מאז פרוץ המשבר רק דבר אחד נותר קבוע: התעלמות הממשלה מהחברה הערבית

כעשירית מכלל העסקים במדינה הם בבעלות ערבית ורובם ככולם עסקים קטנים ובינוניים • בהיעדר סיוע מספיק מהמדינה, אלפי עסקים נסגרו בחברה הערבית • אם לא יינתן סיוע דחוף, החברה הערבית לא תתאושש ולא תשתקם מהמשבר, גם שנים רבות לאחר חלוף הקורונה

אום אל פחם / צילום: גיל ארבל
אום אל פחם / צילום: גיל ארבל

כמעט חצי שנה חלפה מאז פרוץ משבר הקורונה. לפי נתוני מחקר דן אנד ברדסטריט, יותר מ-30 אלף עסקים במדינה כבר נסגרו מתחילת השנה, וכ-70 אלף עסקים נמצאים בסכנת סגירה עד סופה. כל עסק שנסגר הוא מקור לכאב לבעליו ולמפעיליו, אבל אני מעוניין להקדיש שורות אלה למציאות הקשה במיוחד של המשבר הכלכלי והחברתי בחברה הערבית, עליו עוד לא נכתב ודובר מספיק.

כעשירית מכלל העסקים במדינה הם בבעלות ערבית (לפי נתוני עמותת אינג'אז), ורובם ככולם (96%) - עסקים קטנים ובינוניים. אלפי עסקים נסגרו בחברה הערבית בחודשים האחרונים בהיעדר סיוע מספיק מהמדינה. בנצרת 1,046 עסקים הפסיקו לפעול (שהם 13.5% מהעסקים ביישוב); באום אל פחם, עיר הולדתי ומגוריי, 446 עסקים נסגרו (13.1%); בטירה נסגרו 392 (16%); ברהט - 358 (21.6%); בשפרעם - 330 (12.3%); בטמרה - 304 (15.7%), בכפר קאסם - 276 (15.3%) ובסכנין 214 (17.2%).

הרשימה עוד ארוכה. אפשר רק לדמיין מהי המציאות החברתית הקשה בכל יישוב שבו אחד מכל חמישה או שישה עסקים נסגר ולא ייפתח שוב. אלה לא רק מספרים יבשים. מאחורי כל עסק יש פרצוף ושם, אדם שהעסק היה כל חייו. מאחורי כל אדם כזה יש משפחה במצוקה. מאחורי כל משפחה צריכה הייתה להיות מדינה שתתמוך ותסייע, אבל הממשלה מתכחשת לאחריות שלה.

צעירים מאבדים את עתידם

את עוצמת ההתכחשות לצרכי החברה הערבית ניתן לראות למשל בנושא דמי האבטלה לצעירים בני 18-20. לפני כחמישה חודשים, בחודש מרץ, פניתי לשר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים (אופיר אקוניס דאז) בדרישה שיתקן את האפליה במתן דמי אבטלה. החוק אינו מאפשר כיום לצעירים בגילאי 18-20 לקבל קצבת דמי אבטלה, והדבר גורם לצעירים ערבים רבים שעובדים מגיל 18, ואיבדו את פרנסתם, לקרוס תחת המשבר בהיעדר סיוע כלשהו. האם הם צריכים להיות מופלים כי הם "לא היו בצבא", או כי הם "לא יהודים"? למה סטודנט ערבי בן 19 צריך לשבור את כל חסכונותיו, אם היו, או אפילו לעזוב את לימודיו ולוותר על עתידו?

מצוקה נוספת, כואבת ואקטואלית ביותר, היא 144 אלף תלמידים לפחות שאינם יכולים לפתוח את שנת הלימודים הקרובה, מפני שאין בידם היכולת ללמוד מרחוק. אותם תלמידים בפועל לא למדו מאז מרץ - רובם מהחברה הערבית. שלושה חודשים "ממשלת החירום" בתפקידה, ולפניה כחודשיים של ממשלת המעבר, ובכל זאת ליותר מ-140 אלף תלמידים אין עדיין פתרון ל-1 בספטמבר. במתווה משרד החינוך לחזרה ללימודים, מדובר על כיסוי של 50% בלבד מאמצעי הקצה והתקשוב החסרים עד לחודש ינואר 2021. סביר להניח שיימצא חיסון לנגיף הקורונה לפני שמשרד החינוך יחלק מחשב לכל ילד כפי ששב והבטיח!

תחומים שלמים של תעסוקה קרסו, האבטלה גואה והעוני רב. אחת ההשלכות המסוכנות היא התרחבות האלימות והפשיעה בחברה הערבית בחודשים האחרונים, כאשר אנחנו שומעים על עוד ועוד מקרי ירי ורציחות ברחובות. בהיעדר תמיכה מהבנקים פונים אנשים, למרבה הצער שבדבר, לשוק השחור כדי ללוות כספים. התוצאות ידועות מראש…

התחושה היא שהממשלה התעלמה מהאזרחים הערבים מהרגע הראשון; והתעלמה מאיתנו, נציגי הציבור הערבי בכנסת, כשהתרענו כבר בחודש מרץ על האסון העומד ליפול בפתחנו. בין המצוקות השונות הנזכרות לעיל בחברה הערבית בצל המשבר (העסקים שנסגרו, השכירים שנפגעו, הצעירים שאינם זכאים לקצבת אבטלה, הרשויות המקומיות שקיבלו שיפוי מזערי, התלמידים המנותקים ממערכת החינוך, וגם התפרצויות התחלואה) - מחבר קו אחד של הפקרה, הזנחה, אפליה והדרה.

אנו נמצאים בתקופה שהיא, מתוך הגדרתה, חסרת יציבות. אבל מאז פרוץ המשבר ועד היום דבר אחד נותר קבוע למדי: ההתעלמות של הממשלה מהאזרחים הערבים. אם לא יינתן סיוע דחוף וייחודי לחברה הערבית - לרשויות המקומיות, לשכירים ולעצמאים, לאנשי התרבות, התיירות והמסעדנים, לתלמידים ולסטודנטים - החברה הערבית לא תתאושש ולא תשתקם מהמשבר הזה, גם שנים רבות לאחר שנגיף הקורונה יהיה עבור רבים זיכרון רחוק. 

הכותב הוא ח"כ מטעם סיעת חד"ש ברשימה המשותפת ומכהן כיו"ר הוועדה לזכויות הילד