כ"ץ מנסה להיות ממלכתי, אבל נאלץ לשמור אמונים לנתניהו בנוגע לתקציב הדו-שנתי

שר האוצר ישראל כ"ץ מתנהל באורח שונה משרים בכירים בליכוד. על אף הימים הקשים, המתוחים, הלחץ הכלכלי הכבד, התוכניות הכלכליות שהוכנו לפני כניסתו ולא עבדו בשום צורה - הוא שומר על קור רוח וסגנון לא מתלהם.

אנחנו לא שומעים ממנו ביקורת על המפגינים ובטח לא על העצמאים שזועמים. הוא היה הראשון להבין שבתוך ההפגנות נושבת רוח כלכלית חזקה, של מובטלים ושל צעירים, שאין להם לימודים בקיץ ואף לא מועדונים או פסטיבלים ומקומות לבלות בהם (למעט הים). שאותם הצעירים, גם אם מונעים מזעם אישי רב על ראש הממשלה בנימין נתניהו, מגיעים להפגנות כי הם חוששים לעתידם האישי-הכלכלי.

מספר שבועות חלפו מאז המתקפה של נתניהו על ראש אגף התקציבים שאול מרידור, וכ"ץ (בינתיים) לא נתן לאגרסיות והכתבות מלמעלה לערער אותו. הוא לא אץ לפטר את מרידור לפי דרישת נתניהו ובדיעבד נדמה שאפילו עם מנכ"לית המשרד קרן טרנר הוא ביצע "חלוקת משימות". קרנר גיבתה בטוויטר וכ"ץ נזף בה, בעדינות יחסית.

בשל המצב הכלכלי הקשה, המסר שכ"ץ חייב היה להעביר לציבור הישראלי הוא שאין מהומה בצמרת האוצר, ועל אף הודעת העזיבה של החשב הכללי, רוני חזקיהו, כ"ץ חייב לשדר החוצה מסר של יציבות ומשילות כספית, כך שמעמדו של מרידור נראה מוגן, לפחות לעת עתה.

השבוע אפשר היה לראות את כ"ץ מעביר שעות ארוכות בוועדת הכספים ובמליאה. ראינו בעבר שרי אוצר שנוכחים בכנסת בשעות המעייפות של הצבעה על התקציב, אך כ"ץ הרחיב זאת. הוא העביר שלושה-ארבעה ימי עבודה מלאים בוועדת הכספים. מיו"ר הקואליציה מיקי זוהר הוא זכה ליחס השקול ליריקה בפנים. אך לא הלך משם. ביום ד׳ במליאה, ישב כ"ץ שעות ארוכות והאזין לנאומים של ח"כ אחמד טיבי, יו"ר מרצ ניצן הורביץ וח"כ תמר זנדברג. הורביץ דיבר על החשש ממהלך להורדת שכר המינימום, וכ"ץ השיב לו מיד. שיח פוליטי-כלכלי שכזה, לא ראינו בשנים האחרונות מטעם הליכוד.

התרגלנו לצעקות של שרת התחבורה מירי רגב, לאלימות המילולית של יו"ר הקואליציה מיקי זהר, לבוטות של ח"כ דוד ביטן, וגם להשתלחויות הבוטות של השר המקשר בין הכנסת לממשלה ולסייבר דוד אמסלם. השבוע הוא השתמש בזכות התגובה שלו להצעת חוק לתיקון חוק היסוד הלאום, כדי להגיד: "אתם (האופוזיציה), טבועה בכם האלימות הבסיסית, אתם יהירים, שחצנים, מתנשאים, מאמינים לבלוף שלכם, אתם חושבים שמותר לכם הכל במדינת ישראל. תראו את האלימות שלכם בהפגנות... אתם ממשיכים את השיטה המפא"ינקית שגדלנו עליה, אתם אלימים" ועוד.

והרשימה ארוכה. כך מתנהל השיח במליאה. ח"כים של השמאל לא מגיבים ברוגע, גם הם הגיבו בצעקות מן היציע: שקרן, אלים, גס רוח ועוד.

כעבור שעה החל הדיון בתוכנית המענקים בגובה 6 מיליארד שקל. שר האוצר התיישב שם לשמוע את נאומי האופוזיציה, ואלה האחרונים הופתעו יותר מכולם. הם רגילים להתעלמות.

אחרי שהחוק עבר בהצבעה, הלך כ"ץ לחדרו של שר הביטחון בני גנץ. היו שם גם שר המשפטים אבי ניסנקורן ושר הפנים אריה דרעי. הארבעה ניסו לפתור את משבר התקציב, ללא הצלחה.

כ"ץ עומד להניח ביום א׳ על שולחן הממשלה תקציב מדינה לשנת 2020, שהוא בפועל לשלושה חודשים בלבד. בהיבט הזה, הוא לא מוכן, ואולי לא מצליח, לצאת נגד ראש הממשלה נתניהו. כ"ץ יודע שחוסר יציבות של הממשלה תהפוך גם את כהונתו כשר אוצר לקצרה ולא מוצלחת. נתניהו יהיה הראשון להטיח לעברו כל מַרְעִין בִּישִׁין.

לשר האוצר כ"ץ אמור להיות אינטרס ראשון לייצב את הממשלה, לשתף פעולה עם גנץ ושאר אנשי כחול לבן. הליכה לבחירות על התקציב תהיה גם כישלון שלו. הוא אינו שר התחבורה יותר, תפקיד חשוב אך פחות בכיר. הוא בהנהגת המדינה, ועליו להשפיע, להרגיע, לחתור לחוף מבטחים.

כ"ץ, אריה דרעי, יו"ר ועדת הכספים משה גפני ושר השיכון יעקב ליצמן - גם הם אמורים להיות המבוגרים האחראים - ידעו שהם חתמו על הסכם קואליציוני עם תקציב לשנים 2020 ו-2021 יחדיו. הם עשו זאת בהכרה מלאה, בסוף חודש מאי, כאשר לכולם היה ידוע עומק המשבר הכלכלי. הטיעונים שלהם, ש-2020 היא הפכפכה ולא ניתן כעת לדעת איזה תקציב תצטרך המדינה ב-2021 לא משכנעים. אחרת, אפשר היה עוד לטעון שכל שלושה חודשים ב-2021 יש לייצב תקציב חדש. האם זה הגיוני?

השר ליצמן העביר השבוע מסר לנתניהו "אם לא תעביר תקציב, אל תצלצל אלינו אחרי הבחירות".

לא ניתן לראות בכך את פירוק הבלוק המפורסם. אין בכך אינדיקציה לפיצול בין יהדות התורה לליכוד. את האיום של ליצמן צריך לפרש כך: תחינה לנתניהו לרדת מן העץ ולהסכים להעביר תקציב עד סוף 2021. ושאלה לשר דרעי. הבטחת ערבויות לשלמות ממשלת האחדות. איפה נעלמת? האם השבוע הוא לא הזמן להגיד, 'אני ערב למה שכתוב בנייר וזה הוא הסכם דו־שנתי'? העדרו של דרעי מן השיח, מבעית לא פחות מן הדהירה של נתניהו לבחירות.

בנט קורא את המפה

השבוע חייבים להסיר את הכובע בפני שר הביטחון לשעבר נפתלי בנט. לא כל יום בישראל רואים פוליטיקאי שעבודתו למען הציבור היא כה מדויקת. בנט לא המתין שהמשאית עם המדליות תגיע מעבר לפינה ברעננה, ומיד אחרי מסיבת העיתונאים של פרופ׳ רוני גמזו, הוא דרש קרדיט, ובצדק. כשר ביטחון הוא קרא את המפה נכון, עוד בחודש מארס, ודרש להכניס את צה"ל למאבק במגפה. חלפו החודשים עד שנעמד פרופ׳ רוני גמזו לפני הציבור והודיע - זה יקרה.

 נפתלי בנט / צילום: אלכס קולומויסקי, ידיעות אחרונות

בנט גם ביקש למנות פרויקטור, להגביר את מספר הבדיקות ל-100 אלף, ולהשתמש בדירוג עירוני - "הרמזור", כדי להקל על קהילות מסוימות ולהכביד על אחרות. בנט ראה כבר אז את המפה עם התסמינים, את הקושי לבצע עשרות אלפי בדיקות ביום. הוא צעק מן הקואליציה והמשיך לנבוח מן האופוזיציה. ביוני, כאשר חבריו לספסלי הימין עסקו באובססיה בסיפוח, הוא פרסם חוברת יעדים למלחמה בקורונה.

אפשר להמשיך לתת עוד דוגמאות, אבל אי-אפשר להתעלם מהמציאות הפוליטית. גישתו של בנט היתה חדה כתער. כאמור, הוא הניח את נושא הסיפוח, בבת עינו, בצד (כמעט לגמרי), הוא הגיע להצביע עם חברי ימינה בנושא הקמת ועדת חקירה לניגודי עניינים של שופטי עליון, רק כדי לצאת ידי חובה כלפי חבריו לסיעה, אך לא עסק בכך.

בנט שקע כולו בפרנסת הציבור הישראלי ובבריאותו. אחד מן הפרופסורים המובילים במאבק בעצירת התפשטות הקורונה אמר ל"גלובס" בשיחה פרטית, כי הנוכחות של בנט בנושא הרפואי היתה בולטת. הוא חקר, בדק, יצא לבתי החולים, התייעץ עם מומחים, וחיבר דוחות.

מדוע כל הרעיונות שלו נדחו על הסף? מסיבה אחת פשוטה. נתניהו לא מסוגל לסבול אותו ברמה האישית וחושש מהצלחתו. בינתיים, העבודה הסיזיפית של בנט משתלמת לו, כי הציבור הישראלי מגיב לו היטב בסקרים.

על המשטרה להתעורר

מצער לכתוב אבל האלימות נגד מפגיני השמאל אינה מפתיעה. מדינתנו זרועת אלימות וכמעט תמיד היא מגיעה מצד ימין לכיוון צד שמאל. זה ידוע למשטרה, לשב"כ ולגופים המשפטיים. זאת לא סתם סטיגמה, אלא מעוגן באירועים. שרים בימין מודעים לכך. שר בכיר ממפלגת ימין אמר לי בעבר, "זה ידוע שחמומי המוח אצלנו הם מסוכנים יותר מחמומי המוח בשמאל, זה המצב וצריך להרגיע אותם" הוא אמר.

איני יודעת מדוע זאת כך. איני פסיכולוגית. אבל זה המצב, ועם כך יש להתמודד. משטרת ישראל נעה בין היפר-אקטיביות בירושלים לשאננות בתל אביב. אף אחת מן הגישות לא מוצלחת במיוחד.

כדאי לצמרת המשטרה להתעורר ומהר. להתנתק מהשפעת הליכוד ומן הלחצים של השר לביטחון פנים אמיר אוחנה, להפסיק לחשוב על הקידום וההישג האישי לניצבים ולהתמקד בטובת הציבור, לרבות בעיות הרעש בלילות, אך בעיקר שמירת גופם ונפשם של המפגינים. כל פעילות אחרת של המשטרה רק תגביר את זרם המפגינים, כי אנשים יבואו למחות על מגבלות והפקרות.

לא כל דבר המתרחש באמריקה אפשר או כדאי לייבא לישראל. אבל הציבור בארץ רואה כיצד בארה"ב אזרחים רבים סבורים שיש לבטל או לצמצם את כוחות השיטור. Defund the Police, הם צועקים. מדוע? כי המשטרה בערים גדולות נתפסת כמי ששומרת על השלטון ולא מגינים על העם. אסור לנו להגיע לשם.