"הזמר במסכה": גרוטסקי, חסר היגיון ומדבק

כמו הרבה אלמנטים לא אמינים בתסריט המופרך של שנת 2020, גם העובדה שתוכנית הטלוויזיה הפופולרית בישראל בעידן שיא הקורונה נקראת דווקא "הזמר במסכה" נראית כמו מאמץ מוגזם, או מטאפורה גסה מדי, כזאת שהייתה מיד נקטלת, ובצדק, על-ידי המבקרים.

אבל אלה הם חיינו בזמן האחרון, והאמת היא שהקשר בין ההצלחה המסחררת שרושמת בישראל התוכנית שהגיעה אלינו מדרום קוריאה לבין ההצלחה הלא פחות מסחררת כאן של הלהיט הוויראלי שהגיע אלינו מסין, הוא פחות מקרי ממה שאפשר היה לחשוב. למעשה, אם צופים בה מספיק בריכוז, אפשר להבחין שבהצלחה של "הזמר במסכה" טמונים גם הזרעים לחוסר היכולת הישראלי להתמודד עם הקורונה.

חלק מהזרעים אולי ייראו לכם מאולצים במבט ראשון - טוב, נו, אולי גם במבט שני - אבל יש כמה עדויות שפשוט זועקות לשמיים.

הבולטת ביותר קשורה, ובכן, במסכה. לא זאת של הסלבריטאים הסודיים (שלמען האמת, או לפחות למען הדיוק בעברית, כלל לא עוטים מסכה כפי שאפשר היה להסיק משם התוכנית אלא מחופשים בתחפושת) אלא זאת של הקהל: עשרות אנשים, אם לא יותר, יושבים יחד בחלל סגור, צועקים ושרים, ואף מסכה אינה נראית באופק. ולא, אלה לא אנשים מיקום מקביל או סתם כאלה שהתמזל מזלם לחיות ב-2019. לפי ידיעה ב-"ynet", התוכנית הזאת צולמה ממש כאן, בעולמנו, לפני חודשים ספורים.

אבל, כמובן, אלה לא רק המסכות. בואו נדבר על סטנדרטים. אחד האלמנטים החזקים והמשעשעים בכל ריאליטי שירה הוא הביצועים הגרועים. מתמודדים חסרי מודעות שעושים מעצמם צחוק, מתמודדים מבטיחים שברגע האמת לא עומדים בלחץ וקולם נשבר - ב"זמר במסכה" אין כאלה. כולם נותנים ביצוע "וואו", כולם מרימים את האולם, מפתיעים ומרגשים. הדבר הכי נורא ששופט יכול לומר על משתתף כחלק מניחוש הוא "זה לא זמר", ומיד יוצמד לו בעריכה שופט אחר שיגיד "אבל הוא שר נפלא".

וכפי שיודע כל בוגר של ישראל 2020, כשאין סטנדרטים אחידים ואמיתיים, כשמחלקים החרגות והקלות על ימין ועל שמאל - אי אפשר לנצח את הקורונה. "שמע, ניצחת פה בגדול", אמר סטטיק לטל פרידמן, כשזה נאלץ לחשוף את זהותו ולהיות הראשון שעוזב את התוכנית לאחר ש - ובכן - הפסיד. כך נראה גם הניצחון של ישראל על הקורונה.

הריטואל המוזר של הרמזים

אבל מה שיותר גרוע מהעדר סטנדרטים הוא חוסר היגיון. כשהציבור הרחב מאבד את האמון שלו בשכל הישר שמאחורי ההתנהלות, קשה מאוד לרכוש אותו בחזרה. וחוסר היגיון הוא בדיוק מה שעומד מאחורי הריטואל המוזר של הרמזים שמוצגים בפני הקהל והשופטים ואמורים לעזור להם לזהות את הסלב שמזיע את נשמתו בתוך הבובה.

לאחר שנחשף ינון מגל (שלמקרה שאתם עדיין מזלזלים בתיאוריה שמוצגת כאן, באמת חלה בהמשך בקורונה!) הוא הסביר מדוע אחד הרמזים לזהותו היה אוסף גדול של מדליות: "בילדותי, ההורים שלי לקחו אותי להרבה צעדות ועל כל צעדה קיבלתי מדליה", ללא ספק רמז חסר כל משמעות, בהנחה שאתם לא הוריו של מגל.

וכך גם אצל גדי סוקניק, שצולם בחדר כספות - עניין שהשופטים הרבו להתחבט בו כשניסו לנחש את זהותו - כי בתור סטודנט הוא אבטח את הכספות של בנק ישראל. והדוגמאות נמשכות, אבל נדמה לי שהרעיון ברור.

ואחרי כל זה, הסיבה האמיתית שהקורונה, כמו גם "הזמר במסכה", כאן כדי להישאר, קשורה לאלמנט הנקמה. כן, לא מדברים על זה הרבה, אבל האמת היא שהקורונה מכה בנו בגלל ההיבריס של הגל הראשון, הכרזנו עליה ניצחון מוקדם מדי וכעת אנחנו משלמים מחיר כואב.

ו"הזמר במסכה"? היא עלתה לאוויר אחרי חודש חסר תקדים במונחים של הטלוויזיה המסחרית בישראל, שבו רשת, החלשה יותר, כבשה במפתיע את טבלאות הרייטינג, והדהימה את קשת כמעט מדי ערב. עכשיו הגיע תורה של קשת להנחיל למתחרה שהעזה להרים ראש תבוסות משפילות, שכנראה לא צפויות להיעצר בקרוב. חשבתם שנקמה של וירוס היא דבר כואב? עדיין לא ראיתם כלום.