בחסות הקורונה: המדינה הופכת להיות אכזרית ומנותקת ממי שמודרים ממוקדי הכוח

בשביל זה עברנו שנה של שלוש מערכות בחירות? לא רק מי ישלמו את המחיר עלינו לשאול, אלא בעיקר "איזו חברה אנחנו רוצים להיות"?

ישראל כ"ץ, בנימין נתניהו, בני גנץ / צילום: עדינה ולמן-דוברות הכנסת, AP, אוליביה פיטוסי-הארץ
ישראל כ"ץ, בנימין נתניהו, בני גנץ / צילום: עדינה ולמן-דוברות הכנסת, AP, אוליביה פיטוסי-הארץ

בתקופת המשבר הנוכחי נשאלת בצדק השאלה: "מי משלמים את מחיר המשבר?". אלא שזו שאלה שצריכה להישאל בעיקר לטווח הרחוק ולא רק לתקופה הנוכחית, בה רובנו  משלמים את מחירו של הקורונה בדרך זו או אחרת. על כן, השאלה היא בעיקר: מי אלו שלא יצאו מהמשבר הזה.

הקיצוצים של היום, הם אלו שאוכלוסיות ספציפיות ירגישו גם מחר ואף שנים קדימה. בתוך כל זאת, בולט בימים אלו קיצוץ מובחן וחמור במיוחד במשרד החינוך. איזה קיצוץ? ובכן לא מדובר בהשלמה אותה נותן המשרד לחינוך הפרטי, או עמותות רוחניות עלומות. מדובר בקיצוץ ישיר שיפגע בנוער פריפריאלי ונוער קצה בישראלי. 'דוקטרינת ההלם' (שם ספרה של נעמי קליין על הקיצוצים והפרטת השירותים בעיתות משבר) של אלו שקולם אינו נשמע.

מקומם במיוחד, הקיצוץ השערורייתי המתוכנן לתוכנית הל"ה, תוכנית לימודים הפועלת ספציפית עם נוער בסיכון ומאפשרת לו השכלה, הזדמנות שניה, כיוון בחיים. התכנית פועלת עם 8,000 תלמידים ולה 1,600 מורות ומורים, אשר נלחמים על כל ילד בכדי שיסיים 12 שנות לימוד ואף יוציא בגרות מלאה או חלקית.

אז מה המדינה אומרת פה בעצם? שהיא מוותרת על נוער קצה? בהחלט כן.

לפני שנים, משרד הרווחה העביר את מוסדות 'חסות הנוער', מוסדות לנוער בסיכון שבעבר היו באחריות המדינה, לעמותות המגזר השלישי, לפני כשלוש שנים, הוא הגדיל והעמיק את ההפרטה והעביר אותם בצעד חסר תקדים ואחריות לידי חברה בורסאית. זאת אומרת, שאותו נוער שמיצו איתו כל אפשרות אחרת, בין היתר ובעיקר בגלל מדיניות אי השוויון בישראל, מוצא עצמו כעסק כלכלי לכל דבר. והמדינה? היא זו שנתנה את ידה למעשה.

עכשיו מחיר ההפרטה עולה, כאשר אפילו על המעט שהמדינה לקחה עליו אחריות (גם פה דרך עמותה, כמובן), מונפת חרב וכבר התחילו שימועים המוניים של לפני פיטורים.

אותו דבר עם תוכנית קר"ב, תוכנית העשרה חשובה המופעלת בעיקר בפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות, אשר נחלה הצלחה רבה ומופעלת שנים, למרות תנאי ההעסקה המפוקפקים, שעוברים כצינור דרך החברה למתנ"סים (קרי הפרטה על הפרטה), היא נחשבת בקרב צוותי חינוך כחשובה מאוד ומהבודדות אשר מאפשרות יציקה של תוכן רחב אופקים אל עולמות התלמידים.

סגירת התוכנית הזו, כמו האיום האחרון על 'סל התרבות', דינה מדיניות מכוונת של הצרת האופקים והעמקת אי שוויון ההזדמנויות, בקרב אוכלוסיות מודרות וחלשות, הרי ילדים להורים יותר מבוססים ימצאו את הדרך לרכוש ידע נוסף, אלו הילדים שצריכים את הערך המוסף הזה כדי לחקור, לפתח סקרנות ולראות מעבר, שיפגעו. יש פה הסללה לאי מיצוי יכולות.

על תוכניות נוספות יש איום, כמו תוכנית שלבים המספקת חינוך לילדים חולים, תכנית שח"ר לנוער בסיכון, תוכנית מיל"ת לילדי הפריפריה ועוד.

המדינה, האוצר ובעיקר היושב בראשה, יודעים טוב, שעכשיו בעת המשבר, אפשר לחתוך בחלשים ביותר כשאף אחד לא ישמע, בלי רעש, בלי בעיה. מדינה שהופכת להיות אכזרית ומנותקת ממי שמודרים ממוקדי הכוח ויכולת הזעקה ונטולי יכולת כלכלית.

האם זהו חזון האבות? בשביל זה עברנו שנה של שלוש מערכות בחירות? לא רק מי ישלמו את המחיר עלינו לשאול, אלא בעיקר "איזו חברה אנחנו רוצים להיות"? חברה של חוטבי עצים ושואבי מים, או חברה בה לכל ילד יש הזדמנות למצות את הפוטנציאל והיכולות שלו. חברה בה המדינה לוקחת אחריות על יצירת הזדמנות שווה לכל ילד וילדה. זו לא טעות - זו מדיניות. 

הכותבת היא חברת מועצת עיריית חיפה