פירושה של שתיקה: עידן רייכל יבין שלא תמיד משתלם לחכות שהסערה תחלוף

כשמנהל דף הפייסבוק של עידן רייכל בישר לעולם על "שיתוף-פעולה ראשון ומרגש" עם אייל גולן, ספק אם הוא צפה את משבר הרשת שהמותג שלו נכנס אליו. נכון, הקליפ מתקרב ל-300 אלף צפיות (נכון לכתיבת שורות אלו), אבל תגובות רבות וסנטימנט שיח שלילי - לא מהסוג שאפיין את הקליפ של עדי ביטי - הם עדות שרק צד אחד נהנה משיתוף-הפעולה הזה, וכפי שזה נראה כרגע, לא מדובר ברייכל.

מה עושים? מה שכולם עושים: "להוריד את הראש וזה יעבור" - הגישה הכי נפוצה כיום בניהול משברים ברשתות חברתיות. הטיעון שעומד בבסיס הגישה הזו הוא ש"סערה ברשת" נמשכת גג 48 שעות, ואז עולם כמנהגו נוהג. בינינו זה לא ניהול, זה לזרום, כי לפעמים זה נכון ולפעמים זה לא.

ההסבר המוצע לגישה זו הוא שלאנשים יש פתיל קצר וגישה למקלדת. כלומר העצבים, הניכור והמיידיות יוצרים את הרעש, אך לא בטוח שהתגובות השליליות ילוו בצעדים אמיתיים בעולם הפיזי ולכן, אם לא נעשה שטויות לא ייגרם נזק מהותי.

לשרוד את מבול התגובות

ההסבר הזה קונה רבים וטובים בתחום השיווק והדוברות, בעיקר כי הדרישה המיידית שלו היא אפס פרואקטיביות - אל תעשה כלום. מדובר בדרישה מאוד קלה לביצוע לנוכח חוסר הידע ששורר בתחום, וכמו בכל סערה, כשתופסים חזק ומכניסים את הראש, התחושה היא שאפשר לשרוד את מבול התגובות והשיתופים.

עם זאת, ההסבר הזה מתעלם מתמונת המראה. לפי תמונה זו, גם התגובות התומכות מגיעות מאותו המקום, כי אם לאנשים יש פתיל קצר וגישה למקלדת לפעמים הם עלולים להתעצבן מזה שאחרים עושים סערה ממשהו שנראה להם חסר חשיבות או אפילו מטומטם. בניסוח אחר, הם אולי מתנגדים או אדישים לנורמה שבגללה אדם או מותג עוברים לשיימינג, אבל כלל לא בטוח שהם התומכים של המותג או באמת יתייצבו לצדו בעולם הפיזי האמיתי.

לפי הגישה הזו אייל גולן, שמאז חשיפת פרשת "משחקי חברה" חווה שיימינג ומשברי רשת, יכול להמשיך כרגיל ושום דבר לא יקרה. יהיו מי שיגידו שזה בדיוק מה שהוא עושה, אבל זה לא מדויק. גולן עובד חזק על התדמית שלו בתחומים אחרים ומנסה לקבל בולטות חיובית (למען הסר ספק, זוהי פעילות לגיטימית) אבל למרות העובדה שהוא חף מפשע לפי חוק ולא הואשם בפרשה, הוא לא מצליח להיפטר מהצל שלה.

אז מה קורה פה? אייל גולן הוא זמר מוערך ומוערץ עם קול נדיר ובעבר הוא סימל קונצנזוס של ישראל החדשה. הוא גם הופיע בסוף "הפגנת המיליון" של מחאת קיץ 2011. אבל משהו השתנה מאז. אנחנו השתנינו. או נכון יותר, הנורמות שלנו. לא של כולם, אבל של חלק מאיתנו.

כחברה אנחנו כבר לא בעד פריבילגיות. אנחנו כבר לא אדישים לניצול מעמד לצורך ניצול נשים צעירות, וכחברה אנחנו כבר לא מוכנים לתיוג נשים כאובייקט. וגולן? הוא לא הואשם פלילית, אבל עד כה לא סימן שהוא מקבל את השינוי בנורמות החברתיות או מתחרט על המעשים המיוחסים לו או על האמירות שרואות בנשים אובייקט מיני.

בתרחיש אחר זה היה יכול להיות סיפור מדהים, שמראה איך לחץ ומחאה חברתית הצליחו לשנות גישה של אמן מוביל ושבעקבות שינוי זה החברה סלחה לו. אבל זה לא קרה, גולן נשאר בעמדתו ומאלץ את מי שמחזיק בנורמות הללו לבחור צד: הזמר או הנורמות שהשתנו.

זאת הסיבה שבכל פעם שגולן מקבל במה ציבורית מי שמחזיק בנורמות הללו מוחה. הרעיון מאחורי המחאה הוא מניעת לגיטימציה ציבורית לחריגה מהנורמות הללו. בחו"ל למחאה הזו יש שם והוא Cancel Culture, שאותו נתרגם כ"תרבות הביטול" - הסרה של אדם או מותג מסדר היום הרשתי והציבורי.

למרות כל זאת, גולן לא ויתר על המעמד שהיה לו והוא חותר לחזור לשם, מצוייד במערכת יחסי ציבור משומנת, שדואגת לייצר סיפורים חדשים שמגיעים לקהלים חדשים באמצעים מגוונים, כגון פרס בכנסת, מופע עצמאות ברשת 13, מתן מענקים לנגנים שלו בזמן שבו אין הופעות, שיתוף-פעולה עם מרינה מקסימיליאן, ועכשיו גם מופע עם עידן רייכל.

מופתעים בכל פעם מחדש

גולן וסביבתו יודעים שהוא יחטוף ולא פעם התפרסמו דיווחים על איום בתביעה נגד מובילי או מובילות מאבק, אבל משום מה הגורמים שנותנים לו את הבמה מופתעים בכל פעם מחדש. הח"כית לשעבר נאוה בוקר חשבה שהביקורת על הפרס שהיא העניקה לגולן דווקא מועילה לה ושחברי הליכוד יעריכו את פעולתה ויתמכו בה. בפועל, זה לא עזר לה להיבחר בשנית ולהיכנס לרשימת הליכוד לכנסת.

ערוץ הטלוויזיה רשת 13 רצה להיאבק בתדמית שמאלנית-אשכנזית. הוא הצליח לעצבן את הקהל הזה, אם כי לא בטוח שזה עזר לו לרכוש קהלים אחרים ולהרים את הרייטינג. דווקא מי ששיתפה עם אייל גולן פעולה באותו מופע, מרינה מקסימיליאן, זמרת יוצרת שהיא סמל נשי, חטפה ביקורת מקהל הנשים שלה, שראה בה סמל. עתה זה תורו של עידן רייכל, סמל של קונצנזוס (ועם יח"צ אחר אולי, הוא היה מתחרה עם גולן על תואר "הזמר הלאומי") - אצל שניהם, זה כבר סיפור משמעותי יותר.

לא ברור איך ומדוע רייכל לא צפה את המחאה הזו ומה תהיה הבחירה שלו בדילמה שבין הבחירה בגולן לבין הבחירה בקהל שלו, שמרגע פרסום שיתוף-הפעולה עם גולן חש ומביע אכזבה מרה ממנו. נכון לעכשיו הבחירה של רייכל היא לשתוק ולא להגיב, בדיוק לפי גישת "תוריד את הראש וזה יעבור". 

לכאורה, זה לא מזיק, לכאורה ה"סערה ברשת" או  דרך "השיימינג" חושפת את השיר ומגדילה את מספר הצפיות. אבל בפועל רייכל עומד לגלות שהפירוש של השתיקה הזו הוא בחירה בגולן. וכאן יש לו הרבה יותר מה להפסיד.