזיות" מתקשים יותר להתאים את עצמם לדיגיטציה, שמהווה עבורם שינוי גורלי בשיטות עבודה שהתמסדו לאורך השנים.

כך גם גילדה מקצועית, כמו לשכת עורכי-הדין, שתפקידה לאגד ולרכז את דרכי הפעולה של כל חבריה, מתקשה עוד יותר באדפטציה הזו.

ויחד עם זאת: על אף מאפייניה הפיזיים, עריכת-דין היא תחום בעל אלמנטים אמורפיים ותיאורטיים, ועמידה דווקנית על "פיזיות" בתחום הזה, היא אבסורדית. דיני הראיות היו צריכים להיות התחום הראשון שיתאים את עצמו לנסיבות עולם משתנות - להציב אתגר לסטגנציה - בפרט בעידן שבו חידושים טכנולוגיים, כגון היוועדות חזותית היא חלק אינטגרלי מהשגרה, ומאפשרים לגשר על העמימות שאינהרנטית למרחק פיזי.

דיני ראיות אינם תחום משפטי מהותי בפני עצמם, אלא מסגרת כללית שמתווה את התפקוד והיישום של הדין המהותי. הקושי כנראה טמון בכך שדיני הראיות שואפים לקבוע הפרדה בינארית בין אמת לשקר. כך, שינוי ביישום דיני הראיות יחייב גם שינוי תפיסתי בתודעה שהשתרשה, שלפיה יש דרכים קבועות מראש לגלות אמת.

בתקופת התוויית "כללי העדות", קובעי המדיניות לא יכלו לצפות שבמאה ה-21, קיום-ניהול עסקים באמצעות פלטפורמות כמו זום, יהיו דבר שבשגרה. הם גם לא צפו את היעילות, החיסכון בזמן, וגם לא את העובדה שהיוועדות אינטרנטית תהפוך לכלי שגרתי ברוב הענפים, כשהעדפת המפגש הפיזי תהיה יותר מטעמים חברתיים ולא ל"שיפור" האמינות. אדרבא, מחקרים מראים שסכנת ההטעיה בתקשורת ממוחשבת מתמתנת בעקבות שימוש בממד הוויזואלי.

משבר הקורונה היווה זעזוע עוצמתי למכשול שהציב האינטרנט לדפוס הפיזי של גילוי אמת, כפי שנתפס על-ידי עורכי-דין. הלשכה ובתי המשפט גילו הבנה מסוימת של מגמת הדיגיטציה בהתאמות הזמניות למשבר, אבל בקביעה זו לא די. הצעד הבא חייב להיות הפיכת הפתרון הזמני למדיניות ארוכת-טווח. כלומר, מה שהפך לאמת בזמן קורונה, ראוי שיהיה אמת גם אחריה. 

הכותבת היא עורכת דין ומסטרנטית בביה"ס פדרמן למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית

צרו איתנו קשר *5988