מלחמת מנדלבליט בשמיעת עמדה מתחרה

כתבתי כאן בעבר על ניגוד העניינים המובנה שאביחי מנדלבליט נתון בו בשל כפל התפקידים שהחל לשמש בהם השנה. אלא שמה שהיה נראה לפני חמישה חודשים כאפיזודה בעייתית אך קצרה, שבמסגרתה אמור היה היועץ המשפטי לממשלה למלא, לתקופה קצובה, גם את מקומו של פרקליט המדינה, הופך אט אט להיות המציאות הקבועה והמוזרה שמדינת ישראל נאלצת להתרגל אליה.

פרקליט המדינה, המחזיק בין השאר בסמכות המסוכנת ביותר לחירותו של כל אזרח ישראלי - הגשת כתב אישום וניהול משפט פלילי נגדו - הפך להיות הגורם היחיד בממשלה שאין שום סיכוי שהיועץ המשפטי לממשלה יקבע כי נפל פגם בהחלטתו או במעשהו.

משמעות ההחלטה של מנדלבליט, בחודש מאי האחרון, למנות את עצמו לפרקליט המדינה, היא כמעט בהגדרתה - חסינות על כל החלטה היוצאת תחת ידי צמרת הפרקליטות. היא חיסול הביקורת המשפטית הפנים ממשלתית עליה. היועץ הרי לא ייצא נגד האינטרסים המקצועיים של הגוף שאותו הוא מוביל בעצמו כפרקליט.
וכמו בבדיחה הישנה גם העניין הזה מוביל לשתי בשורות, אחת טובה ואחת רעה.

הבשורה הטובה היא שמאז מאי הפרקליטות מעולם לא טעתה. הבשורה הרעה היא שזה לא נובע משיפור כלשהו שנעשה בעבודתה. זה עניין מבני. היא לא טועה בהגדרה. את נציב הביקורת עליה - הפרקליטות לא סופרת, ואת היועץ המשפטי לממשלה הצליחה הפרקליטות להפוך לפני חמישה חודשים למי שעומד בראשה. והציניקנים יאמרו: למי שעובד אצלה. כך או כך כנראה שלא ממנו תצמח הביקורת על הפרקליטות. וגם לא הישועה. אלא שהבעיה אינה מסתכמת בניגוד העניינים המובנה של מנדלבליט. גם לא בזה שהפך לפרמננטי.

געגועיי לעוזי חיטמן ול"חלום עליכם"

לעתים אני מצטער שעוזי חיטמן נפטר זה מכבר, וכך איבדתי לנצח את ההזדמנות להשתתף בתוכנית "חלום עליכם" שדאגה להגשים את חלומותיהם של צופיה הצעירים. אם חיטמן והפורמט היו עדיין בחיים הייתי מבקש להגשים חלום מתוק שאני נושא בקרבי כבר מאז ראשית מאי: לשבת באחת מהישיבות השבועיות שפרקליט המדינה מקיים, בימים אלה, עם היועץ המשפטי לממשלה. הייתי נותן כמעט הכול כדי להסתופף לי בפינת אולם הישיבות בקומה 2 של הבניין הישן בצלאח א-דין ולהביט מן הצד בסיעור המוחות של שני הענקים האלה; בגיצים המשפטיים הניתזים מהם; במחלוקת לשם שמיים שהם מנהלים ביניהם ובוודאי מחשמלת את החדר.

כמה הייתי מוכן לתת כדי לראות במו עיניי את הדיון העשיר שהשניים מנהלים תוך העלאת החד גיסא והאידך גיסא בכל השאלות הציבוריות שעוברות להכרעתם. בכל זאת, לא בכל יום זוכה אדם לראות כיצד נפתר בפועל המתח המובנה בין תפקיד היועץ המשפטי לתפקיד פרקליט המדינה. בין הראייה הצרה של האינטרס הציבורי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בניהול המשפט הפלילי, שעליו מופקד פרקליט המדינה, אביחי מנדלבליט, ובין הראייה הרחבה יותר של האינטרס הציבורי, שעליו מופקד היועץ המשפטי לממשלה, מנדלבליט אביחי.

אלא שחיטמן נפטר. וחלום עליכם גם היא נגוזה. וכל שנותר לי היא האמונה, האולי תמימה משהו, שריבוי הדעות הזה עדיין מתקיים איפה שהוא. שנקודות המבט השונות והסותרות האלה, שמשרד המשפטים אמור להכיל את שתיהן, ושיש חשיבות עליונה מבחינת הציבור להשמעתן - עדיין נשמעות. שמישהו במשרד המשפטים עדיין זוכר שכציבור אנחנו מעוניינים במורכבות הזו. לא במונוליטיות משפטית, אלא בתחרות משפטית בריאה בין גישות שונות.

"כוונה פרובוקטיבית ומיותרת"

אלא שאיני בטוח שהמורכבות הזו מתקיימת. לא בעניין היחסים שבין הייעוץ לפרקליטות, ולא באופן כללי יותר. מיום ליום נראה שמשרד המשפטים נוטה להעריך פחות ופחות הצבה של אלטרנטיבות רעיוניות. והנה השבוע זכינו לגלות עוד טפח ממידת החשיבות שהיועץ המשפטי מייחס לשיח מרובה דעות. ביום שלישי פנה מנדלבליט למזכיר הממשלה במכתב כעוס שבו הבהיר כי הוא מתנגד לעצם השתתפותו של ד"ר אביעד בקשי (מומחה למשפט חוקתי ומנהלי מפורום קהלת) בישיבת קבינט הקורונה שאליה הוזמן על ידי השר אוחנה.

 אביעד בקשי / צילום: שלומי יוסף, גלובס

כוונת חלק מהשרים לשמוע את עמדתו המשפטית של בקשי במהלך הדיון, וזאת כדי לדון עמו בחוות דעתו שעל פיה הממשלה מחזיקה בסמכות להגביל את ההפגנות, לא זכתה לאהדה רבה אצל היועץ. למעשה, עצם האפשרות להשמעת עמדה משפטית אלטרנטיבית שאינה שלו ושהתבקשה להישמע שלא באמצעותו (רחמנא ליצלן), הוכתרה על ידי מנדלבליט כלא פחות מאשר "פרובוקטיבית ומיותרת".

אלא שחייבים לומר שהבעיה שמתגלה כאן אינה הפרובוקציה של השרים, אלא המונוליטיזציה שמנדלבליט מבקש לכפות על השיח איתם. בהתנגדותו לחשיפתה של הממשלה לעמדות משפטיות שונות משלו, וההתייחסות אליהן כאילו היו נגיף קטלני, מדרדר מנדלבליט את המערכת הציבורית והופך אותה לכזו המסוגלת לסבול קול אחד ויחיד. קולו שלו.

המונוליטיות הזו שהייעוץ המשפטי כופה על השיח המשפטי בממשלה לא התחילה השבוע, אבל היא בהחלט רשמה בו שפל נוסף. היא מבקשת לתחום את גבולות השיח בממשלה באופן צר המזכיר את ריבוי דעות המתקיים בישיבתם השבועית של פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה מאז מאי. כאן וכאן יש רק עמדה משפטית אחת שראויה להישמע.

מלחמות הטוויטר, אריות וזבובים

מאז שנות ה-90, בחסות פסיקת בית המשפט, השתלט הייעוץ המשפטי על ייצוג הממשלה בבתי המשפט. ברצותו מייצג היועץ המשפטי את עמדת הממשלה, וברצותו מייצג היועץ המשפטי עמדה אחרת, שראוי היה לה, כך לפחות לפי דעתו, כי תהיה עמדת הממשלה. העניין הזה מוביל, לא פעם, להשתקת קולה האותנטי של הממשלה בבתי המשפט המנהליים. למעשה, הממשלה כלל אינה רשאית, על פי הפסיקה, להציג לבתי המשפט כל עמדה אחרת השונה מזו של היועץ. נבהיר שוב: עורך דינה של הממשלה הוא שכופה עליה הצגת עמדה שאיתה כלל אינה מזדהה.

המצב האבסורדי הזה הופך את השיטה הישראלית ליוצאת דופן ביחס לכל מה שמקובל בעולם בתחום הזה. יש מדינות שהפכו את הייעוץ המשפטי שלהן למונופול בתחום הייצוג בבתי המשפט, אך באותה שעה חייבו את הייעוץ המשפטי שלהן לייצג את עמדת הממשלה באופן אותנטי. ויש מדינות שבהן לא חייב הייעוץ המשפטי לממשלה לייצג את עמדת הממשלה באופן אותנטי, אך גם אין לו מונופול על הייצוג, והממשלה רשאית להביא את עמדתה בפני בית המשפט באמצעות עורך דין חיצוני. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה לייעוץ המשפטי יש מונופול על ייצוג המדינה ובאותה שעה בדיוק אין לו חובה לייצגה באופן אותנטי.

הבעיה הזו קיימת בישראל זה שנים. אלא שההתנגדות של היועץ המשפטי לממשלה לכך שהממשלה תשמע את עמדתו של משפטן חיצוני השונה מעמדתו שלו, כפי שקרה השבוע, היא שלב נוסף במונוליטיות שהוא כופה על הממשלה. כעת זו לא רק מונוליטיות שהוא כופה עליה ביחס לעמדתה שתוצג לבית המשפט; מעתה הוא גם אינו מוכן שבמסגרת דיון ממשלתי מקדים תישמע דעה אחרת של משפטן חיצוני העשוי לאתגר את עמדתו. הרי הוא עוד עשוי לשכנע. ומה אז?

שרי הליכוד לא אהבו את העמדה הזו, אבל כמו תמיד הם קיבלו אותה. אולטימטום קטן מצד כחול לבן, ששריה הבהירו, בעקבות עמדת היועץ, שהם ובקשי לא יהיו באותו החדר, הספיק לליכוד לקפל את דגל ההתנגדות לכפיית עמדתו של היועץ עליהם. בקשי, איך לא, נותר מחוץ לחדר הוועדה. ושוב התגלה מה הדלק שמניע את גלגלי הייעוץ המשפטי לממשלה המסיג פעם אחר פעם את גבולה של הרשות המבצעת. עליבותם של שרי הממשלה.

פעם אחר פעם נלחמים השרים כנגד הרחבת הסמכויות של היועץ כאריות. אלא שהמלחמה הזו מתרחשת בעיקר בטוויטר. בכל הנוגע לסוגיה המעשית הם נופלים פעם ועוד פעם כזבובים. למעשה במופע הזה שחוזר על עצמו מתגנב לליבי, בכל פעם, אותו החשד. שאולי הם בכלל ויתרו מראש. שאולי הם כלל אינם מוכנים לאתגר הפוליטי והאינטלקטואלי הנדרש מהם. שייתכן שהם מדקלמים שורות בתפקיד שהם חושבים שמעניק להם נקודות. אבל יכול מאוד להיות, ואסור לשלול את האפשרות הזו, שאין להם מושג מה הוא באמת אומר. 

הכותב לומד לתואר שלישי במשפטים באוניברסיטה העברית, מעניק ייעוץ לגופים שונים, לרבות בתחום הבנקאות, ושימש בעברו כיועץ לענייני חקיקה של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד