הדרך הטכנית לעגן עקרון חברתי - מסע שהגיע אל סופו

בשנת 1951, כאשר מדינת ישראל עדיין זכרה מקרוב את ההלם של איבוד אחוז מאוכלוסייתה במלחמת השחרור, כאשר היתה נתונה במשטר צנע חמור בו האזרחים קיבלו מוצרי מזון על-פי הקצבה ממשלתית, כאשר התמודדה עם ההשלכות של קליטת מאות אלפי עולים מארבע כּנפות תבל, עד כדי כך שבשלוש שנות קיומה הכפילה את אוכלוסייתה - באותה שנה מצאה המדינה את המשאבים האינטלקטואליים והרגשיים כדי לחוקק שני חוקים סוציאליים מרכזיים: חוק שעות עבודה ומנוחה וחוק חופשה שנתית.

אלו היו חוקים קונקרטיים, שהסדירו בצורה ממוקדת זכויות עובדים פרטניות. אבל לצד חקיקה קונקרטית זו חוקקה המדינה גם חוק מופשט, אידיאולוגי, שלא עסק בזכויות נקודתיות אלא בעקרון חברתי ואנושי כולל: חוק שוויון זכויות האישה. החוק היה קצרצר, וכבר בתחילתו הכריז כי מטרתו היא להבטיח שוויון מלא בין האישה לבין האיש, ברוח העקרונות במגילת העצמאות.

הכוונות היו טובות (והסדרתן בחוק באותו שלב מוקדם וקשה בחיי המדינה מעוררת, בעיני, התפעלות ויראת כבוד), אך במרוצת השנים התברר כי על מנת שהעיקרון המופשט יפעל בחיי המעשה יש לחזק את התוכן הקונקרטי שלו. כך קרה כי החוק עצמו הורחב לאורך השנים והסדיר את שוויון האישה בתחומים שונים, ולצידו נחקקו גם חוקים ספציפיים בנושאי עבודה. החוק הראשון שקבע שכר שווה לעובדת ולעובד נחקק בשנת 1964, ומאז הלך הנושא והתפתח.

כדי לאפשר מימוש של השוויון בשכר חייב החוק את המעסיק להמציא לעובד שדרש זאת מידע על רמות השכר של העובדים המועסקים אצלו; אורית גורן, שעבדה באחד מסניפי רשת הום סנטר, ניצלה את האפשרות האמורה כאשר גילתה כי עמית לעבודה, בתפקיד זהה לשלה, משתכר כמעט כפול ממנה, ותבעה את המעסיקה. טענת ההגנה המרכזית של המעסיקה היתה כי שכרה של גורן עמד על הסכום שביקשה כאשר התקבלה לעבודה, וכי בכך הוא ביטא את חופש ההתקשרות והמשא ומתן בין הצדדים. המחלוקת הגיעה לבג"ץ, אשר בפסק דין עקרוני משנת 2012 דחה את טענת ההגנה האמורה מכל בכל: חופש המשא ומתן, אם יוכר בהקשר זה, ינציח פערי שכר מגדריים בשוק העבודה (נשים תמיד תבקשנה לקבל, או "תשוכנענה" לקבל, פחות מגברים).

המחוקק הבין כי מכשול גדול במאבק על השוויון בשכר נעוץ בנגישות של העובד (ובדרך כלל: של העובדת) למידע, וכך תוקן החוק בשנת 2014, והטיל על גופים ציבוריים חובה לפרסם באופן קבוע נתונים על השכר אצלם.

והנה בסוף חודש זה יכנס לתוקפו תיקון נוסף לחוק: ביום 1.6.2022 יהיה גם על כל מעסיק פרטי, המעסיק מעל 518 עובדים, לערוך דוח פנימי בו יפורט השכר הממוצע של העובדים, בהתאם לפילוח בין קבוצות של סוגי עובדים, סוגי משרות או סוגי דירוגים, ותוך פירוט אחוזי של פערי השכר הממוצע בין גברים לנשים בתוך כל קבוצה; המעסיק גם ימסור לכל עובד ועובדת (ביוזמתו, ומבלי להמתין לדרישה מצידם) מידע בדבר הקבוצה אליה הם משתייכים ופערי השכר המגדריים באותה קבוצה (באחוזים), ואף יפרסם דוח פומבי עם הממצאים (למשל באתר האינטרנט שלו, אם יש לו כזה); וכך מדי שנה בשנה.

המסע שהתחיל לפני 70 שנה מגיע, אם כך, לתחנה טכנית - תחנה המאפשרת לממש בפועל, באמצעות הוראות טכניות, את היעד שהוכרז עליו לפני כל כך הרבה שנים. התחנה שהוקמה מעידה על הקשיים הרבים שהיו בדרך עד עתה - וגם על סימני השאלה בדבר המשכה: החוק הוא חוק אזרחי בלבד, כלומר יכולת ההרתעה שבו היא רק בפיצוי שיפסוק בית הדין למעסיק מפלה; המעסיק המפלה אינו עובר עבירה פלילית, פקח אינו יכול להיכנס לעסקו ולדרוש ממנו נתונים, המדינה אינה יכולה להגיש נגדו כתב אישום או להחליפו בקנס מנהלי. צריך לברך על החוק, וצריך גם להתאפק כדי לא להניח, בציניות, כי בעוד כמה שנים הוא שוב יתוקן, על-מנת שיקבל שיניים ויוכל להשיג את מטרתו. 

הכותבת היא מומחית בדיני עבודה ושותפה במשרד נ. פינברג