אונס | דעה

האונס הפרטי שלי חייב להיות ציבורי. כדי שהממשלה תתעורר

השיח הציבורי על אונס מתמקד בהשלכות לאנסים. כיצד החשיפה הרסה להם את החיים, מתי, לדעת הציבור, האנסים שילמו את חובם לחברה. "מודה ועוזב ירוחם", הם אומרים ובכך סולחים על הפגיעה באשה • החשיפה הזו הפחידה אותי. אבל יש לכם יכולת לשנות את השיח הציבורי. ויחד איתו את המדיניות שהיום אנחנו סובלות ממנה - ומחר כל אחד ואחת מכן.ם עלולים לסבול ממנה

מפגינות נגד אלימות מינית בעקבות האונס הקבוצתי באילת / צילום: שלומי יוסף
מפגינות נגד אלימות מינית בעקבות האונס הקבוצתי באילת / צילום: שלומי יוסף

אונס הוא הדבר הכי פרטי והכי לא פרטי שיש.

הכי פרטי - כי זה קרה אך ורק לי, לגוף שלי, לנפש שלי. אפילו מי שאנס אותי עבר חוויה שונה לחלוטין מהחוויה שאני עברתי. והכי לא פרטי שיש - כי זה קורה לכל כך הרבה נשים ולצערי, אני לא לבד. הפרטים משתנים, אבל הסיפור אותו סיפור: אדם כלשהו החליט שהגוף שלי הפרטי עומד לרשותו.

כשהובלתי את "צעדת השרמוטות" של 2015, עברתי את המשוכה הראשונה וסיפרתי לכל הפייסבוק, לאמא שלי ולאחיות שלי שנאנסתי. מאז לא ממש טרחתי לדבר על הפרטים של אותו ערב, כי לא ראיתי בכך צורך. אונס זה ואקום שלילי. אנחנו, בני ובנות האדם, צריכים להעניק משמעות לאירועים שאנו חווים וחוות, כדי לעבד אותם נכון ולהמשיך הלאה - אבל לאונס אין משמעות כזאת. אין בו שום שיעור או מוסר השכל. לא יוצאות ממנו עם תובנות מרתקות על החיים או אפילו עם תובנות לגבי איך להימנע ממנו בעתיד. יוצאות ממנו עם צלקת מכוערת שרוב הזמן מציקה ולפעמים מכאיבה נורא, עצב גדול והרבה כעס. לעיתים רחוקות מאוד יוצאות ממנו עם תחושה שנעשה צדק, אבל גם זה לא מעניק משמעות לאירוע. אונס הוא חור שחור בנפש.

כשיעל מהלובי למלחמה באלימות מינית התקשרה אלי לשאול אם אהיה מוכנה לקחת חלק בפרויקט הקראת העדויות בכנסת - היססתי. אני הכי בבית מאחורי הקלעים, הכי טובה בלהקשיב לאחרות ולהיות שם עבורן. חשיפה היא לא טבעית לי ואני משתדלת להיחשף ולחשוף רק כשיש לכך מטרה. בחרתי להשתתף, כי אני שמה לב בשיחות עבודה, בשיחות פרטיות וברשתות החברתיות, שרוב האנשים עדיין לא מבינים מה המשמעות של אונס עבורנו, הנפגעות והנפגעים.

השיח הציבורי מתמקד במלחמת גרסאות, בהשלכות לאנסים, בשנה הכי קשה בחייהם, האם הם מתחרטים או לא, כיצד החשיפה הרסה להם את החיים, מתי, לדעת הציבור, האנסים שילמו את חובם לחברה, ככל שחוב כזה קיים, ומתי יש להניח להם לנפשם, לאומללים. "מודה ועוזב ירוחם", הם אומרים ובכך סולחים על הפגיעה באשה, שהם אפילו לא מכירים, וחותמים את הדיון בשמה.

זה לא מספיק טוב.

שיח ציבורי משפיע על קבלת החלטות ועל מדיניות ולי חשוב שכולנו נבין, שעבור נפגעת - הקושי כל כך גדול גם בלי "העזרה הנדיבה" של הציבור ומקבלי ההחלטות. שכל אתגר או מכשול נוסף שמוצב בפניה בדרך להחלמה, החל מתגובות שקוראות לה שקרנית ועד למענה מוקלט בחדר האקוטי, הוא לא "לא נעים", אלא בלתי אפשרי והרסני. אני רוצה שזה יהיה ברור מאליו לכולן ולכולם, כולל למקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות.

בשבוע שעבר חברת הכנסת אתי חוה עטיה מהליכוד הקריאה את העדות שלי במליאת הכנסת- במסגרת אירוע שיזמנו בלובי למלחמה באלימות מינית יחד עם שדולת הנשים בישראל. הייתי לחוצה מהחשיפה. אני מבינה טוב מאוד שכמו בפעם הקודמת, שבה קיבלתי הודעות נאצה ותמונות מיניות ומטרידות לאינבוקס שלי, גם עכשיו עלול לשטוף אותי גל עכור של תגובות דוחות, מאשימות, מטרידות ומעליבות. אני אשקר אם אכתוב שהתגובות האלה לא מכאיבות. למעשה, אני רוצה שתדעו שזה פוגע.

אני רוצה שכל מגיב ומגיבה יקחו בחשבון שהם מכאיבים, לפעמים ברמה בלתי נסבלת, לאשה שכבר עברה ועוד עוברת סיוט מתמשך. אני רוצה שתדעו שיש לתגובות שלכם כוח גם לחזק, לתמוך, לעטוף ולתת תחושה שפרסתם רשת מתחת לחבל הדק שאנחנו מהלכות עליו. יש לכם יכולת לשנות את השיח הציבורי ויחד איתו את המדיניות שהיום אנחנו סובלות ממנה - ומחר כל אחד ואחת מכן.ם עלולים לסבול ממנה.

הסכמתי להיחשף, כי למרות שאני פגיעה לכם, אני לא מפחדת מכם. בינינו, אני אמשיך לשנות. ואתם? אתם תשתנו. 

הכותבת היא סגנית מנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית ואחראית תחום הפגיעות בקטינים

צרו איתנו קשר *5988