פסטיבל מאולתר של היפים? ממש לא: וודסטוק התנהל כסטארט-אפ לכל דבר

בתחילת 1969 פנו שני יזמים צעירים ונלהבים מניו יורק, מייקל לאנג וארתור קורנפלד, למפיקים המוזיקליים ג'ואל רוזנמן וג'ון רוברטס, שבדיוק הקימו קומפלקס הקלטות מוזיקה גדול במנהטן בשם "מדיה סאונד". היזמים הצעירים הציעו הקים סניף של "מדיה סאונד" באפ סטייט ניו יורק, וכחלק מהתוכנית העסקית הציעו אירוע השקה בפורמט של קוקטייל חגיגי, שיוזמנו אליו מיטב האומנים מהאזור (כגון בוב דילן שגר בסביבה).

המפיקים חשבו שיהיה מתאים יותר להפוך את אירוע הקוקטייל לפסטיבל מוזיקה באזור, והיזמים זרמו עם הרעיון. כך נולדה חברת ההפקה "Woodstock Ventures" ופסטיבל וודסטוק בא לעולם. חצי שנה מאוחר יותר, ואחרי רכבת הרים של הפקה ויצירה, התקיים פסטיבל המוזיקה המשמעותי ביותר בעולם. פסטיבל שהשפיע לא רק עולם המוזיקה, ולא רק על הדור של התקופה, אלא על התרבות המערבית כולה עד היום.

בשנה שעברה מלאו חמישים לוודסטוק, ובמסגרת גל הנוסטלגיה הופק גם סרט תיעודי על הפסטיבל, "בחזרה לוודסטוק", המוקרן בימים אלה ביס דוקו מיוזיק. מעבר לעניין ההיסטורי, מפתיע לראות איך מיזם עסקי קטנטן, שנולד כמקדם מכירות לסניף של אולפן הקלטות, הפך לתופעה תרבותית שהשפיעה על דורות שלמים. ומה אפשר ללמוד מהאירוע הזה על יזמות, ניהול בזמנים של חוסר ודאות, תקשורת, בניית קהילה, פתרון בעיות ויצירתיות? מתברר שהרבה מאוד.

החלטות ניהוליות הרות גורל

פסטיבל וודסטוק התרחש בין 15-18 באוגוסט 1969. הוא תוכנן להתקיים בעיירה וודסטוק שבצפון מדינת ניו יורק (ומכאן שמו), לקהל של כ-50,000 צופים. בסופו של דבר הוא התקיים בעיירה בת'אל (כ 75 ק"מ מוודסטוק), מול יותר מ-400,000 משתתפים (ועוד כמה מאות אלפים שפשוט לא הצליחו להיכנס לאוזר הפסטיבל אבל גדשו את העיירות שמסביב לתקופה של שלושה ימים).

הפקת הפסטיבל התנהלה כסטארט-אפ לכל דבר. מוצר משבש בעולם מסורתי ושמרני, כזה שמוביל ליצירת שוק חדש וגורם לשיבוש של השוק המסורתי הקיים, עד להפיכת הקטגוריה החדשה לדומיננטית.

כמו בכל סטארט-אפ, השלב הראשון היה גיוס הכספים, ואז גיוס צוות של אנשי מקצוע שיפיקו את הפסטיבל. תכנון פסטיבל כזה (גם לכמות של 50,000 איש כפי שתוכן בהתחלה), דורש תכנון קפדני. מציאת מקום, הקמת תשתיות של מים, חשמל, אוכל, תברואה, רפואה ועוד, וזה עוד לפני שהגענו להיבטים של שיווק ומכירת כרטיסים.

כבר בתחילת הדרך התחילו הבעיות. העיירה וודסטוק התגלתה כמיקום לא מתאים (השטח הזמין פשוט לא היה גדול מספיק). משם המשיכו היזמים לחפש לוקיישן אחר, והגיעו לעיירה וולקיל. כאן השטח היה גדול מספיק, אולם נעדר ייחודיות, אופי או קסם. הפער בין חלום הפסטיבל למציאות בפועל היה גדול מאוד (אב הטיפוס המעוצב מהמצגת הפך למוצר מכוער ומגושם בשלב הייצור), אבל המפיקים החליטו ללכת על זה, ולדבוק בחזון.

ההתפשרות על השטח בו יתקיים הפסטיבל הייתה רק תחילתו של מסע עמוס באירועים משבשים, שחייבו את מפיקי הפסטיבל לפעול במהירות ולקבל החלטות ניהוליות הרות גורל.

התקלה הראשונה הגיעה כחמישה שבועות לפני מועד הפסטיבל. תושבי העיירה וולקיל התחרטו על העסקה, והחליטו שפסטיבל מוזיקה עם עשרות אלפי היפים לא מתאים לאופייה השמרני של העיירה. ולמרות שהיה להם חוזה חתום עם המפיקים, העיירה העבירה חוק שאוסר על התקהלויות של יותר מ-5,000 אנשים, ובכך סתמה את הגולל על קיום הפסטיבל.

חצי מיליון דולר ושבועות של עבודה ירדו לטמיון (כלומר, השותף האסטרטגי המרכזי של המיזם מבטל את השותפות החתומה, חמישה שבועות לפני השקת המוצר!). אבל לאחר שעשרות אלפי כרטיסים נמכרו כבר, החליטו המפיקים שמאוחר מכדי לסגת, והזניקו מסוקים לאוויר בחיפוש אחרי לוקיישן חדש.

לאחר שבוע של חיפושים, נמצא מיקום חדש בשטחו של חוואי בשם מקס ייסגר, בעיירה בת'אל. המיקום החדש היה מושלם. אמפיתיאטרון טבעי ואווירה של קסם שאותה חיפשו מלכתחילה. והנה, לפתע השיבוש המאכזב שבביטול המיקום הישן הפך למתנה גדולה. נחישות היזמים להמשיך בתהליך זכתה לפיצוי הולם.

חשבו לרגע מה המשמעויות הלוגיסטיות הנדרשות כדי להודיע בשנת 1969 לעשרות אלפי רוכשי כרטיסים, שמיקום הפסטיבל הוזז. אין אינטרנט, אין קבוצות WhatsApp, לא רשימת דיוור ולא רשתות חברתיות, וזו רק הקטנה שבבעיות הכרוכות בשינוי המיקום.

הבעיה הגדולה יותר הייתה שארבעת השבועות שנותרו פשוט לא הספיק להקמת המתחם לפי התכנון המקורי. כמה ימים לפני הפתיחה, אלפי אנשים כבר התחילו לנהור למקום ולקים אוהלים, והשטח עדיין לא היה מוכן.

מפיקי הפסטיבל נדרשו לקבל החלטה. מכיוון שהיה ברור שאין מספיק זמן ומשאבים כדי להקים גם במה וגם גדרות, הם נאלצו לבחור על מה לוותר, על הגדרות או על הבמה? משמעות הוויתור על הגדרות הייתה שכל אחד יכול להיכנס, ובכך ירוקן הפסטיבל מהפוטנציאל הכלכלי שלו. ויתור על הבמה ירוקן את הפסטיבל מתוכנו.

לא החלטה פשוטה. זה לא סטרטאפ שבונה על כמות משתמשים גדולה ומוכן להפסיד כסף בשלביו הראשונים. אין פה אופק של אקזיט, וגם לא מהלך שיווקי שיחזיר את עצמו בדמות חוזי הקלטות באולפן. יש פה בחירה ברורה: להפסיד המון כסף, כדי לקיים את ההבטחה לשלושה ימים של שלום, אהבה ומוזיקה. המפיקים בחרו לוותר על הגדרות, החלטה שעלתה להם בחובות עצומים. במונחים בני זמננו - החלטה שמתוקשרת לקהל, בדבר החשיבות לספק את החוויה שהובטחה, גם במחיר אובדן הכנסות על פי המודל העסקי.

במבט לאחור ההחלטה נראית מתבקשת, אבל העולם מלא בדוגמאות של ארגונים וחברות הזנק שבוחרים להקים גדרות במקום במות. מודלים עסקיים חלולים מתוכן, המקדשים "שורות תחתונות" על חשבון תוכן ומהות.

בניית קהילה ותקשורת

וודסטוק הוא מודל מעורר השראה לפתרון בעיות בצורה יצירתיות באופן מיוחד, כנראה שילוב של רוח הנעורים של המפיקים, האווירה בשנות ה-60 והאופי המיוחד של האירוע. דוגמה נוספת לכך היא הפתרון שנמצא לנושא אבטחת הפסטיבל.

כל פסטיבלי המוזיקה הגדולים של אותה תקופה הסתיימו תמיד בתקריות אלימות בין כוחות הביטחון למשתתפי הפסטיבל. מפיקי וודסטוק מצאו לכך פתרון יצירתי, "בתדר" של הפסטיבל.

מי שהופקדו על האבטחה היו כמה מאות חברי קומונה, בהנהגת בחור משעשע שהיה ידוע בכינויו ווייבי גרייבי. הקומונה ידעה איך להפעיל קהלים גדולים באמצעות מוזיקה ואווירה טובה. הם קראו לעצמם The Please force במקום The Police Force ודאגו לשמור על הסדר תוך פנייה נעימה וחביבה למשתתפים. ההיפך המוחלט מהאנרגיה שהיו מביאים שוטרים חמושים.

ההחלטה הוכיחה את עצמה מעל ומעבר למצופה. אלו היו אנשים שהבינו את הלך הרוח של הפסטיבל ומשתתפיו. הם לא שפטו אותם, הם הבינו אותם, נראו כמוהם ודיברו כמוהם. תרומתם הורגשה לא רק בתחום האבטחה אלא בעוד נקודות ממשק בהם נדרשה אינטליגנציה רגשית גבוהה וחשיבה יצירתית.

אין היום כמעט ארגון שלא מדבר על הצורך והרצון לבנות קהילה. להפוך את מחזיקי העניין לחברים המוכנים להשקיע מזמנם וממרצם כדי לקדם את מטרות הארגון. קהילה שהיא סלחנית לטעיות ופתוחה לחדשנות במוצרים. וודסטוק היווה בית ספר לבניית קהילה. זו הייתה קהילת פופ-אפ של שלושה ימים, והיו בה כל המרכיבים שיוצרים קהילה מעורבת, תומכת ומחוברת.

הדרך בה יצרו המפיקים את הקהילה הייתה גאונית בפשטותה. כמעט ללא אמצעים, ותוך כדי תנועה, הם גייסו מחויבות של כחצי מיליון בני אדם להצלחת המיזם שלהם. כל מה שעמד לרשותם היה מיקרופון ובמה. הם עשו זאת באמצעות תקשורת אותנטית, פשוטה וכנה. כן, עד כדי כך פשוט.

לעיתים אנו טובעים בים של אסטרטגיות, כלים טכנולוגיים וקמפיינים מפוצצים, ומאבדים את הכלי הנגיש לנו ביותר: תקשורת כנה. בעולם של פייק ניוז, שקרים ומניפולציות, קרניה של אמת פשוטה מאירות למרחקים. זה נכון היום, והיה נכון גם באוגוסט 1969.

כולנו חווים היום צורך להוביל בעולם של חוסר ודאות. לקבל החלטות אמיצות, לרתום שותפים ולקוחות, ולהמשיך לנוע קדימה גם כשהאופק לא בהיר וההחזר על ההשקעה לא מובטח. פסטיבל וודסטוק הוא מודל שמוראה לנו איך באמצעו אמונה הרעיון, בחירה במהות, חשיבה יצירתית ותקשורת כנה אפשר להפוך גם קמפיין שיווק קטן לתופעה שתשפיע על דורות שלמים.

ניל"י גולדפיין היא משנה למנכ"ל קבוצת נירם גיתן ,NGG, מומחית למנהיגות וניהול בעולם של הפרעה. רונן גפני הוא פילוסוף עסקי, יזם ומרצה בינלאומי, מפתח משחק העסקים פרשביז