העליון דן בשאלה: מהו המעמד של הפרשנות שרגולטורים נותנים להנחיות שניסחו בעצמם

הרכב מורחב של שבעה שופטים דן בשאלה האם ברירת המחדל היא לקבל את הפרשנות של הרגולטור להנחיות שניסח בעצמו • זאת בעקבות תביעה ייצוגית על חריגה בתשלומים שגובות חברות הביטוח • הדיון מועבר בשידור חי באתר ביהמ"ש העליון

בית המשפט העליון/ צילום: גיל יוחנן
בית המשפט העליון/ צילום: גיל יוחנן

בית המשפט העליון דן היום בהרכב מורחב של שבעה שופטים ובהליך חריג של דיון נוסף, בסוגיה המשפטית העקרונית - מהו המעמד הנורמטיבי של הפרשנות שרגולטורים ("מאסדרים") בישראל נותנים להנחיות שהם עצמם ניסחו. הדיון מועבר בשידור חי באתר ביהמ"ש העליון כחלק מפיילוט של שידורים חיים מדיונים בעליון.

הדיון החשוב התעורר בעקבות תביעה ייצוגית שהוגשה על ידי שורת מבקשים (מבוטחים) נגד חברות הביטוח הגדולות, הפניקס, הראל, כלל, מנורה מבטחים ומגדל, בטענה כי תשלומים מסוימים שחברות הביטוח גובות, ומכונים "תת שנתיות", משולמים בניגוד להוראות המפקח על הביטוח. המדובר בתשלומי ריבית שנגבים בגין פריסת דמי ביטוח לתשלומים.

העליון דן בשאלה: מהו המעמד של הפרשנות שרגולטורים נותנים להנחיות שניסחו בעצמם

הדיון הנוסף התקיים בנוגע לפסק הדין של ביהמ"ש העליון, שבו קיבלו השופטים יעל וילנר, דוד מינץ, והשופט בדימוס, אורי שהם, את עמדת חברות הביטוח ואת עמדת המפקח על הביטוח, לפיה גביית תשלומי ה"תת שנתיות" היא חוקית.

השופטת וילנר כתבה בפסק הדין כי "מקום בו התבקשה והתקבלה עמדתו של המאסדר (הרגולטור. ח',מ') בהליך אזרחי בנוגע לפרשנות שיש לתת להנחיותיו, בשלב ראשון על בית המשפט לבחון האם עמדה זו מתיישבת עם לשון ההנחיות והאם הפרשנות שהציע המאסדר היא סבירה. זאת, בשים לב לכך שמתחם הסבירות ביחס לפעולותיו של המאסדר בתחום מומחיותו הוא רחב ביותר". לדברי וילנר, "אם מצא בית המשפט כי עמדתו של המאסדר סבירה ומתיישבת עם לשון הנחיותיו, ברירת המחדל תהיה לאמץ עמדה זו".

"ההלכה סותרת את עקרון הפרדת הרשויות"

במהלך הדיון אמר בא כוח המבקשים, עו"ד איל גולדנברג כי: "ההלכה שנקבעה בפסק הדין (של וילנר, מינץ ושהם. ח',מ') לפיה כאשר מוגשת לביהמ"ש עמדה של רגולטור ביחס לפרשנות של הנחיותיו, ברירת המחדל היא שביהמ"ש צריך לקבל את עמדתו, היא קשה ולא נכונה".

לטענת עו"ד גולדנברג, "ההלכה הזאת סותרת את עקרון הפרדת הרשויות שאומר שפרשנות של טקסטים משפטיים מכל סוג צריכה להיות מוטלת על בית המשפט ולא על שום גורם אחר, ודאי לא על גורם שלטוני".

השופט ניל הנדל ציין כי צריך לתת לפרשנות הרגולטור משקל, תוך הכרה במעמד שלו, הכל בהתאם למקרה, ושאל את גולדנברג מהו לדעתו המבחן שבאמצעותו ניתו לבחון את עמדת הרגולטור.

בא כוח העותרים השיב כי: "המבחן לטעמנו צריך להיות מבחן כללי שהוא נכון לכל המקרים והוא לא זה שנקבע על ידי ביהמ"ש העליון. המבחן צריך להיות שעמדת הרגולטור שמוגשת לביהמ"ש היא ראיה ככל הראיות וככל הראיות היא צריכה לקבל משקל מסוים. יכול להיות לעמדת הרגולטור משקל יתר במקרים מסוימים, אבל יכולות להיות נסיבות שמעידות שצריך לתת משקל נמוך לעמדת הרגולטור".

השופטת דפנה ברק-ארז, העירה שאולי כאשר הפרשנות של הרגולטור ניתנת לאחר שהוא מנהל דיאלוג רק עם הגורם המפוקח, אזי צריך לתת משקל חסר לעמדתו.

גולדנברג הסכים עם העמדה הזו ואמר כי "אם אין נסיבות 'מקזזות', למשל שההוראה של הרגולטור היא תולדה של הסכמה בין הרגולטור לגופים המפוקחים וצריך להיות גורם מקזז, אז אפשר לתת משקל מוגבר להנחיות הרגולטור, או לפרשנות שהוא נותן להנחיותיו".

בשלב הזה של הדיון התערב השופט נעם סולברג ואמר לבא כוח העותרים כי גם בחוזה רגיל נותנים משקל מיוחד לאומד דעתו של מי שניסח את החוזה. "למה שלא ניתן גם כאן משקל עודף לרגולטור שניסח את ההנחיה? זה כלל בסיסי בדיני חוזים", אמר סולברג.

גולדנברג הגיב: "התביעה הייצוגית הזו באה לעולם בגלל שפעמים רבות הרגולטור לא מבחין מכך שיש סטייה מהנוהל שלו. למשל, כמעט בכל מקרה של תביעה נגד בנק, עילת התביעה היא בעצם משהו שאמור היה להיות מפוקח על ידי המפקח על הבנקים אבל אנחנו יודעים שהרגולטור לא יכול לשלוט על כל ההתנהלות של הגורמים המפוקחים על ידו. כל תביעה ייצוגית בקשר לאי אכיפה של נוהל היא בעצם הפניית אצבע מאשימה לרגולטור. זו אמירה - אתה לא פעלת כמצופה ממך לפעול. זה משליך על הפרשנות של הרגולטור, כי בעצם הרגולטור צריך לבוא ולומר 'האם אני כשלתי בפיקוח, או לא".

בשלב זה העיר השופט דוד מינץ לבא כוח המבקשים כי "מה שאתה אומר הוא די מסוכן. זה נוגד את חזקת תקינות המנהל".

גולדנברג השיב: "חזקת תקינות המנהל ניתנת לסתירה".